תפארת יעקב על חולין חלק א מא

שיש לחוש שהן מא"י גזרו עליהן, הא לא ס"ד דמ"מ דמאי הן, ואהא תירצו דלפי שחילקו בירושלמי לענין דמאי בין פירות הבאין מא"י דאסורין, ופירות הגדילין שם בח"ל מותרין, קאמר הכא דאתרוג מפירות המותרין משום דמאי, וכיון דמותרין משום דמאי לגמרי ממילא אפי' וודאי יכול לשלוח בהודעה, כיון דגדילין בח"ל, ואדרבא לכאורה לא אתי שפיר כלל, דלא שייך פירות המותרין בקיסרין משום דמאי, דהא כל פירות קיסרין וודאי הן, דמזה הוכיחו דאתרוג זה וודאי, והוא לא אמר לו רק שהוא מקיסרין ש"מ דפירות קיסרין וודאי הן, א"כ לא שייך שמותרין משום דמאי, רק צריך לומר דלא בא לומר אלא דמצד דמאי אין בו איסור רק מצד וודאי, דלפי שבאותן הבאין מח"ל יש בו איסור דמאי, דרק פירות שהן בקיסרין עצמן הוי. וודאי, אבל בבאו מא"י יכול להיות שהן דמאי, לכך קאמרי דאתרוג הוא מפירות שאינו אסור משום דמאי שאינו בא מארץ ישראלי, וא"כ מותר לשלוח וודאי בהודעה, אבל כבר כתבתי לפרש הירושלמי. בפשיטות כנ"ל:

בא"ד ולא גרסינן נמי מעשר אלא ה"מ גבי צלף. ואף דבהדיא פליגי ר"א ור"ע בצלף לענין מעשר, מ"מ מה שאמר ה"מ גבי צלף הכוונה כיון דסובר ר"ע דקפריסין אין צריך לעשר אפי' בא"י ממילא הלכה כמותו בח"ל לענין תרומה, דאפילו צלף חייב בתרומה בח"ל, קמ"ל דאפילו לענין ערלה הלכה כמותו בח"ל, ולפי זה ממילא יש ליישב בלא"ה אפילו לענין מעשר, דנ"מ בפירות א"י שיצאו לח"ל דאין חייבין במעשר רק מדרבנן, אבל פירות הגדילין בח"ל עצמו פטורין מן המעשר אפילו מדרבנן:

ד"ז ע"א בגמ' מאגודה אכליה. נראה לי דלאו דוקא רק דבא לומר שהיה כבר נאגד ונתחייב במעשר שלא לאכול עראי, אבל ר"מ התיר האגד ואכל, דמאגודה וודאי לא הוי אכיל, כדאמרינן לקמן פרק כל הבשר דק"ה ע"ב דמיחזי כרעבתנותא או דקשי לכשפים:

שם ודילמא לאו אדעתיה וכו' השתא בהמתן של צדיקים. לפי מה שפירש ר"ת לעיל דהיתה העלה של דמאי, א"כ אכתי יש לומר דלאו אדעתיה, ומ"מ באמת היה מעושר ולא אכל איסורא, ואדרבא רוב מעשרין מסתמא היה מעושר, ודוחק לומר דמ"מ כיון דרבנן אסרו דמאי הוי אכילת איסור אפי' היה באמת מעושר, מיהו לפי מה שפירשתי לעיל דהכוונה שאין הקב"ה מביא תקלה לאחרים ע"י הצדיק ניחא, דמ"מ כיון דר"מ אכל דמאי ילמדו ממנו אחרים לאכול, דהם לא יחשבו דהיה בטעות, ועמ"ש בסמוך:

שם לא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף. לשון זה קשה מאוד שיאמר האי לישנא על ר"מ, שאפי' היה מקום לחשוד חברים, מ"מ פשיטא דר"מ לא עשה מה שלא היה רשאי, והוי ליה לומר אין תורמין שלא מן המוקף, ומלבד זה קשה בעיני דהוי ליה להקשות הך קושיא ודילמא לאו אדעתיה באחרונה אחר שהיה מקשה כל העצות שהיה יכול לעשות כדין, ונראה לי דהא דפריך ודילמא עישר אין הכוונה דר"מ באמת עישר, דפשיטא כיון דאין תורמין שלא מן המוקף לא עשה ר"מ כך, רק הכוונה שאין כאן תקלה לאחרים שיסמכו על ר"מ לאכול דמאי דדילמא עישר עליהן, ושפיר יש לומר דלאו אדעתיה, ומשני דלא נחשדו חברים בעיני ההמון לתרום שלא מן המוקף וממילא יסמכו עליו דמותר בלא"ה:

שם אם אי אתה חולק גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם הא דלא קאמר דיגזור שיחלוק לו, ונראה לי דבזה יפה טען הנהר שגם הוא הולך לעשות רצון קונו, שכל הנחלים צריכין לילך הים, לזה אמר שאם יחלוק לו לפי שעה ממילא אח"כ יעברו בו המים כמקדם, אבל אי לא יחלוק לו יצטרך להסב המים מכאן שילכו דרך מקום אחר אל הים, וממילא שוב לא יעברו בכאן מים לעולם כי למה יעשה נס עוד שישובו המים למקומן הראשון, אבל אי יחלוק לו ממילא אח"כ ישובו מחמת גזירת ה' כל הנחלים הולכים אל הים:

שם כמשה ושיתין ריבוון. פירש"י שנחלק להן ים סוף, מעיקרא הוי ליה לפרש כן דקאמר ממשה ושיתין ריבוון דהיינו מה שנחלק להן ים סוף, ואולי דכאן הוקשה לו קצת דכיון דבנס זה היה שוה, א"כ משה היה גדול ממנו שעשה עוד נסים אחרים, בשלמא מעיקרא דהוי ס"ד דנעשה נס שלש פעמים בדבר אחד, הוי ס"ד דדבר זה גדול מכל מה שעשה משה, אבל עכשיו קשיא ליה, לזה פי' דאין הכוונה בהשואה זו רק בדבר זה בלבד במה שנחלק להן ים סוף:

בתוס' בד"ה אלא מקום הניחו תימא דלא משני הכי בפרק במה בהמה וכו'. ולא ידעתי מהו התימא בזה איזה גדלות בא לו ליאשיהו ממה שביער הבמות הללו, שהרי כל ע"ז שהיו שם הכל ביער ומה גדלות יש בבמות הללו טפי מאינך, אדרבא אי לא היה מבערם היה עושה איסור שמתחילה לע"ז נעשו ונעבדו, משא"כ בנחש נחושת דלא היה איסור שלא לבערו דלא נעשה ע"ז כלל, דאי אדם אוסר דבר שאינו שלו או של הקדש, כדאמרינן בע"ז פרק כל הצלמים דעשה לך משלך ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו ע"ש, ואסא ויהושפט פשיטא דלא הוו עבדי איסורא להניחם כיון שהיו ע"ז ממש, ולכך הוצרך לומר דלא נבנו כלל רק העלה הכתוב כאילו עשאן:

בד"ה ודילמא נתן עיניו וא"ת וכו' לא שרו ע"י דאפשר. מדבריהם מבואר דפשיטא להו דבשבת מותר ע"י נותן עיניו בצד זה, וכן נמי פשיטא להו דהיכא דמותר בנותן עיניו מותר להפריש דלא הוי תיקון, ואני לא ידעתי דהא מייתי התם במסקנא דפליגי ר' יהודה ורשב"א, דר' יהודה סובר מעלין את המדומע, ורשב"א סובר אין מעלין רק נותן עיניו וכו', מוכח להדיא דרשב"א לא ס"ל הך סברא, דמשום דאפשר בנותן עין מותר להפריש, דהא סובר נותן עיניו בצד זה ולא מעלין, א"כ אנן וודאי לא קי"ל כר"י, ולא פסק הרמב"ם הך דר"י דמעלין את המדומע, משום דת"ק פליג עליה, ואפשר דכרשב"א נמי לא קי"ל, א"כ פשיטא דלא קשיא מהך משנה דמוכח דוודאי חשכה לא, דמסתמא לא אתיא כר"י רק כת"ק דאין מעלין המדומע:

בד"ה אמר ליה אתה הולך וכו' שמא שר של ים אמר לו כך וכו'. נראה שהוקשה להם שיהא נס פלא כזה, שדיבר עמו הים ממש, דהא פי האתון מצינו שנברא בערב שבת משום שהיה נס פלא ושינוי טבע, ואי היה ר"פ מדבר עם הים ממש היה לפלא יותר מפי האתון, מיהו אפשר לומר כשם שיש שיחה לדקלים ואילנות שהיה ריב"ז מכיר בהם כן יש שיחה לים והוא היה מכיר שיחתו, ומה שכתבו שר של ים אף שהיה נהר גינאי והוי להו לומר שר הנהר, ואפשר דשר של ים ממונה על כל הנהרות משום דכולם הולכים אל הים:

ע"ב בגמ' חבטינהו לא אכל. פירש"י בנפה ולא דישה דא"כ למה לא אכל דהוי עראי, וכתב מהרש"א דאין לומר דבאמת לא אכל מחמת שלא היה נקי דלאיזה צורך זכר זה עכ"ד, ואין זה מספיק דמ"מ הוצרך להזכיר דמהאי טעמא אמר דילמא לא מעשרן, דבלא"ה היה חושב לפי שאינן מנוקין, תדע דהשתא נמי לאיזה צורך זכר זה הוי ליה לומר דלא אכל ואמר דילמא לא מעשרן עשרינהו ואכל, וע"כ דבא לומר דמשום דלא אכל אפילו אחר שהיו מנוקין אמר דילמא לא מעשרן, ואולי כוונתו דלא הוי ליה לומר מעיקרא רמי לי' שערי לחמרא לא אכל, כיון דמה שלא אכל לא היה רק מחמת נקיות דהא לא נתחייבו עדיין, ולא הוי ליה להזכיר רק דרמי לי' שערי חבטינהו נקרינהו ולא אכל וע"כ דמשעה ראשונה היה העיכוב מצד מעשר:

שם ומי מחייבא וכו'. הקשה מהרש"א דילמא משום דלא היו באמת מעושרין, ועיי"ש מה שתירץ דאין דעת בבהמה כלל, ולא שייך בה אכילת איסור כלל רק הכל מצד הבעלים הוא, דאין הקב"ה מביא איסור לבעלים ליתן לבהמה שאינו מעושר, ושפיר פריך דלא מיחייבא ואין לבעלים איסור כלל עכ"ד, וכל דבריו תמוהין לפע"ד מכמה טעמים, חדא דהא כתבו התוס' לעיל דהך דאין הקב"ה מביא תקלה היינו באכילת איסור דוקא, ואי ס"ד דבבהמה לא שייך אכילת איסור רק מה שהבעלים נתנו לה, א"כ לגבי בעלים הוי כמו איסור דעלמא, ועוד אפילו אי נימא דכל איסור אין הקב"ה מביא תקלה, אבל עכ"פ היכי קאמר ומה בהמתן של צדיקים וכו' הא בהמתן נמי הוי צדיקים עצמן, דאיהו איסורא עביד ומה נ"מ איסור זה או איסור אחר הכל הוי צדיקים עצמן:

ועוד תמוה לי על דבריו דהא משני עלה לא שנו אלא שלקחן מתחילה לבהמה אבל לקחן מתחילה לאדם חייב לעשר, והשתא הא פשיטא דחבר הלוקח מע"ה לבהמה אפילו הע"ה נתכוון להאכילם לאדם מ"מ החבר שלקח ממנו לבהמ' אינו חייב לעשר, א"כ במה נפשך אי נחשוב מה שנתנו שעורים לבהמתו של ר"פ כאילו ר"פ לקחן מהם, ומצד איסור של ר"פ אתינן עלה, א"כ הרי לבהמה לקחן, שלא הוזכר שלקח ר"פ ב"י שעורין מאושפיזא לעצמו לאכול, רק רמי ליה שערי לחמרי', א"כ היה מותר ליתן לבהמתו דהא לקחן מתחילה לבהמה, וע"כ דמצד האושפיזא אנו דנין שלקחן לאדם ונתנן לחמורו של ר"פ ב"י, א"כ ר"פ אין עליו שום איסור רק האושפיזא עשה איסור, והשתא אי בבהמה לא שייך אכילת איסור כלל ולא דעת, רק שאין הקב"ה מניח שיעשה האושפיזא איסור במה שתאכל הבהמה, והא האושפיזא בלא"ה ע"ה היה ואוכל בעצמו דמאי ואינו מעשר, וכ"ש שאין כאן זכר לאכילת איסור של צדיק, דאפילו תימא דמה שמאכיל לבהמה איסור הוי גנאי לצדיק, אבל כאן האושפיזא האכיל ובבהמה לא שייך אכילת איסור כלל, וברור דחמורו של ר"פ ב"י היה בעצמו משונה משאר בהמות שהרי אמרו אנו כחמורים ולא כחמורו של ר"פ ב"י, ולא רצה הקב"ה להזמין לה אכילת איסור דגנאי לה אכילת איסור, ושפיר הוי כ"ש לצדיק עצמו שלא יאכל דבר איסור, ומה שהקשה דילמא לא אכלה משום שלא היה באמת מעושר, לק"מ דאפילו תימא שהיה לה דעת כאדם, מ"מ ר"פ ב"י בעצמו לא ידע שאינן מעושרין ומנין תדע בהמתו, ולאיזה צורך נתגלה לה שאינו מעושר שלא תאכל, כיון דבלי ידיעה באמת מותר הוא מן הדין, תדע דקאמר מעיקרא דילמא לא מעשרן ובוודאי הכוונה דהשיב להם דאינה אוכלת דילמא לא מעשרן, ואי הכוונה משום דוודאי לא מעשרן א"כ הך דילמא הכוונה דילמא אינה אוכלת דלא מעשרן, א"כ מלבד דלא היה לו להסתפק בזה דהא