תפארת יעקב על חולין חלק א מו

שמקבל תמורתו במה שנהנה משחיטתו של הסכין, ואי היה בהמה של עכו"ם והשכירה לעשות מלאכה והרויח בה פשיטא דאסור, ומה נפקא מינה ששחט בסכין ונהנה בשחיטתו, משא"כ שכר פעולה ביין נסך דהיין הוא האיסור שנאסר ליהנות ממנו, אבל לא הפעולה של הפועל, והוא מקבל שכר עבור פעולתו שהעביר היין ממקום למקום, לכך לולא דקנסו לפועלים וחמרין לא היה אסור, גם מה שהביא מהך דזרעים תחת האשירה, אדרבא מהתם מוכח לכאורה להיפוך, דהא קאמר התם דתליא בזה וזה גורם אי מותר אי אסור, א"כ אי זה וזה גורם אסור וודאי דיעבד אסור, והא דלא קתני אם זרע אסור דלא איצטריך כלל דדמי עכו"ם וודאי אסורין, ולעיל לא הוצרך לומר עבר טמא, רק משום דס"ד דאינו וודאי שיש שם תקרובת ע"ג רק ספק ומספיקא אינו טמא בטומאה דרבנן, דכל טומאת אוהל בתקרובת אינו רק דרבנן, קמ"ל דטמא, דחשיב כוודאי שיש שם תקרובת ע"ג, ועוד משום דקתני רישא ישב טהור דמה שיושב בצילה לא חשיב אוהל נקט סיפא עבר טמא:

ודע שיש לדקדק אי נימא דמודה הרא"ש דבעי הולכת הנאה לים המלח, א"כ מאי ראיה מייתי משוכר את הפועל דלדידיה נמי תיקשי, הא כיון דצריך להוליך הנאה לים המלח, א"כ התם נמי למה לא יהא שכרו אסור מדינא, וצ"ל דוודאי הכא נמי אין צריך להוליך הנאת כל הבהמה מה שנהנה במה שנשחטה מאם היתה מתה, רק דצריך להוליך הנאה שהיה צריך ליתן לאחר שישחוט בסכין אחר, ואותו שכר צריך להוליך לים המלח, והתם נמי באמת מה שנהנה במה שפעל אצל הנכרי ביין נסך ולא היה צריך לטרוח לבקש מלאכה של היתר, זה וודאי אסור מדינא, רק על מה דקתני שכרו אסור דשכר כולו אסור, קשיא להו, והוצרכו לומר משום קנס וכאן נמי עכ"פ אין כל הבהמה אסורה, רק שכר שחיטה בסכין אחר, והשתא ניחא טפי הא דאמרו גבי זרעים דתליא בזה וזה גורם, היינו להוליך הנאה לים המלח דבהא מודה הרא"ש דצריך גם כאן, וה"ה בזרעים, מיהו קשיא לי אי צריך להוליך הנאה לים המלח, מה בכך דזה וזה גורם מותר, זה לא שייך רק לענין שאין לאסור הדבר הנולד מאיסור והיתר, אבל היכי ס"ד שלא יהא נקרא נהנה מע"ג, כיון דעכ"פ ע"ג נמי סייעתו וגרמה לו הנאה, ומזה מוכח להיפוך דע"כ לענין לאסור דבר הנולד אתינן עלה אפילו דיעבד, משום דבא מכח ע"ג, ופליגי בזה וזה גורם דאי מותר אין לאסור גוף הדבר, ואי אסור גוף הדבר אסור, וזהו דלא כהרא"ש הנ"ל וצ"ע לפע"ד:

שם ותיפוק ליה משום שמנונית דאיסורא. פירש"י אע"ג דהוא מקלקל אסור לחתוך משום שמנונית דאיסורא דנבילות שנבלעו בסכין עכ"ל, לכאורה נראה כוונתו דאהיתירא פריך דאפילו מקלקל אסור, אבל מלבד מה דלשון ותיפוק ליה לא אתי שפיר כלל, כיון דהקושיא למה מותר הא באמת אסור, אבל בלא"ה היה לו להזכיר היתר של שחיטה דרישא, דאדרבא משום הא משני בליבנה באור ולא סגי ליה בנעיצה כמ"ש התוס', דבא ליישב אפילו אי ביה"ש רותח, א"כ משחיטה דרישא הוי ליה לפרש, ועוד הא בסיפא לא הוזכר כלל דמותר לכתחילה לחתוך רק דיעבד מותר, והשתא מה בכך שיש בלוע בסכין הא מ"מ צונן הוא ולא בעי רק הדחה וס"ד דאסור משום ע"ג קמ"ל דמותר:

לכן נראה לי ברור דכוונת רש"י דבשחיטה לא מצי להקשות כלל, דברישא דמותר לשחוט היינו דביה"ש צונן ולא בעי רק הדחה ובלא"ה מדיח משום דם, ולא מיבעי לתירוץ ראשון שתירץ הר"ן לקמן דרבב"ח קמ"ל מדיח אפילו לצלי, א"כ הכא לא קשיא, דמותר לשחוט לבשל, ואפילו לסברא ב' שכתב הר"ן לקמן דמשום שמנונית בעי הדחה טפי, היינו לכתחילה אבל דיעבד אי אישתלי ולא הודח רק משום דם לא אכיל איסורא, א"כ ממילא יכול לשחוט לכתחילה על סמך הדחה, וכמו כן על איסורא דשחיטה במסוכנת לא מצי להקשות, דלולא משום ע"ז היה מותר לשחוט וכ"ש דיעבד, דשוחט אסור יש לפרש דיעבד, וכמו כן ממחתך מותר לא מצי להקשות, דיש לומר דיעבד מותר ע"י הדחה, דלא קאמר מותר לחתוך, ולא נשאר הקושיא רק על אסור לחתוך דרישא משום מתקן תיפוק ליה אע"ג דהוא מקלקל אסור לחתוך משום שמנונית דאיסורא שנבלע בסכין, ואף דאכתי הוי מצי לאוקמא בבשר שלא הודח עדיין מדמו, דבלא"ה צריך להדיח משום דם, מ"מ כיון דעכ"פ צריך לאוקמא באוקימתא, מוקי לה שליבנה כדי דתיתי שפיר אפילו למ"ד בית השחיטה רותח, וראיתי למהרש"א ז"ל שפי' כוונת רש"י דאהיתר פריך, ולפי דבריו טפי הוי ליה להזכיר מותר לשחוט, דמשום הא מוקמינן לה בליבנה באור כמ"ש התוס', ועוד למה ליה לרש"י להזכיר אע"ג דמקלקל הוא, הא סוף סוף קתני מותר ולמה מותר, הא איכא שמנונית דאיסורא, ועוד דלישנא דותיפוק ליה לא משמע כלל אהיתר, כמו ותיפוק ליה דהוי ליה רועה, לכן נראה לי עיקר כמו שכתבתי:

בתוס' בד"ה מותר לשחוט בה אע"ג דבסוף פרק אלו דברים וכו' הא דלא קשיא להו ממתניתין דלקמן השוחט בשבת וביוה"כ שחיטתו כשרה אף שמתחייב בנפשו, ולמה מתחייב בנפשו הא הוי מקלקל, וכן הא דתנן השוחט בתוך אבות מלאכות בשבת, משום דהני מצו מיירי במסוכנת דהוי שפיר מתקן, אבל הך דהשוחט בשבת לע"ג אפילו במסוכנת הוי מקלקל דהא אסורה מכח תקרובת עכו"ם, גם נראה לי דעל מסוכנת אין חייבין משום שחוטי חוץ דאינו ראוי לפתח אוהל מועד דכתיב והבאתם גזול וכו' ואת החולה, מיהו בלא"ה נמי ניחא דוודאי יש לומר דהכא לאו משום דקילקולו יתר על תיקונו הוא, רק כל שיש קילקול גם כן שוב לא חשיב נהנה שיש לו הפסד כנגד הנאתו, אבל בשבת בעינן מקלקל גמור, אבל התם בעכו"ם דמפסיד הכל, פשיטא דהקילקול יתר על התיקון דאין כאן רק תיקון כל דהו ומקלקל לגמרי ומ"מ חייב, אלמא דאין מחשבין זה נגד זה, א"כ הכא נמי מצד שהוא מתקן הוי נהנה וחייב, ואהא תירצו דדוקא לגבי שבת אין מנכין זה כנגד זה דתליא במלאכת מחשבת, אבל הכא דתליא בהנאה שפיר מנכין זה מזה, וכיון דהקלקול יותר לא הוי נהנה, ויש לומר עוד דבשוחט בשבת היכא דשחיטתו כשרה ידעו דיש לחלק בין שבת להנאה, דלענין שבת כיון דאהני מעשיו דשחיטתו כשרה ממילא הוי מלאכה, אבל לענין הנאה כל שמפסיד לא מיקרי הנאה, אבל משוחט לע"ג בשבת דלא אהני מעשיו, דהא אסור בהנאה ולא הועילה שחיטתו, ומ"מ משום תיקון כל דהו חייב, כ"ש בהנאה דיש תיקון גדול כמו הכא דמתיר באכילה דחשיב הנאה, ולזה כתבו דמ"מ לא דמי, מיהו לפי מה שפירשתי בגמרא הך ותיפוק ליה דהכוונה שכל שיש לו הנאה בוודאי הוי הנאה, רק כאן הכוונה כיון דבעצמותו לאו הנאה רק מקלקל, רק הוא לפי מחשבתו וענינו לגביה הוי הנאה, ובזה שפיר אמרינן דהוא לא נהנה שיכול לשחוט באחרת ומה הנאה יש לו בזו, משא"כ אי היה הדבר בעצמותו הנאה לא הוי מהני מה שיכול לשחוט באחרת, ואהא פריך ותיפוק ליה משום שמנונית, כיון דצריך להכשירו משמנונית ושוחט בזה וטורח להכשירו, ש"מ דנהנה במה ששוחט בזה, ועמ"ש בסמוך דמיושב ג"כ קושית התוס':

בד"ה שליבנה באור הא דתנן וכו' תימא וכו' משום דהתירא בלע דבענין זה מחלק בסוף ע"ז וכו'. לא נתבררו לי דבריהם כלל דהתם מסיק דכי פליט ליתא לאיסורא בעיני', וזה לא שייך רק בשאר איסורים, אבל חמץ דהוא במשהו לא שייך לחלק בכך דלא בעינן איסורא בעיני' רק משהו אוסר, והיינו דרב אשי עצמו עביד ליה חדתי, גם מה שחילק ר"ת דבסכינין גדולים מיירי שתשמישן ע"י האור, לא ידעתי התינח בתוספתא, אבל הכא מנא ליה דמיירי בסכין גדול, תדע דמוקי לה בפסק בי' גווזא ולא נשתמש כלל, והיה די לאוקמא שלא נשתמש באור, ואפילו שימש בו שאר תשמישין ולמה נקט דוקא חדשה, [ומה שהקשה מהרש"א ז"ל מסכין טריפה דלקמן דסגי בחמין, אינה קושיא כלל דכיון דאיכא מ"ד בצונן לא שייך להקשות למ"ד בחמין דליבעי ליבון וכבר כתבתי דהא דמשני שליבנה באור לאו למימרא דליבנה להכשירו שיוכל להשתמש בו, דא"כ נהנה גמור הוא ולא הוי מהני מקלקל דהא חזינן דטרח להכשירו, רק שליבנה כדי לקיים מצות ביעור דבעי שריפה, והיינו דנקט שליבנה דכיון דלאו מעשה הוא דהוי הכי, הוי ליה לומר שמלבנה באור, כמו לעיל במכניסן תחת כנפיו ולא קאמר שהכניס, ולא שייך לשון זה רק היכא דהוי ממילא כמו שהפריס על גבי קרקע, אבל היכא דבעינן שיעשה מעשה והיכא דלא מיירי בעובדא דהוי כך רק דינא נקט, הוי ליה לומר שמלבנה באור, וע"כ דכל שמלבנה להכשירו הוי נהנה כיון דטרח ללבנה, רק שליבנה בלא"ה לקיים מצות ביעור עכו"ם, וממילא הוכשר מאיסורו ואין הפרש אצלו שישחוט בזה או באחרת, כנ"ל:

ע"ב בגמ' ורבב"ח אמר מדיח והקשו על זה הא בלא"ה צריך להדיח הבשר מדמו, ולמ"ד דלא בעי הדחה לצלי קמ"ל אפי' לצלי, אבל למ"ד לצלי נמי בעי הדחה קשה, ותירצו דאינו דומה הדחה זו משום איסורא להדחה משום דם כ"כ הרשב"א והר"ן, ולי צ"ע בדבר זה שהרי שם אמרו ומדיחו יפה יפה וכאן לא אמר רק מדיח והיכי נימא דהדחה דהתם קלה מהך דהכא, ואדרבא כיון דכל הבשר מלוכלך הרבה בדם פשיטא דבעי הדחה היטב, מיהו התם בהדחה אחר מליחה קאמר הכי, ולפי זה בצלי שפיר יש לומר דבהדחה קלה סגי דלא בעי רק הדחה מעיקרא, ויותר היה נראה לי דרבב"ח קאמר מדיח משום שמנונית, ואף דלא נ"מ מידי דודאי ידיח משום דם, נ"מ בחתך דבר אחר באותו סכין דצריך הדחה, והא דנקט השוחט דבהא סובר רב קולף, ורבב"ח דקאמר מדיח לא בא לומר רק בהדחה סגי ולא בעי קליפה, ואי הוי אמר מותר הוי ס"ד דאפילו הדחה לא בעי ואי חתך דבר אחר ג"כ סגי בלא כלום, לכך נקט לה בלשון מדיח דמינה מוכח דהדחה בעינן אפילו בצונן גמור וקליפה לא בעי אפילו בחום ביה"ש דהוי לדידיה כצונן, ועוד נראה לי דקמ"ל דלא בעי גרידא לבי פסקי, כמו שהקשה באמת הראב"ד ז"ל, ותירץ דדוקא בדבר לח כקישות ואבטיח לא מהני הדחה אבל לבשר מהני הדחה לשמנונית כמו לדם, ולפי זה ממילא לרבב"ח יכול לשחוט לכתחילה על סמך הדחה דלא חיישינן דאישתלי, מכח