תפארת יעקב על חולין חלק א מח

להחמיר יש סברא, ועכ"פ אין לחלק בין פגם של אב"י לפגם של עכבר משום הך סברא דעכבר קיל דפוגם בעינו:

אמנם יען דבלא"ה יש לדקדק בדברי התוס' שפתחו לומר דצריך להעמיד ביודעין בה שהיא בת יומא, והכריחו מהך דעכברא בשיכרא דמסופק הש"ס אי רב סובר לפגם אסור או מותר, והשתא כיון דהתם מספקא לן ממילא אין הכרח דמיירי ביודעין בה שהיא בת יומא, גם בתוס' בע"ז קשה דשם הקשו תפשוט מהך דהכא ותירצו דמיירי שהיא בת יומא, והוי להו לומר דמצינן לפרושי הכי, אבל לא דמיירי וודאי כך:

לכן נראה לי דעיקר כוונת התוס' שהוקשה להם דכאן קאמר ג' ואיבעית אימא, אלמא משום דלא ברירא להו טעמיה דרב אי משום דביה"ש רותח או אפי' צונן, ואהא קשיא להו למה לא קאמר נמי ואיבעית אימא דפליגי דרב סובר נטל"פ אסור ורבב"ח [או שמואל לפי גירסת התוס' בע"ז] סובר נטל"פ מותר, וליכא למימר משום דמיירי בב"י דמנא להו דמיירי הכי דילמא באב"י ונחלקו בלפגם, (ולא ניחא להו דהש"ס דייק דע"כ לאו בלפגם נחלקו, דלמה פליגי בשוחט, בחתך רותח ממש דעלמא נמי פליגי בהא, דהא ליתא דנקט השוחט לאשמועינן הא נמי דביה"ש רותח או חום ביה"ש בצירוף דוחק הסכין הוי כרותח], ומזה הוכיחו התוס' דע"כ הכא פשיטא להו דמיירי בבת יומא, משום דאי לאו הכי אמאי קולף לרב, הא סתם כלים אינן בני יומן, ומה שכתבו וגבי עכברא בשיכרא וכו' מסופק ליה, הכוונה לחלק בין הך דהכא להתם דדוקא גבי עכבר מסופק הש"ס התם, והיינו לפי שגוף האיסור נפל לתוך השכר וקודם שפלט טעמו היה איסור גמור, הילכך אף דבשכר פגמו כיון דאיסור הוא בפני עצמו ס"ד שלא הותר במה שפוגם בתערובות, אבל הכא דמצד עצמו נעשה פגום בתוך הסכין כיון דאב"י, ממילא אינו אוסר התערובות שנבלע בו טעם הפגום הזה שהיה פגום טרם שנתערב מצד עצמו, והא דמצינו להיפוך דתנא דשרי דבש משום דשמנונית פוגם בעינו בדבש ושמן אסרו משום דאין הפגם רק מכח אב"י, לק"מ דגבי דבש לא מיירי דהשמנונית עצמו נתערב בדבש, דהא וודאי עדיף מפגם של אב"י, דהא שמנונית עצמו אינו דבר פגום ואסור הוא, רק התערובות פוגם והוי כמו עכברא בשיכרא, משא"כ פגם של אב"י דפגום מצד עצמו, רק התם בדבש ג"כ ליכא רק פליטה של הכלי, ובזה שפיר מחלקין דגבי שמן השמנונית עצמו אינו פוגם השמן רק מה שאב"י פוגם, משא"כ בדבש עצם השמנונית ג"כ פוגמו, ובהא כיון דליכא רק בלוע בוודאי גרע בלוע פגום מדבר שגם הבעין היה פוגם, מבלוע פגום מדבר שהבעין אינו פוגם רק מחמת שהוא בלוע פוגמו, אבל וודאי היכא דהבעין בעצמו נפל לדבר אחר שבפני עצמו אסור הוא יש לאסור טפי, ממקום שאין שם מעולם רק בלוע שהיה פגום בפני עצמו, וזהו כוונת התוס' דהך סוגיא ס"ל דהכא מיירי ביודעין שהיא בת יומא דאי לא"ה אמאי קולף לרב דסתם כלים אינן בני יומן והוי לפגם, וגבי עכברא בשיכרא הוא דמסופק לגמרא אי סובר לפגם מותר או אסור, אבל כאן וודאי מותר, דאי ס"ד דהכא נמי מספקא לן אי מיירי בבת יומא משום דסובר מותר או באינו בת יומא משום דסובר אסור, א"כ הא בחום ביה"ש נמי לא ברירא ליה היכי סבר רב וקאמר כך או כך, א"כ אי בהא נמי מספקא לן הוי ליה לומר איבעית אימא דפליגי בלפגם, וע"כ דהכא ליכא ספק דוודאי מותר ומיירי וודאי ביודעין שהיא בת יומא, והדר הביאו ראיה דסתם כלים אינן בני יומן משום דאי סתם כלים בני יומן בטלו כל דבריהם, דשפיר י"ל דהכא נמי מספקא לן כמו התם, והא דלא קאמר איבעית אימא משום דסתם סכין קתני וסתמא בן יומו ולא הוי לפגם כלל, לזה הוכיחו דסתם אינו בן יומו א"כ מוכרח מדלא קאמר נמי דפליגי בלפגם, ש"מ דהכא מוקי הך דרב ביודעין שהיא ב"י, משום דאי לא"ה לא היה סובר רב קולף, דסתם סכין אינו ב"י ונטל"פ כהך דהכא וודאי מותר לרב, ורק בעכבר מספקא לן דהבעין פולט איסור שהיה אסור קודם פליטתו, משא"כ בלוע פגום שנפלט לתערובות שהיה פגום קודם שנפלט לתערובות:

ויש לפרש עוד בפשיטות טפי הך וגבי עכברא בשיכרא שכתבו, דוודאי הכא ע"כ דסוגיא מוקי הך דרב ביודעין שהיא ב"י, משום דאי לא"ה מותר לרב דסתם כלים אינן בני יומן, רק דלא תיקשי היכי סבר הכא בפשיטות אליבא דרב נטל"פ מותר, והא רב אוסר עכברא בשיכרא אלמא דאוסר לפגם, ואדרבא ע"כ מיירי בסתם כלים ומ"מ אוסר, והוי ליה לומר ואיבעית אימא דפליגי בהא, ואהא כתבו דגבי עכברא בשיכרא מסופק ליה לגמרא אי אוסר רב לפגם או דמודה דמותר, אלמא דאין ראיה ממה דאסר רב עכבר בשכר שיאסור נטל"פ, לכך ממילא י"ל דהכא סובר בפשיטות דרב מתיר לפגם ואינו מסופק כלל, ולא באו התוס' לומר רק שלא יהא הכרח ממה דאסר רב השכר דע"כ סובר לפגם אסור, דהא שם מספקא לן בגמרא אלמא דאין מזה הכרח ושפיר יש לומר דהכא פשיטא ליה:

מיהו עיקר דבריהם שהוכיחו דסתם כלים אינן בני יומן, הוא רק לפי דבריהם בע"ז דף ס"ז ע"ב סוף ד"ה מכלל, אבל לפי מה שכתבו בדף ל"ו ע"א בד"ה בשלמא בשם ר"י לא מוכח מידי, דבדבש לא אסרו דלא שייך חתנות, ובשמן דשייך חתנות קצת אסרו בצירוף זליפתן של כלים, דאף דבעלמא נטל"פ מותר הכא בצירוף חתנות אסרו, ולפי זה שפיר י"ל דהך לפגם דשמן משום שהשמנונית עצמו פוגם השמן, ולא משום דסתם כלים אינן בני יומן, אך מה שהביאו מקורט של חלתית לכאורה ראיה נכונה היא, אלא שאני תמה לפי מה שתירצו התוס' בע"ז ריש דס"ח דהכא משום שמנונית הנדבק בדופני הסכין דהוי בעין ואינו פוגם אתינן עלה, והיינו דסתם סכין יש בו שמנונית, א"כ למה לי בחלתית משום דמשוי לשבח, תיפוק ליה משום בעין שעל הסכין, והרשב"א ז"ל תירץ בשם רבינו החסיד דחנוני מקנח שלא יזהם החלתית, ואינו מספיק לפע"ד דאי משום כך לא היה לנו לחוש דמשתמש בו, ומסתמא יש לו סכין מיוחד לזה, שהחנוני ג"כ יודע דחורפיה מפליט ממנו הבלוע ומזהם, אבל המעיין התם היטב יראה דהא דקאמר דחורפיה מחליא לשבח, אין הכוונה דחורפיה דחלתית עושה הטעם הפגום לשבח, רק דבלא"ה שמנונית הסכין הוי לפגם בחלתית, רק לפי שהחלתית חריף מאוד והשמנונית ממתקו קצת אף שפוגם הוי כמו לשבח, והכוונה התם דשמנונית הסכין מחליא לחלתית שהשמנונית ממתק קצת החלתית ומבטל קצת חריפותו ולכך הוי כמו לשבח, ע"ש ובפירש"י, וצ"ע באמת במה שלמדו דכל טעם פגום בדבר חריף נעשה לשבח ולמדו כן מהך דחלתית, ולפע"ד לא מוכח מידי לפי מה שפירשתי וזה ברור. בד"ה אגב דוחקא דסכינא בלעא הריב"ם היה מצריך וכו' ויש למצוא וכו' ודילמא וכו' תדע וכו'. דבריהם תמוהין לכאורה דהיכי מקשי ללישנא דדוחקא מסכין כשרה להוכיח דלא כריב"ם, דהא הריב"ם מיירי דיש שמנונית חלב ואיסור על הסכין ואגב דוחקיה מבליע בבשר, משא"כ בסכין כשרה דמעיקרא כששחט לא בלע הסכין, ואח"כ בשחיטה האחרת לא פליט, דדוחק הסכין מהני להבליע בבשר מה שעל פני הסכין ולא להפליט מן הסכין ולהבליע בסכין:

והנה דברי התוס' יש ליישב לפי הנראה לעיל בד"ה השוחט, דס"ל דרק מכח בלוע שבסכין אנו דנין לא מכח שומן הנדבק על פניו, דס"ל דסתם סכין נקי, ואפי' לפי מה שכתבתי לעיל והוכחתי דע"כ יש משום שעל פניו, דאל"כ למה צריך הדחה למ"ד מדיח כיון דהסכין נקי ולא פליט כלום דביה"ש צונן, וע"כ משום שעל פניו, וכתבתי שם דכוונת התוס' דאי אינו בן יומא אף מועט הנדבק על פניו פגום, ולפי זה כיון דמוקי לה בידוע שהיא בת יומא, א"כ ממילא יש שם שומן על פניו, אבל מ"מ כיון דס"ל דאפי' אותו מועט כל שאב"י פגום הוא, א"כ אף אי סתם סכין אינו נקי היינו משום שמשתמשין בו תדיר נדבק בו השמנונית, כמ"ש הרשב"א בחידושיו, והתוס' בד"ה והלכתא, א"כ כיון דדעתם דאפי' בעין הנדבק פגום, א"כ ממה שנשתמש בו היום ליכא שמנונית נדבק רק מכבר ממה ששמשו בו הרבה, א"כ זה כבר נעשה לפגם, ואין כאן רק מכח בלוע של בן יומו, ועוד יש לומר דאפי' בעין מבן יומו, המיעוט שעל הסכין פגום הוא וגרע טפי מבלוע, כמ"ש הרשב"א בת"ה, ואהא קשיא להו לתוס' למ"ד לעיל דאף דבית השחיטה צונן מ"מ משום דוחקא בלע, והיינו דהסכין פולט מה שבלוע בו ומבליע בבשר אגב דוחקיה, והשתא תיקשי ליה סכין כשרה היכי ישחוט בו מ"מ בלע אבר מן החי קודם גמר שחיטה מחמת דוחקיה, דכשם שפולט מחמת דוחקיה כך בולע, וע"כ דהך דוחקא דלעיל הכוונה בצירוף חום ביה"ש, והיינו לכי חיימא, אבל מעיקרא לא, א"כ ממילא אין ראיה לריב"ם להצריך קליפה מחמת דוחקא, דיש לומר דלא מהני דוחקא כלל רק בצירוף ביה"ש דחם קצת ואפי' יש בעין על הסכין אינו מבליע בבשר מחמת דוחקא, כיון דלא שמענו סברא דדוחקא רק כאן בשוחט בסכין של נכרים דאמרינן קולף, והכא ע"כ מחמת צירוף חום ביה"ש דהכא ליכא משום שמנונית שעל פניו, ואי ס"ד דמהני דוחק בלי חום ביה"ש כלל, יקשה מסכין כשרה, ובהכי ניחא לשון התוס' דמעיקרא שכתבו ויש למצוא טעם, נראה שקבלו דברי ריב"ם ונראו דבריו, שכתבו שיש למצוא טעם למנהג שלא נהגו, ומצאו לומר ודילמא ביה"ש דוקא, ותיכף כתבו להוכיח בחזקה שלא כדברי ריב"ם וכתבו תדע, ולהנ"ל ניחא דהך תדע אין זה הוכחה לדחות דברי ריב"ם כלל, דהך דריב"ם שאני דהחלב על הסכין ומחמת דוחק מבליע בבשר, רק שמצאו לדחות ראיית ריב"ם מהך דהכא דקאמר אגב דוחקא, דהכא מחמת צירוף חום ביה"ש הוא, ולזה יש הוכחה דהכא ליכא משום שומן שעל פניו כלל, ומ"מ מהני דוחקא וקשה מסכין כשרה, וע"כ בצירוף חום ביה"ש, וממילא י"ל דאפי' יש שומן על פניו מ"מ לא מהני דוחקא בלי צירוף חום ביה"ש, אבל דברי ריב"ם עצמן נראה להם עיקר, דכיון דיש בעין על הסכין ודוחק הסכין, בוודאי יש לנו לומר דמבליע כמו סכין נקי לפלוט בלוע שבתוכו ולהבליע בצירוף חום ביה"ש, רק שאין הכרח לדבריו מהך דהכא, והריב"ם היה מצריך מתוך כך וכו', והיינו ממה דקאמר הכא אגב דוחקא, ומזה ע"כ אין הכרח ודו"ק:

אמנם כל זה יש לומר בתוס', אבל על הרשב"א ז"ל יש לתמוה, דהוא ז"ל כתב ליישב קושיית התוס' בדיבור שלפני זה לא בידוע שהיא בת יומא רק משום דסתם סכין מתוך שמשתמשין בו תמיד יש שומן טוח על פניו ואינו מסתלק אלא בהדחה וקינוח יפה יפה, ואותו בעין אפי' אב"י אינו פוגם דדוקא בלוע שבסכין פוגם ולא בעין אף מה שטוח על פניו, ובתר הכי קאמר דהא דקאמר דוחקא דסכינא היינו