תפארת יעקב על חולין חלק א ה

לו מיגו דנשחט אצל שוחט יפה ומכח בידו כנ"ל], אמנם מדברי הרמב"ם מבואר דבאחד הרואה סגי להכשיר שחיטתו, וכן מבואר בסוכה סוף פרק לולב הגזול בקטן היודע לשחוט ומוקי ר"ה בגדול עע"ג אלמא דבחד סגי, אבל וודאי צריך להבין טעמא מאי יהא ע"א נאמן על שחיטת חש"ו שאינו בידו, גם לא שייך רוב מצויין. וראיתי להמרדכי ריש פירקין שהביא מה שהקשו הראשונים ז"ל היכי נאמן ע"א בשחיטה כיון דאיתחזק איסורא והביא שם ליישב וסיים ולרבינו ברוך נראה כיון דרוב המצויין אצל שחיטה מומחין הן לא בעינן תרי אע"ג דאיתחזק איסורא, ולא נתבררו לי דברי' הללו כלל דפשיט' דהיכא דשייך רוב מצויין אין התחלה לקושיא זו כלל, דאפילו מצא תרנגולת שחוטה מתירין מכח רוב מצויין אפי' בלי עד אחד כלל, וכן התוס' פ"ק דגיטין כתבו מפורש היכא דלא שייך רוב מצויין וכתבו דנאמן מכח בידו ואם כוונת המרדכי להקשות דאפילו רוב לא מהני נגד חזקה דסמוך מיעוטא לחזקה מ"מ פשיטא דעכ"פ עד אחד נאמן כיון דבלי העד הוי פלגא ופלגא. גם נראה לי בעיקר קושיא זו דאפי' רוב גופא ראוי שיועיל, שלא אמרו סמוך מיעוטא לחזקה רק כשהחזקה מתנגדת להרוב אבל כאן הרום אומר שזה יודע ה"ש וידיעת ה"ש הוא קודם השחיטה ואז אין החזקה מתנגדת כי אין ידיעת הלכות שחיטה מפקעת החזקה רק השחיטה מפקעת, וכיון שאין חזקה נגד הרוב הוי ליה כמי שהיה ידוע לן בבירור דיודע ה"ש וממילא נסמוך ששחט יפה, וכמו כן על מוחזק כיון דרוב מוחזקין הן א"כ ממילא קודם ששחט היה מוחזק ומומחה מכח הרוב ואין המחאתו של זה מתנגד לחזקת איסור של הבהמה, דומה לזה ע"א מעיד על המקוה שיש בה מ' סאה נאמן ויכולה אשה נדה לטבול אח"כ, דעדותו של העד לא היה נגד החזקה, והכא נמי הרוב אינו נגד החזקה כלל כי הרוב אינו על עצמות השחיטה רק שהשוחט קודם ששחט היה מומחה ומוחזק ואז כשהיה מומחה ומוחזק עדיין היתה הבהמה בחזקתה בחיים ולא היה הרוב מתנגד לחזקת איסור שלה, אבל כל זה לא מהני כאן בשחיטת חש"ו שאין כאן רוב ולא בידו ומשמע דמ"מ אחד רואה נאמן:

ועוד בר מן דין תמוה לי טובא על מה שתירצו הראשונים ז"ל דלכך ע"א נאמן בשחיטה מכח בידו ורוב מצויין, דתיקשי להו עכ"פ בלישנא דרבינא דהכל מוחזקין שוחטין דחיישי' לעלפויי והיכא דליתא קמן אסור דלא אמרינן רוב מוחזקין הן ומ"מ אי איתא קמן ואמר ברי לי שלא נתעלפתי שחיטתו כשרה, והיכי נאמין לע"א בזה הא הכא וודאי אינו בידו וגם רובא ליכא והיכי נאמן באיתחזק איסורא, ומה שתירץ המרדכי דסתם שוחט ירא שמים וזה נאמן אפי' באיתחזק איסור, מלבד שהוא דבר זר מאוד לחלק בכך, בלא"ה הרי במומר לתיאבון כל שבדקו לו סכין נאמן בשחיטתו בלי אחרים רואין:

לכן נראה לפע"ד בישוב קושיות הללו בשום לב בעיקר דברי ר"ה בהמה בחייה בחזקת איסור שמצינו שנאמרה על פנים שונים, והוא בלא בדק בסי' אחר שחיטה אמרו מחמת חזקה זו דהוי נבלה וודאי ומטמאה במשא, וכן פסק הרמב"ם ז"ל להלכה, וכן מצינו בספק שהה ספק דרס וכל ספק בשחיטה דאסרינן מכח דברי ר"ה דבחייה בחזקת איסור אבל אינה רק ספק נבלה כמבואר כל זה להדיא ברמב"ם ז"ל, ובוודאי שיש להבין מ"ש דבהא הוי וודאי נבלה ובהא ספק, וכמו כן מצינו עוד בדברי הרמב"ם בישראל שאינו יודע ה"ש ששחט בינו לבין עצמו שכתב הרי היא קרובה לספק נבלה, הרי דאפילו ספק נבלה לא הוי רק קרובה ספק, והרב בכ"מ כתב לפי ששחט לפנינו ד' וה' פעמים ושחט יפה, ודבר זה תמוה לכל מעיין ברמב"ם דמעיקרא כתב הרי היא קרובה לספק נבלה ואח"כ בהלכה ב' כתב ואפי' שחט לפנינו ד' וה' פעמים, אלמא דמעיקרא אפי' לא שחט לפנינו כלל מ"מ אינה רק קרובה לספק נבלה. ודבר ברור הוא לפע"ד דענין זה הוא כך, שיש בענין השחיטה שני דברים האחד מעשה המכשיר ושלילת המעשה הוא האיסור, ויש בכאן ג"כ מעשה המפסיד והם ה' הלכות שחיטה המפסידין השחיטה ומקלקלין מעשה השחיטה, ומעתה מילתא דפשיטא הוא לפענ"ד דלא שייך לומר דמחמת שהבהמה בחייה בחזקת איסור, נאמר שהיה בכאן דבר המפסיד השחיטה שאין החזקת איסור מכריח שנאמר לפי שהיתה בחייה בחזקת איסור ע"כ נתחדש בה מעשה המפסיד השחיטה עד שתהא וודאי נבלה, אבל הפסד התלוי בשלילת מעשה כגון שלא גמר שחיטת הסי', כל שלא ידענו שעשה בה מעשה המכשיר מוקמינן בחזקתה והוי אסורה ודאי ולא ספק, אבל אי שחט ועשה מה שצריך לעשות רק שיש ספק בדבר המפסיד השחיטה אין החזקת איסור דמעיקרא מכריח שנתחדש בכאן מעשה המפסיד השחיטה ואין כאן רק ספק בלבד, והא דבעינן לטעמא דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת משום דס"ד דכל בהמה טהורה מתולדתה בחזקת היתר עומדת, ואף שצריכה תיקון אין חסרון התיקון משוי לה בחזקת איסור, כי כל בהמה עומדת לכך ויכול לתקן ולשוחטה, קמ"ל ר"ה דבהמה מיקרי בחייה בחזקת איסור מחמת אבר מן החי או אינו זבוח, וממילא כיון דהיתה בחזקת איסור אף שעכשיו וודאי אינו רק ספק מ"מ כיון שלא היה לה חזקת היתר מעולם אסורה מספק כמו חתיכה ספק חלב ספק שומן, (ותדע לך שהרי מצינו בפ' ד' אחין אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת ופירש"י כשימות בעלה ואף דהשתא אסורה לשוק דבעלה חי מיקרי חזקת היתר וכן חזקת היתר ליבם שם, והכא נמי הוי ס"ד דבהמה בחייה הוי בחזקת היתר שיהא בשרה מותר כיון דבהמה טהורה היא קמ"ל ר"ה דמ"מ כיון דכל ההיתר ע"י שחיט', וכל שנולד ספק בשחיטה לא מיקרי חזקת היתר כיון דמעיקרא קודם שחיטה היתה אסורה] אבל כשלא נודע אי נעשה בה מעשה המכשיר הוי וודאי נבלה דהוי חזקה ממש, כמו מעיקר' לא נעשה בה מעשה כן עתה לא נתחדש בה מעשה המכשיר, וזהו בלא בדק בסימנים, אבל אי נולד כאן דבר שאנו מסופקין אי נתחדש בכאן מעשה המפסיד השחיטה הוי ספק נבלה, כיון דלעולם לא היה לה חזקת היתר דעד האידנא בחזקת איסור היא, וזהו כשיש בכאן איזה ריעותא שיש לחוש על ידה שנתחדש בכאן מעשה המפסיד כגון נמצאת גרגרת שמוטה ואינו יודע אי מחיים או אחר שחיטה וכה"ג, אבל בישראל שאינו יודע ה"ש ששחט, אין כאן דבר ריעותא ניכרת עד שיסתפק לנו מחמת זה שנתחדש בכאן דבר המפסיד, לכך לא הוי רק קרוב לספק נבלה דלפי שאינו יודע ה"ש קרוב שהיה איזה סיבה והוא לא ידע ומעתה ממילא נסתלקה קושיא זו דהיכי ע"א נאמן על השחיט', דהיכא דשייך רוב מצויין פשיטא דלא קשיא כלל וכן היכא דשייך בידו, ועיקר הקושיא בחש"ו או באינו מוחזק לרבינא, וכיון שנתברר דבלי העד לא הוי רק ספק נבלה ולא וודאי נבלה פשיטא דע"א נאמן, ורק שחיטת חש"ו תליא באמת בהא דלקמן פ' כסוי הדם אי רוב מעשיהן מקולקלין בעינן תרי, דבלי העד הוי נבלה וודאית ואי מספקא לן בהא ע"א נאמן ויתבאר לקמן פרק כסוי הדם בס"ד:

ועל דרך זה נראה לי לפרש הסוגיא דריש מסכת גיטין, דקאמר אבל הכא איתחזק איסורא דא"א הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים, ולשון זה תמוה כיון דאיתחזק איסורא למה לי דבר שבערוה, ולהנ"ל נראה לי פשוט דוודאי אי אפשר לומר דחזקת איסור אשת איש מכריח דגט זה בוודאי לא נכתב לשמה כיון שאנו רואין גט כתוב לפנינו מאיזה צד נימא דוודאי לא נכתב לשמה, וע"כ רק ספק הוא כמו ספק בשחיטה דהכא, וא"כ על ספק ע"א נאמן, ולא אמרו באיתחזק אין ע"א נאמן רק היכא דבלי העד הוי וודאי איסור, ולכך הוצרך לומר טעמא דהוי דבר שבערוה ובהא אפי' על ספק אין ע"א נאמן דדבר שבערוה אינו פחות משנים ולכך על ספק קרוב לה ג"כ אין ע"א נאמן, והיינו דבגיטין נקט הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים וביבמות נקט איתחזק איסורא ואין דבר שבערוה פחות משנים, דהתם שהעד מעיד על מיתת הבעל דבלי העד הוי וודאי א"א, לכך נקט להו בתרי מילתא דמכח איתחזק אין ראוי להאמינו ומכח דבר שבערוה ג"כ אין להאמינו, אבל בריש גיטין דיש גט כתוב לפנינו ויש להסתפק בו אי נכתב לשמה פשיטא דבלי העד אין הדבר וודאי שנכתב שלא לשמה משום דאיתחזק איסורא, רק לפי דאיתחזק א"א הוי לה דבר שבערוה, ובדבר שבערוה אפילו בספק אין ע"א נאמן, כנ"ל:

בפירש"י בד"ה הכל שוחטין כל היכא וכו' למר לאתויי טמא בחולין ולמר לאתויי כותי או מומר. הא דלא נקט ולמר לאתויי מומר משום דלא בעי למינקט אלא תרי אוקימתא דאמוראי, ומייתי אוקימתא דרב"ע ואוקימתא דרבא דלדידי' אמרי' לקמן דהנך תרי הכל שוחטין דפירקין חדא לאתויי כותי וחדא לאתויי מומר א"כ ממילא הכל שוחטין דהכא או לאתויי כותי או מומר, ועמ"ש לקמן בתוס' בד"ה מ"ט לא אמר כשמעתיה:

בתוס' בד"ה הכל שוחטין כתוב בהלכות א"י וכו' ואין נראה וכו' אבל לדעתי נראה דמהך סוגיא דזבחים יש להכריח דנשים לא ישחטו, והוא דלכאורה יש לתמוה דמה קשיא להו לתוס' הא יש לומר דמודה בעל הלכות דבאחרים רואין מותרין לשחוט לכתחילה והתם ע"כ באחרים רואין מיירי דהא כהן עומד לקבל הדם, וכן שמעתי שיש מתרצים כך, אבל באמת הוא תמוה דמה בכך דהתם אחרים רואין אפי' תימא דבחולין מותרין אבל בקדשים פשיטא דאסור, להפסיד קדשים ומה בכך דאחרים יראו שיקלקלו סוף סוף יביאו קדשים לבית הפסול, ועוד דהא במתניתין נמי קתני טמא במוקדשין ובליתיה קמן בעינן רואין, וקשה הא לעולם יש רואין ולא משכחת לה שיצטרך לומר ברי לי, וע"כ אף דכהן מקבל הדם מ"מ יכול להיות שלא ראה אי שחט יפה א"כ אכתי הוי מצי לומר דיעבד מכח נשים, אבל לדעתי הדברים בהיפך דסובר בעל הלכות דאין מוסרין להם לכתחילה אפי' רואין, שדעתן קלות, וקשיא ליה הא דקתני התם בזבחים נשים, דכיון דקתני