תפארת יעקב על חולין חלק א מג

באמת הא ליתא דהא דעת רש"י לקמן שם דל"ב דלמסקנא סובר ר' זירא אין טרפות לחצי חיות, ואפילו נקבו ב"מ אחר שחיטת קנה לא איכפת לן כיון שכבר נשחט הקנה אין טרפות לחצי חיות, א"כ ממילא אפילו בושט לא יפסול שריפה במקום שנשחט אפילו קודם הרוב, משום דעכ"פ כבר נשחט הקנה ואין נקב פוסל, דאין טריפות לחצי חיות וה"ה שריפה, ובהכרח צ"ל דאף דסובר ר' זירא אין טרפות לחצי חיות, אבל מ"מ בעינן שיהא בשעת גמר שחיטה אין בשחיטה, אבל כל שנשרף מה ששחט טרם שגמר הרוב, שריפה היא זו ולא שחיטה, ואין כאן רק משהו האחרון בלבד בשחיטה, ואנן בעינן שיהא בגמר שחיטה רוב ושט שחוט ולא מחצה שרוף ומשהו האחרון שחוט, והשתא שפיר יש לומר כיון דבבהמה בעינן רוב שנים, בעינן שיהא הקנה בשחיטה בשעת שחיטת ושט, ולא שיהא אז בשריפה דאין כאן בשעת גמר שחיטת ושט רוב שנים בשחיטה, ואפילו לא שחט רק קנה בסכין מלובן וושט באינו מלובן, מ"מ אסור אי לא אמרינן רווח, ונראה לי דכוונת רש"י דמ"מ כיון דחצי קנה פגום כשר ולא בעינן בשחיטה רק משהו האחרון, א"כ כל ששחט הרוב שוב לא בעינן שיהא בשחיטה גם בשעת שחיטת וושט, דכבר נשחט, רק בושט דבעינן כל הרוב בשחיטה דוקא דנקב פוסל בו, הילכך כל שנשרף קודם הרוב הוי כמאן דליתא מה ששחט, ובשעה שגומר אין כאן רוב בשחיטה רק מקצתו בשריפה, כנ"ל, ואפשר לומר דלכך לא נקט רש"י מכח הקנה כיון דבהא בעינן שיהא נשרף רובו, א"כ יש לומר דהא וודאי גם המקשה ידע דמירווח קצת עכ"פ עד שלא ישרף רובו, אבל בושט דשריפה כל שהוא פוסל ס"ד דלא מהני רווח שלא ישרוף משהו קודם גמר הרוב ומשני דרווח ואינו שורף כלל כנ"ל:

בתוס' בד"ה והא איכא צדדין משמע מכאן וכו' כנגד מה ששחט טריפה וכו'. דבריהם צריכין ביאור שהרי כתבו כנגד מה ששחט, והיינו דבמקום אחר פשיטא להו דטריפה, דהא קי"ל יש טריפות לחצי חיות, ואפי' שחט קנה וניקבה ריאה טריפה וכ"ש ב"מ, רק דס"ד דכנגד ששחט כיון דבלא"ה ניקב שם הושט במקום שנשחט, מאי איכפת לן עוד נקב במקום זה, לזה כתבו דמשמע מכאן דמ"מ טריפה, והשתא היכי כתבו דמשמע מכאן, הא כ"ש הוא דהכא מוכח דאפי' נשרף במקום הנשחט ממש פוסל שריפה משום דהוי כנקב כ"ש במקום אחר כנגד מקום הנשחט, וליכא למימר משום דפליגי על רב יימר לקמן ויש לומר דבאמת ס"ל בהך קושיא דלא בעינן רווח, רק שאין נקב פוסל במקום שנשחט, ואנן קי"ל דלא כרב יימר, הא ליתא דא"כ בדיקת סכין נמי לא ניבעי רק בחוד ממש, דכיון דהחוד בדוק ע"כ שחיטת החוד קודם לקריעת הצדדין ואין פגימה פוסלת במקום הנשחט, כמו שאין פוסל שריפה ונקב, ועוד דעכ"פ לא שייך, משמע מכאן, דהכא מפורש להדיא, והיה אפשר לומר דנתכוונו שיש לדחות כפי סברת התב"ש הנ"ל דשחיטת הרוב ושריפת הרוב בא ביחד, ואנן שחיטה לבדה בעינן ולא עם שריפה, לכך כתבו דמשמע מכאן, משום דבאמת אינו כן כיון דחידודו קודם ממילא שחיטה קודם לשריפה, וע"כ דבמקום שכבר נשחט פוסל שריפה, ועוד נראה לי דידעו התוס' דיש מקום לדחות דוודאי אין נקב פוסל במקום ששחט, רק הכא מטעם אחר אתינן עלה דשאני מקום שחיטה, כיון דלא ס"ד דרווח הרי כל מה ששחט עד קרוב לגמר הכל נשרף טרם שגמר, והוי כמאן דליתא כלל, ואין מיעוט המשלים רוב מכשיר, כיון דמה שנשחט מעיקרא נשרף ואיננו והוי כמאן דלא שחט כיון שנתקלקלה קודם הגמר, תדע שהרי ע"כ צריך לחלק בין מקום שחיטה לשאר טריפות למ"ד לעיל אין טריפות לחצי חיות, וכן הוא דעת רש"י לקמן באמת שכך סובר ר' זירא, רק התוס' דחו פירושו שם, אבל לא הקשו עליו מהך דהכא דמקשה לר' זירא והא איכא צדדין, ש"מ שיש לחלק בין נשרף במקום שחיטה לטריפות במקום אחר, א"כ הכא נמי יש לומר דכנגד ששחט אין נקב פוסל אפי' אי יש טריפות לחצי חיות, כיון דבלא"ה נגד זה יש נקב, רק במקום שחיטה ממש שאני, אבל לא משמע להו הכי לחלק בכך לכך כתבו דמשמע מכאן, כנ"ל:

מיהו יש לי לדקדק בדברי התוס' שהרי דברים הללו יש ללמוד מכל סכין אפי' אינו מלובן, דהא בעי בדיקה אתלת רוחתא, ואפי' לרב יימר אינו רק מצד דרווח, אבל בלא"ה הוי בעי בדיקה, וקשה כיון שבדק החידוד הרי שחיטת החידוד קודם לקריעת פגימה שבצדדין, א"כ מוכח דנקב פוסל אפי' במקום שכבר נשחט והוי ממש כמו מליבון סכין דהכא, ונראה לי לפי הנראה מדברי הרמב"ם שכתב פ"א מה"ש הלכה כ"ג וז"ל ומוליכה ומביאה על ציפורנו משלש רוחותיה שהן פיה ושני צדדיו כדי שלא יהיה בה פגם כלל ואח"כ ישחוט בה, והנה יש לדקדק מאחר דסכין לשון נקבה היא כמו שכתב משלש רוחותיה שהן פיה וכן מוליכה ולמה בצדדין כתב ושני צדדיו, הוי ליה לומר ושני צדדיה, וברור דהנך צדדין לאו על צדדי הסכין קאמר, דהא בית השחיטה מירווח רווח כדפסק שם סמוך לזה דליבן סכין ושחט שחיטתו כשרה, רק על פיה קאי דפה לשון זכר הוא ופי הסכין עצמו יש לו שני צדדין והכל נקרא פה, דהיינו חידודו של סכין, ואותו חידוד עצמו יש לו צדדין, ובזה לא שייך כלל דרווח שהן חותכין בשוה עם האמצע, ואי יש שם פגימה קורעת, משא"כ לענין שריפה בסכין מלובן כיון דהכל חידוד הוא, בכולם חידוד קודם לליבון, והשתא ממילא הא דמקשה הכא והא איכא צדדין, היינו למעלה מהחידוד, ומשני דרווח, ושפיר הוכיחו התוס' מכאן, אבל מהתם אין להוכיח כלל דאף דלית לן רווח מ"מ פליגי על רב יימר משום דבחידוד עצמו יש פגימה מן הצד והיא קורעת בשוה עם השחיטה, ורב יימר סובר כיון דדק הוא כל שמעביר בציפורנו על החידוד, ממילא מרגיש הוא כיון משך החידוד, ואנן לא ס"ל כוותיה בזה, והשתא ממילא ניחא מה שפסקו כר' זירא ופסקו דצריך בדיקה אתלת רוחתא, דלא דמיא כלל הא להא להנך דפליגי על רב יימר כנ"ל, ובהכי ניחא מה שיש לתמוה שלא הוזכר בשום מקום לחלק דבעוף יודו כ"ע דאין צריך בדיקה אתלת רוחתא, דהא יכול לתפוס הקנה בלבד ולשוחטו, ובמה נפשך קודם רוב אין שום דבר פוסל דאפי' חצי קנה פגום כשר, ואחר שגמר הרוב בשחיטה הרי הוכשר ואין פגם פוסל אחר גמר שחיטה, ולפי הנ"ל ניחא דשאני בדיקת סכין דחידוד עצמו יש לו אמצע וב' צדדין וכולם חותכין, ושפיר יש לחוש דאי יש פגימה מן הצד קורעת ביחד עם השחיטה ולכך צריך בדיקה אתלת רוחתא, כנ"ל:

בגמ' ותניא שחין ומכוה וכו' בטל שחין את המכוה. פירש"י דנ"מ לענין צירוף שאם היה בו חצי גריס שחין ולקה באור באותו חצי גריס נהפך השחין ונעשה מכוה ואם חזר ולקה אחר זמן אצל מכוה זו שלא ע"י האור ונולד בו חצי גריס שחין אחר אין מצטרפין, ואף דקאמר בליבן שפוד והכה דאי חבטא קדים הבלא מבטל ליה אף דכבר נעשה גריס שלם, דהא חזינן הכא דוקא בחצי גריס מבטל ליה ולא בגריס שלם, מ"מ היינו דוקא אי כבר נעשה נגע, אבל בליבן שפוד דהבלא מבטל טרם שנעשה נגע שפיר מתבטל, אך מ"מ עדיין צ"ע דהוי ליה לומר שהיה בו חבטא מעיקרא וליבן שפוד והכה בחציו או בסמוך לו ונולד כאן חצי נגע וכאן חצי נגע דאין מצטרפין, או שליבן שפוד מעיקרא והכה בו וחזר ולקה באור או במקל סמוך לו ונולד בו חצי גריס מחמת השפוד וחצי מחמת האור או מקל דאח"כ ומיבעי לן אי מצטרפין, גם לא נתבאר לי הא מעיקרא פירש"י דהך דאין מצטרפין הכוונה שאם עלה בו חצי גריס מחמת חום מכה וחצי גריס מחמת האור אין מצטרפין, אלמא דהעיקר תליא אי נולד הנגע מחמת זה או מחמת זה, אבל אי הוי ידעינן דנגע זו מן המכה באה אף שנכוה במקום זה, מ"מ כיון שהמכה הוציאה הנגע והאור לא הוציא אין המכוה מבטלת השחין, רק אי לקה במקל ולקה אח"כ באור ונולד נגע ממילא אמרינן דהאחרון הוליד הנגע, כיון דמעיקרא לא היה נגע הולכין אחר האחרון, אבל אי כבר הוציאה המכה חצי נגע ואח"כ לקה באור, הרי נתברר שהמכה הוציאה נגע, מאיזה צד יבטל המכוה את הנגע שתהא מכוה ולא שחין, כיון דהשחין המציאה בוודאי את הנגע, ואי כוונת רש"י חצי גריס שחין בלי נגע כלל, א"כ אפי' גריס שלם מבטלת המכוה כדמוכח בגמרא דהבלא של שפוד מבטלת חבטא אף שכבר היה כשיעור גריס, ודוחק לומר משום דבשפוד לא הוי ביה שחין עדיין, אבל אי היה בו שחין אפי' בלא נגע אינה מבטלת, א"כ למה פירש"י דהוי ביה חצי גריס שחין לימא דהוי ביה חבטא אפי' שיעור שלם בלא שחין ולקה באור בחציו או בסמוך לו ונולד בו חצי בזה וחצי בזה אין מצטרפין:

לכן נראה לי ברור דכל שהיה בו נגע אפי' פחות מכשיעור שוב אינו מתבטל אפי' לקה עליו באור, רק בלקה באור סמוך לו אין מצטרפין שזה שחין וזה מכוה, והא דאמרינן אם שחין קודם למכוה היינו שחין גרידא בלי נגע כלל אז האור שבא עליו מבטלתו, ואי הוציא נגע אח"כ דנין אותו משום מכוה כיון שהמכוה באחרונה, והיינו דנקט הכא בהך בעיא כגון דהוי ביה חצי גריס שחין מעיקרא, דאז משכחת לה שליבן שפוד והכה על מקום המכה דמעיקרא ונולד בו חצי גריס עוד, דאי הבלא קדים החצי השני ג"כ שחין הוא ומצטרף, ואי חבטא קדם השני מכוה הוא ואין מצטרפין, והיינו דלא נקט דלא היה בו נגע כלל, רק חבטא שיעור גדול, דאז לא משכחת לה רק שהכה בשפוד שלא על החבט, רק בחציו או בסמוך לו דווקא, דאי על החבט אין נ"מ דסוף סוף או שחין הוא או מכוה, אבל השתא דהוי ביה מכבר חצי גריס שחין שוב אין חצי זה מתבטל כלל, אפי' הכה עליו ממש בשפוד מלובן, רק דמספקא לן בחצי שנולד אחר הכאת השפוד אי שחין הוא או מכוה הוא, כנ"ל:

שם דהיינו חידוד. יש מקשים דמאי קמ"ל ר' זירא לעיל דחידודו קודם לליבונו, הא הכא בברייתא מפורש כן, ובין אי ברזיה מיברז או לא סוף סוף מוכח מכ"ש דחידוד קודם, דהא מעיקרא משני דחידוד שאני אלמא דחידוד קדים טפי מחבטא, וכיון דחבטא קדים כ"ש חידוד, ואין זו קושיא של כלום דוודאי טובא קמ"ל ר' זירא בשחיטה, חדא דרווח, ועוד דנימא בכל משך השחיטה יהא חידוד קדים, ודוקא בהכה בשפוד מלובן דכרגע הוא, אמרינן דברגע ראשונה חבטא קדים, משא"כ בשחיטה דשוחט שני סימנים, תדע דבעינן חידוד דוקא דממהר לחתוך, דהא לא הכה בכח, אבל סכין שאינו חד לא, ולהרשב"א דמהני אפי' סכין רעה כ"ש דהוי רבותא דאפי' סכין