תפארת יעקב על חולין חלק א ד

הכל שוחטין פרק ראשון בעזה"י במשנה הכל שוחטין. כתב הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה וז"ל הלכה זו נתקשה פירושה על חכמי הגמרא וכו' ותירוץ קושיות אלו כפי מה שנתאמת בגמרא הוא כמו שאבאר וכו' עכ"ל. ודברי תימה הם שהרי בגמ' לא העלו שום אוקימתא שתתפרש המשנה עם וכולן ששחטו, כי תרי אוקימתי דרבינא נדחו מהלכה, ואוקימתא דרב"ע מלבד שלא זכרה הרמב"ם ז"ל כלל נדחית היא ג"כ, דקי"ל חולין שנעשו על טהרת הקודש לאו כקודש, ואוקימתא דרבא ואביי ורב אשי קשיא להו וכולן, והיאך יאמר הרב ז"ל שפירושו נתאמת בגמרא, ומלבד זה אין זכר בגמרא לפירושו לא באוקימתא קמייתא דרבינא ולא בבתריית', אמנם כאשר ראינו והבננו הדק היטב דבריו מכוונים ובוודאי כך נתאמת בגמ' ולקמן במקומו באוקימתא דרבינא אבאר דבריו בס"ד:

שם חוץ מחש"ו. איכא למידק דהוי ליה לחשוב נמי ומי שאינו יודע ה"ש דאסור לאכול משחיטתו בלי אחרים רואין ואפי' אומר ששחט יפה, ותדע לך דהא חש"ו לכ"ע אין שוחטין לכתחילה אפילו רואין אותם משא"כ אינו מומחה לדעת הרבה פוסקים מותר למסור לו לכתחילה ברואין, אלמא דאינו מומחה אינו מועד לקלקל כ"כ כמו חש"ו, וכיון דנקט חש"ו הוי ליה למיתני נמי אינו מומחה. הן אמת דחזינן לקמן די"ב דפריך לר"נ אמר רב דקאמר ואם לאו אסור לאכול משחיטתו אי דידע דלא גמיר פשיטא, מ"מ ע"כ דעיקר הקושיא לפי שאינו כאן לפנינו אבל בישנו לפנינו ואומר ששחט יפה בוודאי צריך לאשמועינן, ולקמן ד"ט פריך לר"י אמר שמואל כולהו תננהו אלמא דבמתניתין לא שייך להקשות פשיטא וכ"ש כאן דקתני דחש"ו שחיטתן פסולה, ממילא אינו יודע הלכות שחיטה נמי איצטריך [ועמ"ש לקמן בפי' הסוגיא בד"ט שם], מיהו לפירש"י דפי' דשמא יקלקלו קמ"ל דאין מוסרין לו לכתחיל' אפי' באחרים רואין, א"כ איכא למימר דמי שאינו יודע ה"ש עדיף מינייהו ולא חיישי' ביה רק בלי רואין שמא קלקל, אבל ברואין לשמא יקלקל לא חיישי', ולמ"ד דאינו מומחה אין מוסרין לו לכתחילה ברואין י"ל דאינהו ס"ל דאתיא מכ"ש מחש"ו דאיהו גרע מינייהו, תדע דאיכא מ"ד דאפי' אחרים רואין אסור בדיעבד כמ"ש התוס' לקמן ד"ג ע"ב בד"ה דליתיה קמן, ונהי דלא קי"ל הכי אבל עכ"פ י"ל דבלי רואין הוי כ"ש מחש"ו, מיהו לרבינא דס"ל אפי' מי שאינו ידוע אצלנו כלל שחיטתו אסורה בליתי' קמן, הוי לי' למיתני חוץ מחש"ו ומי שאינו ידוע אצלנו, ולמה שביק ליה בבבא שלישי' בהך דוכולן ולא נקט ליה תיכף בכללא דחש"ו, ועמ"ש בגמ' באוקימתא דרבינא, וכמו כן קשיא לי לפי הנראה מפירש"י וש"ג בשם ריא"ז לקמן ד"ג ע"ב דמומר להכעיס ולעכו"ם אינו אסור רק מחשש דמועד לנבל א"כ שוה ממש לחש"ו, וכיון דרב אשי מוקי רישא דהכל שוחטין וסיפא דשחיטתן כשרה במומר לאכול נבלות לתיאבון, א"כ למה לא נקט חוץ ממומר להכעיס ולעכו"ם דאסור דיעבד שמא קלקל וברואין כשר, ואולי יש לומר דס"ל לרש"י וש"ג הנ"ל דמומר להכעיס ולעכו"ם מותר אפי' אין אחרים רואין גוף השחיטה אלא יוצא ונכנס, ולרבא בעומד שם אפי' אינו רואה, דכיון דמומר להכעיס הוא אינו מחזיק עצמו כישראל ושייך ביה מירתת כמו בכותי, ויתבאר לקמן בס"ד במקומו:

ודע דחרש זה המוזכר כאן הוא חרש שאינו מדבר ואינו שומע, אבל מדבר ואינו שומע שומע ואינו מדבר כפקח לכל דבריו, אך זהו לענין להכשיר השחיטה דיעבד אבל לענין לשחוט לכתחילה יש לדון בזה, והנה הרמב"ם ז"ל כתב פ"ד מה"ש מומחה שנשתתק וכו' שוחט לכתחילה וכן מי שאינו שומע הרי זה שוחט, ודקדק הרא"ש בדבריו דבנשתתק כתב לכתחילה ובאינו שומע הרי זה שוחט ולא כתב לכתחילה, והיינו דאינו שומע אינו שוחט לכתחילה לפי שאינו שומע הברכה דלכתחילה צריך שישמיע לאזנו ע"כ, וצ"ל בכוונתו דנשתתק שוחט לכתחילה ע"י מה שאחר מברך דכיון שהוא שומע הברכה יכול אחר לברך, אבל באינו שומע אינו יכול אחר לברך ולא הוא בעצמו וצריך לומר לפי דבריו דמ"ש הרמב"ם הרי זה שוחט, והרי אינו שוחט רק אי שחט כשר, ולשון זה נהי שלא זכר לכתחילה אבל פשיטא דא"א לפרש לשון זה שלא ישחוט מה שאמר בהדיא הרי זה שוחט, אבל כוונתו כיון דדיעבד יצא אפילו לא השמיע לאזנו א"כ אי עבר ובירך הרי זה שוחט רק דלא כתב לשון לכתחילה כיון שלא נעשה כהוגן, ואין ראוי לעשות כן רק בעבר ובירך הרי זה שוחט, אבל מ"מ לא נתבאר לי מניין לו להרא"ש דאי אחר מברך אינו רשאי לשחוט לכתחילה, דכיון דאותו אחר שומע הברכה שפיר דמי אפי' לכתחילה, ותדע שהרי ענין ברכת השחיטה העיקר הוא מה שאסור לאכול ממנה כשאינה זבוחה א"כ זה שהבהמה שלו שרוצה לאכול הוא העושה המצוה במה ששוחט או שמבקש מאחר שישחוט לו, א"כ פשיטא דהוא יכול לברך וליתן לאינו שומע לשחוט כמו שלוחו ומה בכך דאותו ששחט לא שמע כיון דאותו המברך שמע והוי ברכה גמורה, תדע דהא חזינן בתרומה אין אלם תורם משום ברכה משמע דאפי' אחר מברך לא מהני וכ"כ בהג"א, ומ"ש שחיטה, וע"כ דשאני תרומה דמעשה התרומה הוא המצוה ואפי' לא יאכל כלל, הלכך התורם דוקא יברך לכתחיל', אבל בשחיטה אין מעשה השחיטה המצוה דאין מצוה לשחוט רק האכילה ע"י שחיטה הוא המצוה שאינו אוכל בלא שחיטה הילכך גם אחר יכול לברך, וא"כ ה"ה באינו שומע כיון שאותו אחר שמברך משמיע לאזנו, ומה שדיקדק מלשון הרמב"ם ז"ל לפענ"ד לא מוכח מידי ולא נתכוין הרמב"ם ז"ל משום ברכה כלל, והוא דבלא"ה יש לדקדק למה בנשתתק כתב מומחה שנשתתק, ובאינו שומע כתב וכן מי שאינו שומע ולמה לא כתב אח"כ ג"כ מומחה שנתחרש או שיאמר מעיקרא מי שאינו מדבר ושומע, לכן ברור דוודאי עיקר כוונת הרמב"ם ז"ל לומר דמדבר ואינו שומע ושומע ואינו מדבר חשובין כפקחין גמורים לשחיטה, רק באלם הוא קשה המציאות שישחוט לכתחילה דהא צריך שידעינן בו שיודע לומר ה"ש והוא אינו יכול לומר לפנינו ה"ש, ואף שאפשר בדרך קשה ע"י כתיבה וכדומה שנבדקנו על הלכות שחיטה, ניחא ליה לצייר בדרך קל, מומחה שנשתתק דכבר ידענו שהוא מומחה וכיון שידענו שהוא מומחה הרי זה שוחט לכתחילה, אבל בחרש המדבר לא הוצרך רק לומר דחרשותו אינו גורם שיהא פסול לשחיטה, ולא היה צריך לצייר אותו מומחה שנתחרש רק באדם דעלמא שאינו שומע יכול להיות שוחט והיינו אם יהא לו תנאי השחיט' כמו כל שוחט שיהא מומחה, אבל בנשתתק היה קשה לו לומר במי שנשתתק שהוא ראוי להיות שוחט, דאף שהוא בר דעת קשה להתברר ממנו אי יודע ה"ש כיון שאינו מדבר, לכך צייר במי שהיה מומחה מעיקרא ונשתתק לכך שוחט לכתחילה בלי שום ענין, אבל בחרש המדבר לא אמר רק שיכול זה להיות שוחט אבל יהיו לו תנאי השחיטה, ועוד דדוקא בנשתתק כיון שבדיקתו קשה קמ"ל דסומכין על מה שהיה מומחה מקודם ואין צריך לבדקו שנית אם הוא עדיין מומחה ושוחט לכתחילה בחזקת מומחה דמעיקרא, אבל במומחה שנתחרש למה נסמוך על זה כיון שיכול לדבר כמקדם ויכול לומר ה"ש, הילכך ממילא אין חילוק בין מי שאינו שומע או מומחה שנתחרש דצריך לומר ה"ש לפנינו, לכך לא נקט לכתחילה כיון דצריך עוד תיקון קודם שחיטתו כנ"ל ברור. ועי"ל בכוונת הרמב"ם ז"ל דאינו שומע שוחט בדליכא אחר לשחוט שהרי אין לו עצה לברך רק שלא יאכל ובוודאי כה"ג שוחט דהוי כדיעבד, אבל נשתתק שוחט לכתחיל' היינו אפי' יש אחר לשחוט ואין נ"מ הוא או אחר, ולזה נראה דנתכוון הרא"ש. והנה בהג"א כתב דמדבר ואינו שומע לא אכלינן משחיטתו אפי' גמיר ומוחזק וצ"ל דסובר אף דבעלמא הוי כפקח לכל דבריו מ"מ לשחיטה בעינן דעת צלולה טפי, תדע דשיכור הוי בעלמא כפקח כל שלא הגיע לשכרותו של לוט, וכאן כתב הרמב"ם שנתבלבלה דעתו, ואף שהרא"ש כתב דמסתברא דמיירי בהגיע לשכרותו של לוט אבל אינו במשמע ברמב"ם כלל, וע"כ דלשחיטה בעינן דעת צלולה טפי שירגיש בסיבה קלה המפסדת השחיטה, ולפי זה פשיטא דניחא מה שחילק הרמב"ם בין מדבר ואינו שומע לשומע ואינו מדבר, דסובר ג"כ דאינו שומע גרע ונהי דלא ס"ל לאסור אפי' ליכא אחר אבל עכ"פ כל כמה דמצי לשחוט ע"י אחר, לא ישחוט זה, רק ה"ז שוחט בליכא אחר, אבל נשתתק ושומע שוחט לכתחילה אפי' איכא אחר ואין צורך לומר משום ברכה כנ"ל:

שם וכולן ששחטו ואחרים רואין שחיטתן כשרה. איכא דקשיא להו למה לי אחרים רואין בחד סגי ותירצו דאין ע"א נאמן באיתחזק איסורא ולאו בידו כהך דהכא להעיד על החש"ו ששחטו כהוגן, ונראה לי דאפי' מסר לו בהמה לשוחטה עבורו לא מיקרי בידו דלא שייך בידו רק שנאמין לו מה שאומר מפני שבידו לעשות כן, אבל כאן הרי הוא אומר שהחש"ו שחטו יפה ודבר זה אינו בידו שישחטו החש"ו יפה, ולא דמי למה שכתבו התוס' פ"ק דגיטין דמה שבידו ללמוד לשחוט או להשכיר לאחרים שישחטו חשיב בידו, דהתם אומר ששחט אצל שוחט יפה ונאמן מפני שבידו לשחוט אצל שוחט יפה משא"כ כאן שאומר ששחט אצל חש"ו, והא דאמרי' לקמן ראה אחד ששחט אם ראהו מתחילה ועד סוף מותר לאכול משחיטתו ואפי' ידע דלא גמיר, היינו דאותו הרואה יכול לאכול בעצמו אבל להתיר לאחרים י"ל דבעינן ב' דוקא [אם לא היכא דיש