תפארת יעקב על חולין חלק א מט

דוקא בצירוף חום ביה"ש, דאל"כ תיקשי בסכין כשרה כדברי התוס' דהכא, וקשה פשיטא דלא מוכח מידי דהכא אמרינן משום דוחקא מבליע אותו שומן שעל פניו בבשר ביה"ש, אבל דנימא משום דוחקא יפליט הסכין בלוע שבו או יבליע לא שמענו כלל, ושפיר י"ל דהיכא דיש בעין על הסכין מבליע בדוחקא בלבד בלי חום ביה"ש כלל. לכן נראה לי דסובר הרשב"א ז"ל, דכיון דלא קאמר בתר הכי בפלוגתא טריפה דפליגי דמר סבר בית השחיטה צונן ומר סבר רותח, ועוד דהכא לא פסיק הלכתא, ולקמן פסיק הלכתא, ש"מ דהך דלקמן לא תליא בהא כלל, ואפילו אי יסבור ביה"ש צונן מצי יסבור בחמין, והיינו משום דוחקא דסכינא בלע משמנונית הטריפה, והשתא דייק שפיר דע"כ בצירוף ביה"ש מהני דוחקא, דאל"כ סכין כשרה נמי, וע"כ כדקאמר בהדיא אימת חיימא לכי גמרה ש"מ דדוחקא לא הוי רק בסוף שחיטה דחיימא קצת, אבל בלי חום ביה"ש לא אמרינן דוחקא, וכיון דמוכח מכאן דאתינן עלה מטעם דוחקא ומ"מ דוקא בצירוף חום ביה"ש, ה"ה לעיל ג"כ לא מהני דוחקא רק בצירוף חום ביה"ש, ועמ"ש לקמן בדברי הרא"ש בענין זה:

בא"ד ועוד אמר בפרק כל הבשר וכו' אבל משום דוחקא לא. לכאורה אין זו ראיה כלל דיש לומר התם בסכין נקי מיירי, ובהא לא מהני דוחקא להפליט, אבל הריב"ם מיירי בסכין שמנקר ויש עליו חלב הרבה מן הניקור, אבל לפי מה שכתבתי לעיל בכוונת התוס' דלא היה כוונת התוס' להוכיח דלא כריב"ם, דפשיטא דלא מוכח, רק שבאו למצוא טעם למנהג לדחות הוכחת ריב"ם עכ"פ, והם לפי דעתם בד"ה השוחט מפרשים הך פלוגתא דלעיל בידוע שהיא בת יומא, אבל לא מכח שומן שעל פניו, ולפי זה לכאורה כ"ש דמוכח כריב"ם, דאם להפליט מועיל דוחקא כ"ש בהך דריב"ם, ועל זה באו לדחות הוכחה זו דדוחקא דהכא כיון דהסכין נקי ע"כ מכח צירוף ביה"ש הוא, דאל"כ סכין כשרה מאי עביד ביה הא בלע מכח דוחקא, ועוד דאמר פרק כל הבשר מכח חורפיה דצונן ש"מ דמשום דוחקא לא, א"כ מוכח עכ"פ דדוחקא בלבד לא מהני להפליט רק בדבר חריף, א"כ ע"כ הך דוחקא דהכא דמהני להפליט ע"כ בצירוף חום ביה"ש, א"כ ממילא אין להכריח סברת ריב"ם מהך דהכא, ושפיר יש לומר דאפי' יש בעין ג"כ לא מהני דוחקא בצונן גמור, דמהך דוחקא דהכא אין ראיה דהא הכא מכח בלוע אתינן עלה דיודעין שהיא בת יומא, ודוחקא לא מהני להפליט בלוע, כדמוכח מסכין כשרה ומצונן דפרק כל הבשר, וע"כ דבצירוף חום ביה"ש קאמר, א"כ גם דברי ריב"ם אינן מוכרחין מכאן, אבל פשיטא דלא באו להוכיח כלל דלא כריב"ם, וזה ברור בכוונת התוס':

בגמ' חד אמר בחמין. פירש"י צריך להגעילה לסכין, אבל לשון הרי"ף חד אמר מדיחה בחמין, וכן נראה מדברי הרמב"ם, ונראה לי דהם מפרשים דע"כ ביה"ש צונן ולא בלע הסכין כמו ברותח וכן לא יפלוט, רק דמ"ד בחמין סובר כמו לענין בלוע בפנים אמרינן דמה שנבלע ע"י רותחין מוציא רותחין, וע"י אור מוציא אור, כמו כן לענין הדחה מה שנדבק בסכין ע"י דבר חם, דפשיטא דכ"ע מודי דביה"ש חם רק לא רותח אין הדחת צונן מנקה אותו רק הדחה בחמין בעי, ומ"ד בצונן סובר דלהעביר מה שעל פניו סגי בצונן, אפילו נדבק בחמין, והא דקאמר בתר הכי משום דקא בלעה איסורא, לאו למימרא דבלעה ממש כמו ברותח, רק כיון דאינו יוצא מעל הסכין רק בחמין קרי ליה בליעה, וכן צ"ל בתוס' בד"ה והלכתא כמו שאבאר שם, ועוד דהך בלע הכוונה דבית השחיטה בלע אח"כ, ומשני דאימת בלע לכי חיים ואימת חיים בגמר שחיטה, א"כ מעיקרא לא נדבק על הסכין מכח חם ובסוף מה שנדבק היתר הוא, והשתא ניחא דלא פליגי כלל אי ביה"ש רותח או צונן, רק לכ"ע צונן הוא שאינו בולע לפנים עד שיצטרך הגעלה, ולכך לעיל י"ל דאפי' מ"ד הכא בחמין, מודה לעיל דמדיח שאינו מבליע לפנים, ובזה ניחא לי שפיר לשון והלכתא אפי' בצונן, והך אפי' אינו מובן כלל דבחמין לא שייך הלכתא כלל, דמה יש עוד יותר לעשות מלהגעיל, והעיקר דנין על צונן והיכי שייך אפי' כלומר לא מיבעי בחמין אלא אפי' בצונן, ולהנ"ל ניחא משום דבחמין נמי יש מקום לומר שלא יועיל למ"ד קולף משום דביה"ש רותח והסכין בולע ממש מאיסור, א"כ צריך הגעלה ולא מהני הדחה בחמין, ואהא קאמר דהלכתא לא מיבעי דהגעלה לא בעי, אלא אפי' הדחה בחמין נמי לא בעינן רק בצונן סגי:

ובהכי ניחא לי מה שיש לתמוה דהרי"ף פסק פרק כל הבשר סכין ששחט אסור לאכול בו רותח, ופסק כאן כמ"ד בצונן, וכמו כן פסק לעיל מדיח, וכתב הר"ן ז"ל דסובר ביה"ש רותח רק דביה"ש דטרוד לפלוט לא בלע אפי' שמנונית, ולכך בסכין טריפה סגי בצונן דבשחיטה שניה לא איכפת לן שיפלוט הסכין שמנונית טריפה דמ"מ בית השחיטה לא בלע דטרוד לפלוט, ולעיל ג"כ פסק מדיח מהאי טעמא, ובאמת הוא תמוה לפע"ד, דאי ס"ד דסובר הרי"ף טעמיה דמ"ד בצונן משום דביה"ש אינו בולע אפי' שמנונית איידי דטרוד לפלוט דם, א"כ הא כאן איפסיק הלכתא בהדיא בצונן, ולמה לעיל הביא הרי"ף עצמו דאיכא מאן דפסק כרב לחומרא, והיכי אפשר לפסוק כרב מה דבפירוש איפסיק הלכתא כאן בצונן דבית השחיטה אינו בולע כלל, ואי משום דהך מ"ד דפוסק לעיל כרב לחומרא סובר לחלק בענין אחר, כמו שחילק רש"י, דלעיל הבשר רך לבלוע אבל כאן הסכין קשה ואינו בולע לכך סגי בהדחת צונן, א"כ למה לעיל הביא הך איכא מ"ד, ולקמן פרק כל הבשר פסק בפשיטות סכין ששחט בה אסור לחתוך בה רותח, והרי להך איכא מ"ד דפסק כרב ע"כ מחלקים בין קשה לרך, כמו שחילק רש"י, א"כ רותח נמי מותר לחתוך כל שהדיח קודם, וצריך ליישב דברי הר"ן ז"ל דסובר הרי"ף דספוקי מספקא לן, אי טעמיה דמ"ד בצונן משום דלא בלע שמנונית איידי דטרוד, וא"כ ע"כ לעיל ג"כ הלכה מדיח, או דטעמיה דיש חילוק בין קשה לרך ולעיל קולף ויש בב' הצדדים קולא וחומרא, דאי טעמיה דמ"ד בצונן משום דלא בלע שמנונית מחמת טירדת הדם, א"כ יש קולא בשוחט בסכין של נכרים דג"כ מדיח, וכנגדו חומרא לחתוך רותח בסכין ששחט דהא לא טריד ובלע מן הסכין, ואי טעמיה דמ"ד בצונן לפי שהסכין קשה, יש חומרא דלעיל בשוחט בסכין של נכרים דהבשר רך שפיר צריך קליפה, וכנגדו יש קולא דאפי' לחתוך רותח בסכין ששחט בו והודח מותר דסכין קשה לבלוע ולא בלע מחום ביה"ש, ולכך פסק הרי"ף כמ"ד בצונן, דבהא לכ"ע הלכה בצונן, אמנם בסכין ששחט לחתוך רותח פסק לחומרא, דילמא הטעם דמ"ד בצונן דלא בלע שמנונית משום טירדא וזה לא שייך התם, ולעיל הביא להחמיר כמ"ד קולף דילמא לכך הלכה בצונן לפי שהסכין קשה ולכך לא הביא הך איכא מ"ד רק לעיל להחמיר, אבל בסכין ששחט לחתוך רותח לא זכר כלל דעתם להקל על ידם, ואפשר דהך איכא מ"ד ג"כ לא פסק רק להחמיר דדילמא לכך הלכתא בצונן לפי שהסכין קשה, אבל לא רצו להקל על ידי זה בסכין ששחט לחתוך בו רותח דדילמא הטעם דטריד לפלוט ואינו בולע וזה לא שייך ברותח, וניחא לשון הרי"ף ואיכא מ"ד דפסק כרב לחומרא, הך תיבת לחומרא מיותר לכאורה, דפשיטא דרב דאמר קולף ורבב"ח מדיח דרב להחמיר, ולהנ"ל ניחא דפסקו כרב רק להחמיר, אבל בסכין ששחט בו לחתוך רותח קי"ל נמי להחמיר, דשמא הטעם שאינו בולע לפי שהסימנים טרודים, ובאמת גם שוחט בסכין של נכרים מדיח ורק להחמיר פסקו כרב ושם ג"כ להחמיר, אבל מ"מ אין דעתי נוחה שלא הוזכר בדברי הרי"ף כלל שיש ספק בטעמי' דמ"ד בצונן, גם הרא"ש הביא הנך דפסקו כרב ומשמע דלאו להחמיר דוקא פסקו, רק דרב גדול מרבב"ח כדמוכח בסנהדרין ד"ה:

אבל לפי הנ"ל ניחא בפשיטות, דלכ"ע סכין ששחט אסור לחתוך בה רותח אפי' הודח, דהא דפליגי הכא בסכין טריפה, היינו משום דאפי' אי ביה"ש אינו רותח מ"מ כיון דעכ"פ חם הוא ונדבק בו הדם והשמנונית ע"י חמין לכך צריך להעבירו בחמין, ובצונן אינו מתקנח יפה מחמת שיש בו הרבה דם ושמנונית טריפה, ומ"ד בצונן סובר דאף דאפשר שלא נתקנח יפה מ"מ אותו מועט הנשאר תיכף מתבטל בדם ביה"ש שישחוט בה, ואפי' למ"ד לעיל קולף היינו דמחלק בין קשה לרך, ומשום שומן שעל פניו דמיירי שלא הודח, אבל בהודח אפי' בצונן אותו מועט מתבטל בדם ביה"ש, אבל לחתוך רותח אסור לכ"ע מחמת דצונן אינו מעביר יפה הדם ושמנונית שעל הסכין, ונראה דלכך פסק הרמב"ם דאי חתך רותח מותר דיעבד, והיינו ג"כ דדיעבד לא חיישינן לאותו מועט שיש לחוש שלא עבר ע"י הדחה, ואפשר גם הרי"ף אינו אוסר דיעבד, ואפי' אוסר היינו מחמת דם ושמנונית הנשאר על הסכין שלא עבר ע"י הדחת צונן, וכן מוכח מדברי התוס' בד"ה והלכתא שאין הצונן מעביר יפה אף מה שעל פני הסכין כמו שאבאר בדבריהם לקמן, ועמ"ש בסמוך ליישב שיטת רש"י בזה:

שם מ"ט משום דקא בלעה איסורא. פירש"י שמנונית דטריפה אבל אבליעת דם לא חייש שהסכין קשה הוא ואין דם נבלע בו, וכוונתו דאי דגם דם בולע תיקשי סכין כשרה נמי, ולא ס"ל לחלק כמ"ש התוס' דאיידי דטרידי סימנים למיפלט דם לא בלעי, דמ"מ דם דלאו דידהו בלעי, מיהו תימא דא"כ סכין ששחט בה כשרה יהא מותר לחתוך רותח לכ"ע, ולקמן פרק כל הבשר קי"ל דאסור לחתוך רותח, ועוד דלמ"ד הכא בצונן אפי' שחט בה טריפה יהא מותר לחתוך רותח, דהא הסכין קשה, ואנן קי"ל הכא כהך מ"ד בצונן, והטעם דהסכין קשה ואינו בולע כך הקשה הרשב"א ז"ל על רש"י, ולדעתי יש ליישב פירש"י דוודאי לא שייך שיחלקו במציאות בחום ביה"ש, דלמר רותח ולמר צונן, רק דמ"ד בחמין סובר דיש כח בחום ביה"ש להבליע שמנונית הרבה בתוך הסכין עד שיש בו כדי לאסור בשחיטה האחרת, משא"כ בכשרה אין בו כח להבליע דם בסכין כדי לאסור, מחמת קשה, ומ"ד בצונן סובר דאפילו שמנונית אין כח בחום ביה"ש להבליע בסכין כדי לאסור בשחיטה האחרת, הילכך כל שמדיחו בצונן אין לחוש, אבל תרוייהו מודו דיכול לבלוע קצת ע"י חום ביה"ש, רק שאין בזה כדי לאסור בשחיטה האחרת, חדא דדוקא כשיש הרבה יכול חום ביה"ש להפליט ולהבליע, לא כשאין בסכין רק דבר מועט אין כח בחום ביה"ש להוציא בליעה מועטת מסכין, ועוד אפילו פליט אותו מועט תיכף מתבטל הוא בדם שבבית השחיטה ואין בו כדי לאסור כלל, אבל לחתוך בו רותח לכ"ע פליט אותו דבר מועט הנבלע בו ואוסר כדי קליפה אותו רותח שחתך בו, כנ"ל, וראיה לדברי דשם בפרק כל הבשר כתב רש"י בלשון הזה סכין ששחט בה, איידי דבית השחיטה רותח