תפארת יעקב על חולין חלק א מז

דמו, מיהו כבר כתבתי דגם לסברת הרשב"א והר"ן דהך הדחה הוי טפי מהדחת בשר מדמו, מ"מ נראה לי ברור דהיינו לכתחילה אבל דיעבד כשהודח רק מדמו ג"כ מותר, דדיעבד לא שייך לאסור, וכ"ש כשנתבשל דפשיטא דהך משהו שיש לחוש לו בטל, ועכ"פ לא אכיל איסורא, ולפי זה גם לדידהו יכול לשחוט לכתחילה לרבב"ח על סמך שידיח היטב ולא חיישינן דאשתלי, דמ"מ אפילו ידיח רק מדמו לא אכיל איסורא, ועמ"ש לקמן ראיה לזה מפירש"י בד"ה דוחקא:

שם מר סבר ביה"ש צונן. פירש"י כלומר אין חום ביה"ש וכו' [כונתו דלא שייך שיחלקו במציאות אי חם הוא אי צונן ועוד דפשיטא דאינו צונן לכך קאמר כלומר וכו'], ומיהו הדחה בעי שאי אפשר לדופני הסכין בלא שמנונית, ויש לתמוה הא לקמן פרק כל הבשר אמרינן סכין ששחט בה אסור לחתוך בה רותח, צונן אמרי לה בעי הדחה ואמרי לה לא בעי הדחה, ופירש"י צונן אם חתך בה צונן בעי הדחה ההוא צונן, והשתא היכי מיירי אי בסכין נקי שהודח מעיקרא למה בעי הדחה, הרי הכא נתן טעם משום שמנונית הסכין שעל פניו ולולא זה אפילו הדחה לא בעי, ואי באינו נקי מ"ט דמ"ד דלא בעי הדחה [ואמת דכפי הנראה לא היה גורס רש"י שם רק צונן בעי הדחה עיי"ש אבל קשה לעשות גירסא חדשה], ונראה לי דלא קשיא כלל דוודאי סובר רש"י דבסכין נקי אף הדחה לא בעי אפילו שחט, כ"ש בצונן גמור, רק הפרש גדול יש בין סכין דעלמא לסכין של שחיטה, דסכין דעלמא כיון שנשתמש בו לכל דבר ממילא אי רוצה לנקותו לחתוך בו הוא מנקה אותו יפה כמו שצריך לנקות להשתמש שאר דבר, אבל סכין ששחט בו אין דרכו רק לנקותו שיוכל לשחוט בו שנית ובזה אין צריך שיפשוף גדול דאפילו ישאר מעט כיון דבלא"ה ביה"ש מלא דם לא איכפת לן, הילכך אם אירע דחתך בו צונן אחר פליגי בה, מר סבר דבעי הדחה לאותו צונן ולא סמכינן על אותו הדחה שהודח אחר שנשחט בו, כיון שלא היתה רק לשחוט בה שנית, ומ"ד לא בעי הדחה סובר דלא חיישינן לזה וכיון שהודח עכ"פ כשר דיעבד בלא כלום, אבל הכא בסכין על נכרים כיון שהודח ממילא הודח יפה משום איסורא, וכל שהיה. נקי אף הדחה לא צריך, רק משום שמנונית שעל פניו דמיירי שלא הודח כלל, ועמ"ש בסמוך:

שם אגב דוחקא דסכינא. פירש"י וכיון דלא איפסק הילכתא ואיסורא דאורייתא הוא עבדינן לחומרא דבשל תורה הלך אחר המחמיר ומכל מקום לכתחילה לא ישחוט דהא השוחט קאמר, ודבריו תמוהין מאוד דמה זה שכתב ומכל מקום לכתחילה לא ישחוט, פשיטא אדרבא כיון דדאורייתא הוא ואפילו דיעבד אסור היכי ישחוט, [ירחוק לומר דהך ומ"מ הכוונה דלדברי כולם לכתחילה לא ישחוט] ואפשר לומר דכוונתו דאי היה הדין בדיעבד לקולא פשיטא שלא היה יכול לשחוט לכתחילה להחמיר כמ"ד קולף, ואי שישחוט על סמך קליפה, הא ליתא דהא דיעבד אינו צריך לקלוף ולא שייך שישחוט על סמך קליפה, משא"כ השתא דאפילו דיעבד צריך לקלוף ס"ד דיכול לשחוט לכתחילה על סמך קליפה לכך קאמר דמ"מ לא ישחוט לכתחילה דהא השוחט קאמר, ולפי זה מוכח דלמ"ד דלא בעי רק הדחה באמת יכול לשחוט לכתחילה על סמך הדחה, דלהא לא חיישינן דאישתלי כיון דבלא"ה צריך להדיח מדמו, כמ"ש לעיל בגמרא בד"ה ורבב"ח אמר:

בתוס' בד"ה השוחט בסכין של נכרים צריך להעמיד ביודעין בה שהיא בת יומא וכו' וראיה וכו'. דבריהם צ"ע דהיכי כתבו להוכיח משום דמסופק לן בע"ז אליבא דרב אי נטל"פ מותר או אסור, הא הביאו ראיה דסתם כלים אינן בני יומן, משום דהך מתניתין דשרי' דבש ג"כ ס"ל נטל"פ מותר ומ"מ שמן אסרו, וע"כ משום דשמנונית עליו פוגם הדבש אבל בשמן אינו פוגם רק מכח אינו בן יומו, והא לא ס"ל להך מ"ד דשרי דבש ואוסר שמן, ובי דינא דשרי מישחא סברי דאפילו מכח אינו בן יומו מותר דפוגם, והשתא היכי מקשי התוס' ממה דמספקא לן לרב, הא הך דרב הוא דבר בעין ובהא שפיר מספקא לן דילמא סבר נטל"פ מותר, אבל שיסבור רב דאינו בן יומו מותר מכח נטל"פ לא שמענו, ושפיר יש לומר דבהא סובר רב דאסור כהך תנא דשרי דבש ולא שמן, דלא ס"ל להתיר מכח לפגם רק אי הבעין פוגם ולא מכח אינו בן יומו, וביותר קשה לי לשון התוס' ע"ז ריש דף ס"ע, דכתבו וא"ת וליפשוט ליה טעמי' דרב מההיא דפ"ק דחולין השוחט בסכין של נכרים רב אמר קולף וכו', ואע"ג דסתם כלי נכרים אינן בני יומן, והשתא תימא היכי מצי למיפשט מהך דהכא והרי רב באמת חולק על ר' שמלאי בהיתר השמן מכח נטל"פ א"כ שפיר יש לומר דאסור כיון שאי היה בעין לא היה פוגם, אבל בדבר הפוגם בעינו בעכברא בשיכרא מודה דמותר, דהא הנך דשרו דבש נמי הכי ס"ל לחלק בהא, ונהי דהא אין להכריח דרב אוסר לפגם ע"י אינו ב"י ממה דפליג על ר' שמלאי בהיתר השמן, דמזה אין ראיה, דרב סובר התם דדניאל גזר על השמן ומשום חתנות גזר ולא משום זליפתן של כלים כלל, אבל עכ"פ שפיר יש לומר דסובר דאסור ולכך סובר הכא קולף, אבל עכברא בשיכרא דפוגם בעינו מודה דמותר ומטעם חידוש אסרו או דאשבוחי משבת, גם לא הבנתי למה להג למידק מהך דמספקא ליה לרבא הך דרב, הוי להו להוכיח מר"ש התם מעיקרא, דקאמר בפשיטות דרב סובר נטל"פ מותר ועכברא חידוש הוא דאסרתו תורה אף דמאיס א"כ תיקשי לים לר"ש למה הכא קולף, מיהו בהא איכא למימר דר"ש קאמר הכי משום דמפורש בירושלמי דשמואל קיבל היתר השמן ורב לא קיבל ואמר ליה שמואל דאי לא יאכל יכתוב עליו שהוא זקן ממרא ואטרח עליה ואכל והביאו אותו התוס' דל"ו שם, והשתא ומה שמן דאין הבעין פוגם אותו רק מכח אב"י אכל רב, כ"ש עכברא דפוגם בעינו וע"כ משום דחידוש הוא, והא דקאמר הכא קולף היינו מעיקרא קודם שאכל השמן, ורבא דמספקא ליה בהך דרב אי משום לפגם אסור או דמשבח, אף דרב עצמו אכל השמן וכ"ש דבר הפוגם בעינו, ע"כ לס"ד דרב קודם שהכריחו שמואל לאכול השמן דלא רצה לקבל ההיתר, [או דלא ס"ל לרבא הא דירושלמי דקב אכל, דבש"ס דילן לא הוזכר כלל] מספקא ליה לרבא, והיינו דילמא הך עובדא הוי קודם שקיבל היתר השמן, ושפיר קשיא להו דליפשוט מהכא דאסור, אבל הנ"ל קשה:

ועוד קשיא לי בדברי התוס' למה להו להכריח ממה דמספקא לן התם אליבא דרב, דמכח קושיא זו אין הכרח דמיירי בידוע שהיא בת יומא, רק דאין לפשוט מכאן דיש לומר דהכא מיירי הכי אבל הוי להו להוכיח בהכרח דמיירי הכי, דהא שמואל בפי' ס"ל בע"ז נותן טעם לפגם מותר ואפילו פגם שעל ידי אינו ב"י, שהרי היתר השמן תלוי בזה דקסברי נטל"פ מותר, וכן מפורש התם עוד בהדיא, וגירסת התוס' בע"ז הוא דהכא רב סובר קולף ושמואל סובר מדיח, ופשיטא דמכח בית השחיטה נחלקו דהא לכלהו איבעית אימא דהכא רק בבית השחיטה הוא, דאפילו ללישנא בתרא דלכ"ע צונן מ"מ משום דוחקא וחום ביה"ש בולע, והשתא מוכח בהדיא דאי לחתוך בו רותח אחר לכ"ע היה צריך לקלוף, דאל"כ למה פליגי בביה"ש, ואי ס"ד דהכא בסתם כלים שאינן בני יומן, אפילו לחתוך בו רותח אחר הוי פליג שמואל, דאיהו סובר בוודאי נטל"פ מותר, גם קשה לי בדבריהם דשם בע"ז תירצו עוד דהכא טעמא משום שמנונית איסור הנדבק בעין דאינו פוגם, והשתא תיקשי הא ע"ב צ"ל בלא"ה דמשום שמנונית דנין כאן דאי משום דידוע דהיא בת יומא ולא הוי לפגם, מ"מ תינח ללשון אמצעי כאן דכ"ע רותח ס"ל רק דטרידי סימנים לאפוקי לא בלעי, אבל ללשון ראשון דפליגי אי רותח או צונן, וללישנא בתרא דלכ"ע צונן רק משום דוחק הסכין פליגי א"כ תיקשי למ"ד מדיח הדחה זו למה לי כיון דסובר ביה"ש צונן פשיטא דעכ"פ הסכין לא פליט ומה צורך להדחה, ומ"כ כמו שפירש"י דא"א לדופני הסכין בלא שמנונית, וא"כ מה צורך לומר דידוע שהיא בת יומא, ואפשר לומר דכאן ובע"ז בתירוץ ראשון הוי ס"ל דאפילו יש דבר מועט בדופני הסכין, מ"מ כיון דאינו ב"י פוגם ג"כ כמו טעם בעלמא, שאין בדיבוק זה ממש שלא נפגם, רק בתירוץ השני בע"ז ס"ל דמ"מ כיון דהוא בעין משבח דדוקא בלוע שאינו ב"י פוגם ולא בעין אפילו דבר מועט הנדבק על הסכין, ומ"מ בס"ד בע"ז והכא דתפסו לעיקר דבעין הנדבק ג"כ פוגם, מ"מ ניחא דצריך הדחה, דכיון דמ"מ יש בעין לכ"ע רק בנבלע מותר מכח לפגם, ולא היכא שיכול להסירו ע"י הדחה:

מיהו מדברי התוס' בדיבור שאחר זה יש להוכיח דהוי ס"ל הכא דליכא שמנונית על הסכין כלל, ולפי זה צריך לומר דלכך מדיח דאף דבית השחיטה צונן, אבל מ"מ פולט הוא מעט קולף להדיח עכ"פ, דהא ללישנא בתרא אף דצונן הוא סובר רב קולף, א"כ נהי דלא ס"ל דדוחקא דסכין פועל להבליע בבשר כדי קליפה, אבל עכ"פ פועל להפליט כדי שיצטרך להדיח, ועמ"ש בדיבור שאחר זה, אבל הא וודאי קשיא שאין נותן טעם לפגם של אינו בן יומו דומה לנט"ל היכא דבעינו פוגם כמו שהוכיחו התוס' בעצמם בדיבור זה, והנה יש לי מקום ליישב דבריהם בזה, דט"כ לא בין פוגם בעינו לפגם אינו ב"י, רק היכא דהבעין בפני עצמו אינו דבר פגום רק שפוגם תערובתו אז פגם זה קיל יותר מפגמו של אב"י, אבל היכא דפוגם בעינו לא מצד שהוא פוגם בתערובת רק שהדבר בעצמו פגום ואפ"ה אסרתו תורה, בהא לא שייך להקל לפי שפוגם בעינו דהא כך הוא איסורו בפני עצמו כשהוא פגום, והשתא אי סובר רב כאן דפום של אב"י לא מהני וקולף, א"כ וודאי יש ללמוד דעכברא בשיכרא ג"כ נטל"פ אסור, דלא שייך לחלק לפי שפוגם בעיניה קיל טפי, דאדרבא לפי שפוגם בעיניה חמור טפי, דהא מה שפוגם הוא משום דבפני עצמו ג"כ פגום הוא והתורה אסרתו, תדע דמהאי טעמא ביקש ר"ש שם לומר דבעלמא סובר רב נטל"פ מותר ועכברא בשיכרא חידוש הוא דהתורה אסרתו דרך פגמתו דמצד עצמו מאוס ופגום הוא [ופירש"י ז"ל שם צ"ע דהא מחלק התם בין דדברא בין דמתא א"כ צריך לכתוב שרץ לאסור דדברא ע"ש], ואפי' רבא דמספקא ליה שמא משום דסובר נטל"פ אסור, היינו דלית ליה להחמיר בעכבר טפי ממקום אחר מחמת סברא דחידוש, אבל עכ"פ אין להקל בו טפי ממקום אחר מחמת סברא דפוגם בעינו, דסברא זו אין ראוי להקל על ידה רק להיפוך