תפארת יעקב על חולין חלק א מה

אפילו דיעבד למקום שחתך, דא"כ אי אפשר שיהא היתר לכתחילה לשחוט או לחתוך, דפשיטא דהיכא דיש איסור דיעבד אסור לכתחילה על סמך קליפה, וא"כ היכי מקשה ותיפוק ליה, דלשון זה במשמע דאף דזה אמת תיפוק ליה משום כך, אבל כיון דקאמר מותר והוא רוצה להקשות דאסור לא שייך ותיפוק ליה, וע"כ דמודה דאין איסור דיעבד כלל, דמיירי באב"י ונקי, רק לכתחילה אסור, א"כ ע"כ דהקושיא הוא נהי דיש לומר דבאמת מותר לכתחילה, והיינו בגוונא דליכא סכין אחר דהוי כדיעבד, אבל הא גופא קשיא למה מיירי בהך גוונא ושביק איסור שמנונית, הוי ליה לומר סכין של עכו"ם ששחט בה מותר, ולמה נקט בגוונא דאין לו אחר, שלא יניח מלשחוט מכח איסור שמנונית, אדרבא אי יאמר דיעבד ישמיענו איסור שמנונית לכתחילה, ואתי שפיר ותיפוק ליה, דלמה לו לומר באופן זה יאמר בפשיטות דיעבד, וניפוק מיניה איסורא דשמנונית לכתחילה, ועל זה דחה הרא"ש דבר זה דכח דהיתירא עדיף, והיינו דהשתא דקאמר לכתחילה נפיק מיניה כח דהיתירא לשמנונית דיעבד, דאי אסור אין מציאות היתר לכתחילה, אבל אי הוי נקט דיעבד נהי דהוי שמעינן איסור לכתחילה מכח שמנונית, אבל לא שמענו היתר דיעבד, דיש לומר דגם דיעבד אסור מקום חתך, והא דקאמר מותר, דהיינו דכל הבשר וכל הבהמה מותרת, דאי היה כאן איסור עכו"ם הכל אסור, קמ"ל שאין בזה משום ע"ג, אבל לעולם מקום חתך אסור דיעבד לעולם מכח שמנונית, וע"כ דאין בע"ג שום איסור לעולם לכל הבהמה, אפי' היכא דהוי מתקן, א"כ אפי' הוי קתני דיעבד הוי ידעינן היתר שמנונית דיעבד, דאי אסור היכי שייך מותר דהוי מקלקל, אפי' במתקן אין איסור לכל הבהמה בדיעבד, ומקום חתך אסור משום שמנונית והיכי נקט מותר, וע"כ דמשום שמנונית נמי מותר דיעבד וקמ"ל דמשום ע"ג ג"כ ליכא איסור כלל דיעבד דהוי מקלקל, ואין צריך להוליך הנאה לים המלח למ"ד דמודה הרא"ש דצריך להוליך הנאה, או דאפי' מקום חתך מותר לפי מה שאבאר בסמוך דמודה הרא"ש לאסור מקום חתך משום ע"ג, כנ"ל, ועמ"ש בסמוך, מיהו לפי מה שפירשתי לעיל הך ותיפוק ליה אין ראיית הרא"ש מוכרחת כלל, דעיקר הקושיא ותיפוק ליה דכיון שיש בו משום שמנונית, וצריך להכשיר הסכין, ומ"מ שוחט ומחתך בו ולא באחר, ש"מ דרוצה לשחוט ולחתוך בסכין זה דוקא כיון דטרח להכשירו, א"כ לא מהני מקלקל דמכל מקום הוא כפי מחשבתו ורצונו נהנה בו ע"ש:

ויש לי מקום עוד לפרש דברי הרא"ש ז"ל כך, דמשמע ליה דמהא דקאמר מותר לשחוט אין הכרח כלל דמותר לכתחילה אפי' מכח שמנונית, דשפיר יש לומר דרק משום ע"ז מותר והא דקתני לשון לכתחילה מכח סיפא דבעי למימר אסור לחתוך דבהא מוכרח לומר לכתחילה כמו שאבאר בסמוך, תדע שהרי כתב הרשב"א בחידושיו דהך אסור לחתוך אפי' דיעבד, ונקט לכתחילה אגב רישא דמותר לשחוט, דכח דהיתירא עדיף ליה, והיינו דקשיא ליה להיפוך ליתני ברישא דיעבד ובסיפא דיעבד ורישא אגב סיפא, לכך קאמר דכח דהיתר עדיף ליה, אלמא דיש לומר דנקט דיעבד אף דמותר לכתחילה אגב סיפא, א"כ ה"ה דמצי למינקט לשון לכתחילה ברישא אגב סיפא, כיון דמצד עכו"ם מותר לכתחילה רק מכח שמנונית אסור, נקט לכתחילה אגב סיפא, והיינו דבסיפא מוכרח לומר לכתחילה לאשמועינן דאפי' לחתוך להשליך לים או לאשפה שלא ליהנות כלל מ"מ אסור שמא יבוא ליהנות, וכמו שפירשו הא דנקט במתניתין שמא יקלקלו לכתחילה, שאין מוסרין להם לשחוט אפילו להאכיל לכלבים שמא יטעו לאכול משחיטתן, תדע דלא הביא הרא"ש ראיה לדבריו דמותר דיעבד אפי' במתקן, מדנקט אסור לחתוך רק לישנא דלכתחילה, וע"כ דמזה אין ראיה דמוכרח לומר לשון לכתחילה, והשתא שפיר קאמר דאי אהיתר פריך, א"כ אי אפשר שתהא הקושיא למה מותר לכתחילה, דלא הוי ליה לומר ותיפוק ליה, וע"כ דהא לא קשיא ליה, דיש לומר דנקט לכתחילה אגב סיפא, כיון דעכ"פ משום עכו"ם מותר אפי' לכתחילה, רק הקושיא דלמה ליה לומר כלל ברישא היתר ע"ז לימא איסור בתרווייהו, אסור לשחוט משום שמנונית, ואסור לחתוך משום ע"ג, [ובהא אין להקשות הא בלא"ה אסור, דקמ"ל אסור הכל כמ"ש הרא"ש מעיקרא], ואהא תירץ הרא"ש דניחא ליה טפי למיתני היתר ע"ג, כדי שנדע היתר דיעבד בעכו"ם משיאמר איסור שמנונית לכתחילה, כנ"ל:

ודע דבעיקר דברי הרא"ש נחלקו בו, כי יש ס"ל לדעתו דדיעבד מותר לגמרי, ואפי' הולכת הנאה לא צריך, והש"ך סובר דמודה הרא"ש דצריך להוליך הנאה לים המלח, והקשו עליו דהא הרא"ש מייתי ראיה מהא דפריך ותיפוק ליה, ומאי קושיא הא משום שמנונית אינו אסור רק מקום חתך, ומשום ע"ג אסור כל הבשר, והשתא אי ס"ד דמודה הרא"ש דעכ"פ בעי להוליך הנאה לים המלח, א"כ אכתי קשה מאי פריך ותיפוק ליה הא משום ע"ז צריך להוליך הנאה לים המלח, ומשום שמנונית לא צריך:

אמנם כפי הנראה מלשון הרא"ש ז"ל שכתב אבל הכא בשביל חתיכת הבשר בסכין של עכו"ם לא נעשה כל הבשר באיסור, מבואר דס"ד דהנאה מתפשטת בכל הבשר ואז אסור כולה, ומוליך הנאה לא מהני כמו בפת, על זה כתב דבשביל חתיכת הבשר לא נאסר כל הבשר, והיינו דהסכין לא עשה רק מקום חתך לא בכל הבשר, ולפי זה נראה דמודה הרא"ש דעכ"פ מקום החתך שנעשה בסכין של איסור נאסר, ולפי זה נראה אף דבעלמא לא מהני מוליך הנאה לים המלח רק לסלק גוף האיסור, הכא וודאי אם חותך בסכין כשר מקום החתך, הרי ממילא לא נהנה בחתיכת סכין של ע"ג כלום, ונתבטל גוף הנאה מכל וכל, ומקום החתך עצמו מותר בהנאה לאחר שחתכוהו בסכין כשר, והוי ממש כזרק גוף הדבר לים, והן הן דברי הרא"ש דאי נימא דסכין אוסר כל הבשר, שפיר קשה מאי פריך ותיפוק ליה, הא איצטריך לאסור בשר כולו, אבל השתא דאינו אסור רק מקום חתך, א"כ משום שמנונית ג"כ מקום חתך אסור, כמו שכתב הרא"ש בהדיא ואי משום שמנונית אינו אסור רק מקום חתך, מוכח להדיא דמשום שמנונית מקום חתך אסור, ואם גם משום עכו"ם לא נאסר רק מקום חתך אתי שפיר, ושפיר י"ל דמודה הרא"ש דמקום חתך אסור משום הנאה מע"ג, ואי קשיא הא נ"מ לענין איסור הנאה במקום חתך, דמשום שמנונית ליכא רק איסור אכילה, הא ליתא דהא צריך לחתוך מקום חתך מכח שמנונית, וממילא נתבטל הנאתו מע"ג, ואותו מקום חתך עצמו שנחתך, מכח שמנונית חזר להיות מותר בהנאה אפי' משום ע"ג, ולפי זה נראה לי אפי' היכא דליכא משום שמנונית כגון בסכין מלובן, כיון שיכול לחתוך כל המקומות החתוכות בסכין להפריד ההנאה, שוב מהני ג"כ הולכת הנאה לים המלח, ולא דמי לפת דהנאה מודבק בפת ואי אפשר להפרידה, דיש שבח עצים בפת, משא"כ הכא שהוא יכול להפריד, וזהו כוונת הש"ך דבסכין בלי שמנונית צריך להוליך הנאה לים המלח, אם אינו רוצה לחתוך שנית מקומות החתוכים, ומ"מ שפיר פריך ותיפוק ליה, דכיון דיש בו משום שמנונית ומקום חתך אסור, וצריך לחתכו מכח איסור שמנונית, ממילא אין צריך להוליך הנאה, רק היכא דליכא שמנונית ואינו חותך כלל צריך להוליך הנאת החתך לים המלח, כנ"ל:

מיהו עיקר דברי הרא"ש צ"ע לפע"ד במה שכתב דמשום שמנונית לא נאסר רק מקום חתך, משמע דמקום חתך עכ"פ אסור, והרי לקמן חולק על ריב"ם דבצונן לא מהני דוחקא דסכינא כלל ולא בעי קליפה רק הדחה, ואי נימא דכוונת הרא"ש דאינו אסור רק מקום חתך היינו הדחה, מלבד דלא משמע הכי כלל דהא כתב בהדיא דמשום ע"ז נאסר כל הבשר ומשום שמנונית אינו אסור רק מקום חתך, מוכח בהדיא דמשום שמנונית נמי נאסר מקצת הבשר רק לא כולו, אבל בלא"ה אי נפרש כן אכתי מוכח מדברי הרא"ש דבע"ז נמי דיעבד מותר לגמרי כמו משום שמנונית, ואפילו הולכה לים המלח לא בעי, וכן אין צריך לחתוך שנית בכל המקומות שנחתכו בסכין של עכו"ם, ואפשר דהרא"ש מפרש דקושיית הש"ס הוא דסתם סכין יש שומן על פניו, ובהא מודה לריב"ם דבעי קליפה מחמת דוחק הסכין, והוי מצי לאוקמא בסכין נקי רק דבא ליישב אפילו אי בית השחיטה רותח כמ"ש התוס', או דלפי דעתו של הרא"ש עצמו פריך אהיתר, ומדקאמר ותיפוק ליה אין הכוונה להקשות למה מותר, הא אסור, דלא שייך ותיפוק ליה, רק דידע דיש לפרש באופן דאין איסור מכח שמנונית רק לכתחילה, אבל בדיעבד מותר לגמרי כגון סכין נקי, וכמ"ד פרק כל הבשר דאי חתך צונן אפילו הדחה לא בעי לצונן, וא"כ ממילא כיון דליכא רק איסור לכתחילה, בשעת הדחק שאין לו סכין אחר יכול לחתוך לכתחילה, וקאמר דמשום ע"ז ג"כ מותר, רק הקושיא למה לו לומר באופן הזה לימא דיעבד, וכמ"ש לעול בכוונת הרא"ש, והרא"ש לא סתר זה רק אי נימא דמשום עכו"ם נאסר הכל, אבל אי לא נאסר הכל שפיר יש לפרש כן ודוק, ועמ"ש עוד לקמן ע"ב, ובביאורי לי"ד הארכתי עוד בזה:

ולענין מסוכנת נסתפק הרא"ש אי אסורה לגמרי דיעבד או לא והביא ראיות להתיר, חדא מהך דהשוכר את הפועל דשכרו אינו אסור רק מטעם קנס ולא מן הדין, ועוד מזרעים שתחת האשירה דלא קאמר אם זרע אסור כמו אי עבר טמא [וצ"ל אף דלעיל נמי קתני אי ישב טהור והוי ליה לומר הכא אי זרע מותר, דלעיל יש לומר משום דבעי למיתני סיפא עבר טמא קתני רישא טהור, אבל הכא הוי ליה למיתני זרע טמא]:

ולא נתבררו לי דבריו כלל דאטו התם שכר פועל הוי דמי ע"ג, רק שכר פעולה הוא דשקיל, ופעולתו אינה ע"ג, רק שאסור לעשות מלאכה בעכו"ם, והוא מקבל שכר עבור מלאכתו וממלאכתו הוא נהנה, ומהאי טעמא פירש"י התם, דהא דפריך ממכרן וקידש בדמיהן בתורת כ"ש מקשה עיי"ש, אבל וודאי אי מכר ע"ג וקיבל דמים פשיטא דהדמים אסורין לו, וכמו כן אי השכיר ע"ג וקיבל דמים אסורין, דמה נפקא מינה מכר או שכירות כל שמקבל דמים חלף עכו"ם הדמים אסורין ודוקא בשביעית חילקו שם בין אמר לקוט לי בו, דהוי מכר שמוכר לו הירק שליקט, אבל אי אמר לקוט אינו מוכר לו הירק רק עבור לקיטתו דהיינו מלאכתו נוטל, הרי מפורש לחלק דשכר פעולה אינו כמקבל דמים בעד הע"ג עצמה, אבל כאן שנהנה בסכין של עכו"ם בעצמותו, דמה נפקא מינה אי היה מוכר הסכין או משכירו והיה מקבל עבורו תמורתו היה אסור, ומה נפקא מינה