תפארת יעקב על חולין חלק א מב

חבטינהו ונקרינהו ולא אכל, אבל בלא"ה היה לו לומר דילמא משום דלא מעשרן, ומדקאמר דילמא לא מעשרן ש"מ דכוונתו דאינה אוכלת מספק דילמא לא מעשרן, ושפיר מקשה הא מספק יכולה לאכול, ומה שכתב בשם יש מקשים, אין ראוי להשיב כלל על זה והוא קושיא של הבל שאין חמור יכול לעשר:

שם קטילנא להו איכא בל תשחית. יש לדקדק כיון דאיכא איסורא ולית ליה תקנתא אחריתי מאי בל תשחית איכא, ועיקר בל תשחית גבי אילן מאכל ג"כ לא הוי בכה"ג, ונראה לי דוודאי איסור גמור לא היה בדבר כיון שהם נשמרים בביתו, רק ר"פ ב"י מחמיר על עצמו היה מרוב חסידותו שלא ליכנס לבית שיש בו מזיק, והיינו דקאמר מזביננא להו, ואי דיש איסור מטעם היזק, הרי עדיין יזיקו ולמה לי לפני עור, וע"כ דאפשר לשמרם היטב שלא יזיקו, והיינו דמקשה רש"י דימכור לנכרים והם ישמרו אותם, אבל לישראל איכא לפני עור דשמא לא ישמור היטב וקא גרם ליה איסור, ועוד כיון דאצלו הקפיד ר"פ אין ראוי שיתנם לאחר מחמת קפידא זו, אב מ"מ משום בל תשחית איכא בהא כיון דיכול לשומרם, והיינו דקאמר מפקרנא להו מפשת היזקא, אבל מעיקרא לא היה חשש היזק כלל רק ממידות חסידות שלא להחזיק מזיק בבית:

שם בכה רבי ואמר ומה בחייהם כך וכו'. נראה לי דמה שבכה היה לפי שהבדיל ההר ביניהם ונתרחק ממנו מחמת גודל צדקתו של ר"פ ב"י, לכך בכה שאם בחיים לא זכה להיות עמו בחברתו והובדל ממנו כ"כ, במיתתו לא כ"ש ולא יוכל להיות במחיצתו אחר מותו, דהא במיתתו הוא גדול מבחיים, והיינו דמייתי מאלישע דבמותו לא היה ראוי ליגע בו וחיה כדי שיסתלק ממנו, ורבי היה חפץ מאוד להיות בחברתו אחר מיתה, כדרך שאמר לפני מותו יוסף חפני שמעון אפרתי הם שמשוני בחיי הם ישמשוני במותי בכתובות פ' שני ד"ג:

שם וילך ויגע האיש בעצמות אלישע. לשון וילך ויגע לא אתי שפיר, כיון דהשליכו איש מת בקבר אלישע ורק כאשר נגע בו חיה לא שייך וילך ויגע, ונראה לי דגם זה היה ממעשה ניסים לכבוד הצדיק שלא נפל עליו בחוזק מושלך, רק לאט לאט כאדם ההולך ונוגע, לפי שהיה בזיון לצדיק שיפול עליו אדם מת בחוזק דרך השלכה כנ"ל:

בתוס' בד"ה ויש שיש לו ואינו רוצה ואפ"ה איקרו קדושים שמזמין חבירו לאכול אצלו מפני הבושה. ואין זה מספיק דמה שעושה מפני בושה לא שייך לקרותו קדוש, אבל לא ידעתי למה לא פירשו בפשיטות דוודאי אינו רוצה כי בטבעו קמצן הוא, אבל מצד המצוה המוטלת עליו הוא כובש יצרו ונותן לו, ושפיר איקרי קדוש, רק ר"פ ב"י לא היה רוצה לסעוד אצל איש רע עין בטבעו ואינו רוצה ממידת טובו רק מצד החיוב:

בד"ה גדולים צדיקים פירש בקונ' וכו' במה שטרח להחיותו וכו' ולדעתי אין זו קושיא על רש"י דשפיר יש לומר דלא היה כחו של אלישע להחיות רק בטירחא, וכן אליהו טרח להחיות הנער בן האלמנה, רק לפי שהיה צריך לקיים ברכת אליהו ובמותו לא היה יכול לטרוח, הוצרך לחיות בלי טירחא, ומ"מ נראין דברי התוס' כמו שפירשתי בגמרא הך דבכה רבי עיי"ש:

ד"ח ע"א בגמ' ליבן סכין ושחט בה שחיטתו כשרה חידודה קודם לליבונה. פירש"י מקדים וממהר לחתוך קודם שתכוה הבהמה מן האור, ויש לי ללמוד מתוך פירושו ז"ל שני דברים, חדא דהך דינא דר"ז לא שייך רק בסכין יפה, אבל בסכין רעה דכשר בעלמא אפילו הוליך והביא כל היום הכא פסולה, כיון שאינו ממהר לחתוך ליבונו קודם ושורף, ולא מיבעי אי סכין רעה שוהה מלחתוך רק דאין שהייה פוסל כל שמוליך ומביא, א"כ בהא וודאי אין חידוד קודם, אלא אפילו אי חותך מעט מעט מ"מ כיון שאין החיתוך במהירות שורף קודם, אבל הרשב"א ז"ל כתב דמדקאמר סכין סתם ולא פי' סכין יפה משמע אפילו סכין רעה, ובאמת אין זו הוכחה דהא ע"כ הך שחיטה דהכא לא דמיא לשחיטה דעלמא, דבעלמא כל שלא שהה שיעור שהייה בנתיים כשר, והכא פשיטא דכל ששהה קצת ולא שחט מתחילה ועד סוף בלי הפסק רגע פסולה דפשיטא דשורף, ומכל מקום נקט סתמא דסמך כיון שנותן טעם דחידודו קודם ש"מ דמיירי בסכין הממהר לחתוך וגם לא שהה כרגע בנתיים:

ועוד למדנו מדברי רש"י ז"ל נידון מה שהקשו הראשונים ז"ל דלקמן פליגי אי בעינן בדיקה אתלת רוחתא ואמר רב יימר דאינו צריך מהך דהכא דמירווח רווח, ואנן קי"ל דבעינן אתלת רוחתא, וקי"ל נמי דר' זירא, וכן פסק הרמב"ם ז"ל כפי גירסא דידן, ומה שהוכיחו מהרי"ף דהשמיט הך דר' זירא אין ראיה כלל דאין דרכו להביא הלכות כה"ג דלא שכיחי, וכ"ש כאן שאין אנו בקיאין כמה יהא חידודו של סכין שיהא ממהר לחתוך, תדע דעכ"פ היה לו להזכיר בעוף דאם שחט קנה כשר, וע"כ משום דלא שכיח לשחוט בסכין מלובנת, אבל וודאי הא דר' זירא הלכתא היא דלית מאן דפליג עליה, אבל באמת לא קשיא כלל דהנך דנחלקו על רב יימר לקמן ס"ל דלא דמי כלל בדיקת סכין לסכין מלובנת, והוא דוודאי הא דאמרינן דרווח היינו רחוק מן החידוד, אבל בשר הסמוך לחידוד במשהו אינו מתרווח כ"כ, דלא אמרינן רווח שיהא נמתח לגמרי עד שלא יגע שום בשר הושט משהו סמוך לחידוד, רק בהא הטעם דלא בעינן רווח רק כיון שהוא ממהר לחתוך ואינו נוגע כרגע, א"כ כמו דחידוד אינו שורף, כמו כן אותו משהו הסמוך לו, כיון דתיכף נעתק ממקומו עם החידוד, אינו שורף ג"כ, רק דקושיית הש"ס והא איכא צדדין היינו צדדי הסכין מן החוד עד הגב מזה ומזה, דבזה לא שייך שממהר לחתוך שהרי יש משך סכין גדול מונח ונוגע בבשר הנשחט עד חצי הסי', וטרם שגמר הרוב שורף למעלה, ואהא משני בית השחיטה מירווח רווח וכל שאינו סמוך ממש לחוד מתרחב ואין הסכין נוגע בצדדין כלל, ואותו משהו סמוך לחוד ממש שאינו נמתח ומתרחב זה אינו שורף כמו החידוד בעצמו, מחמת שממהר להיות נעתק ממקומו כמו החוד בעצמו, וזהו בענין סכין מלובנת, אבל בבדיקת סכין כל שיש פגימה סמוך לחוד ממש קורעת ולא מהני מהירות שלא תקרע, כיון שהפגימה נאחזת בהכרח וממילא לא מהני בזה מירווח רווח, ורב יימר הוי ס"ל דרווח ממש, דלא ס"ל לפרש הך דר' זירא משום דממהר לחתוך, או דסובר דכל כך סמוך לחוד שאינו מתרחב ממילא נרגש הפגימה בבדיקת החוד בעצמו, ועכ"פ אנן קי"ל דלא כרב יימר וקי"ל נמי כר' זירא מהאי טעמא דאמרן, וכן מוכח להדיא בפירש"י לקמן די"ז ע"ב בד"ה והא איכא צדדין שכתב ואפ"ה קי"ל כרב אחא וכו' הרי להדיא דאף דאיתא לדר' זירא מ"מ לא קי"ל כרב יימר והיינו כמו שכתבתי, גם מוכח שם ברש"י דלא כמו שכתבו לחלק בין לכתחילה לדיעבד, דהא סיים ואי לא בדק בודק אח"כ, הרי שאם יהא פגום מן הצד אסור אפילו דיעבד, ועמ"ש בתוס' בד"ה והא, עוד דרך אחר קרוב לזה עיי"ש:

והנה הרשב"א ז"ל הקשה עוד דהכא משמע דחידוד קודם לליבון, אבל מ"מ ליבון יש, רק אח"כ, וא"כ אכתי למה שחיטתו כשרה, וראיה דלקמן קאמר בליבן שפוד והכה בו דחבטא קדם, אבל עכ"פ הבלא בא אח"כ, ואיני יודע מה קשיא ליה דוודאי בגמר שחיטה שכלה החידוד אז שורף במקום שנח מחתיכתו, אבל קודם שחיטת הרוב אינו שורף דחידודו קודם, ולקמן שהכה בו הרי נח השפוד עליו רגע ואז שורף כמו כאן אחר שפסק מלחתוך:

שם והאיכא צדדין. פירש"י כשנכנס לתוך החתך קודם שתשחט רוב הסי' וכו' שהרי ושט נקובתו במשהו, מבואר מדבריו להדיא דהך צדדין היינו אחר החתך שורף במקום שנחתך ועדיין לא שחט רוב, ולפי זה בעוף לא קשיא כלל דיכול לשחוט הקנה אפילו אי לא רווח, דמה בכך דשורף קודם הרוב הא חצי קנה פגום כשר, ואחר ששחט משהו שבזה נעשה רוב שוב לא איפכת לן שריפה, וראיתי להרב בעל תב"ש בסי' ט' שהשיג על הפר"ח שכתב דאפילו הנך דלית להו דר' זירא משום דלית להו רווח מ"מ בעוף מודו מטעם הנ"ל, וכתב עליו התב"ש וז"ל הא א"א שינוח החידוד על גמר הרוב מבלי שינוחו הצדדים על מקום השחיטה בצדדיו כי לא אמרינן בית השחיטה מירווח רווח עכ"ל, ודברים אלו תמוהין ומחוסרי הבנה לפע"ד שהרי כל מקום שהסכין מונח עליו בחידודו אינו שורף, וכל ששחט מחצה לא איכפת לן שריפה, ואז מונח החידוד על המשהו המשלים לרוב, וכל שאינו חידוד ממש רק מן הצד ממילא שייך לפלגא דקנה, וכשגומר החידוד המשהו המשלים לרוב כבר נשחט, והרי בכולה שחיטה לא היה שם שריפה, דרך משל אי היה באמת חצי קנה פגום וגמר בסכין מלובן פשיטא דמשהו הנשחט קדם לשריפה באותו משהו, ומה נפקא מינה אי היה פגום או שפגמו בסכין המלובן בעצמו, באופן שלא ירדתי לסוף דעתו בזה, גם מה שכתב שלא היה לו להרי"ף להשמיע הך דר' זירא דמ"מ דינו קיים בעוף, הא כבר כתבתי דטעם השמטת הרי"ף דלא שכיח הוא, גם אין אנו בקיאין בשיעור חידוד הסכין, [שוב ראיתי להתב"ש עצמו שכתב בס"ק ב' טעם השמטת הרי"ף משום דבעינן סכין חד דוקא ואין אנו בקיאין בזה, א"כ פשיטא דאין מזה קושיא על הפר"ח], והא דלא מוקי לה בעוף משום דסתם שחיטה הוא ששוחט ב' סימנים דכך צריך לכתחילה, וממילא יש לחוש שמא שחט קצת בושט קודם ששחט רוב הקנה ופוסל שריפה בושט במשהו:

אלא שיש לי לדקדק בפירש"י נהי דבקנה אין שריפה פוסל בחציו, אבל מ"מ כיון דלא ס"ד דרווח, כמו דפוסל בושט משום דשורף במקום שכבר נשחט, ואף דבלא"ה המקום שחוט שם, מ"מ פוסל שם טריפות עד שיגמור השחיטה, א"כ כיון דבבהמה בעינן ב' סימנים כל כמה דלא גמר שחיטת רוב שנים פוסל שריפה ברוב הקנה, דרוב קנה הוי כמו נקב בושט ומ"ש דנקט ושט, ולכאורה יש לומר משום דאמר ר"ל לקמן שחט קנה ואח"כ ניקבה הריאה כשר דהוי כמאן דמנח בדיקולא, א"כ דוקא בושט פוסל שריפה כיון דעדיין לא נשחט הרוב, אבל בקנה קודם שנשחט הרוב, לא גרע מחצי פגום, ואחר שנשחט הרוב הוי כמאן דמנח בדיקולא, ושוב אין טרפות פוסל בו אפילו נשרף רובו קודם ששחט הושט, אבל