תפארת יעקב על חולין חלק א מ

קטן חם בקריר שאין הפרש כ"כ, כנ"ל, ועמ"ש בתוס' בד"ה התם:

שם והתניא אשת חבר טוחנת וכו'. באמת שפירש"י תמוה מאוד לפע"ד חדא דלת"ק דחבירתה לא תתן, היכי ס"ד לחוש שתגזול בידים, ואי יש מקום לחוש כה"ג, א"כ אין לך פועל שיהא מותר לעסוק בפירות חבירו שמא ישכח ויאכל ויגזול, ועוד דלת"ק למה לי אשת ע"ה תיפוק ליה דאשת חבר לא תטחון אצל ע"ה שמא תשכח ותאכל גזל, ודבר שאינו מעושר, ואפי' אצל ת"ח לא תטחון שלא תשכח ותאכל גזל, ולמה לי כל הטעם שאינו מעושר, כיון דבלא"ה יש איסור מכח גזל, גם פירוש התוס' בשם ר"ת קשה מאוד כמו שאבאר בתוס', לכן נראה לי דהכוונה דדייק דע"כ הכא מיירי דתבואה זו שהן טוחנין של אחרים היא, דאי בתבואה של אשת ע"ה, הרי בפי' שנינו בגיטין פרק הניזקין ובוררת וטוחנת, ואי דהתם בהוחזק לעשר והכא בלא הוחזק, א"כ אסור לסייע ידי עוברי עבירה, ואפי' בזמן שהיא טמאה לא תטחון, וע"כ דהכא מיירי וודאי שהוחזק לעשר ואין כאן סיוע ידי עוברי עבירה מצד מעשר, רק דמ"מ לא תטחון עמה בתבואה של אחרים, מחמת דבטחינה זו נעשה עבירה דאוכלת גזל ממה שטוחנין, והוי שפיר מסייע ידי עוברי עבירה, והיינו דקאמר דבזמן שאשת ע"ה טמאה לא תגע ולא תאכל ותגזול, אבל בזמן שהיא טהורה תקח ממנו לאכול ותגזול, ורשב"א פליג דנהי דהיא עצמה אינה נוגעת לפי שהיא טמאה, אבל תבקש מחבירתה שתתן לה [אבל לאכילת חבירתה ליכא למיחש דאשת ע"ה לא תניחנה לאכול, ועוד דמשום אכילת חבירתה לא שייך סיוע, כיון שאינה עושה כלום] לאכול, ועכ"פ מוכח דמיגזל גזלה וכ"ש לחלופי כנ"ל, ועמ"ש בתוס' בד"ה אשת. ואיכא דקשיא להו דהוי ליה למירמא מתניתין אהדדי, דהא מוליך חיטין לטוחן כותי חזקתן למעשר ולשביעית ולא חיישינן לחלופי, ונראה לי דלא קשיא דשאני טוחן שפרנסתו בכך והוא טוחן לכל, וכל כי האי אומן לא מרע אומנתו, והא דלא משני הכי בגיטין משום דקושטא דמילתא דהכא משום דמוריא ואמרה הוא כדמשני הכא, כנ"ל:

בתוס' בד"ה התם נמי וכו' ואין הלשון משמע כן וכו' שמורה לעצמה היתר דבתמיה קאמר וכו'. כבר כתבתי בספרי לגיטין דדברי הר"ר מנחם צ"ע, דאי לרעה מתכוונת משום דטרחה בשבילו למה ליה להזכיר בר בי רב, דאטו מחמת שבחו שהוא בר בי רב עושה לו רעה ומחלפת, וע"כ דלטובה היא, ויותר היה להם לפרש דוודאי היא מתכוונת להחליף רע בטוב לעצמה, רק דמורה היתר בחילוף זה דבר בי רב יאכל חמימא, וניחא ליה בהא, זהו ההיתר שלה, והשתא הוי ניחא מה שאמר ר' יוסי אין אנו אחראין לרמאין, מיהו פירש"י בלא"ה מוכרח מהך דר' יוסי גופא דהתם, דהא בתר הכי קתני משנה דנותן לחמותו, וקאמר עלה ר"י טעמא דרוצה בתקנת בתה ובושה מחתנה, וקאמר ומודה ר"י דלשביעית לא חיישינן ולא נתברר. למאן מודה, וע"כ כמו שפירש הרמב"ם בפי' המשנה דר' יוסי סובר לעיל אין אנו אחראין לרמאין, ור"י פליג עליה בהך חמותו דהכא דמעשר מה שיתן לה ומה שיקבל דלא כר' יוסי, ועלה קאמר דמודה לר' יוסי בשביעית ע"ש, והשתא אי ס"ד דהך רמאין דקאמר ר"י היינו דמחלפת לטובתה וגזלה, א"כ בהך דחמותו מודה ר' יוסי דצריך לעשר בנתינה ובקבלה, א"כ היכי שייך ומודה ר"י, וע"כ דר"י פליג אפי' בחמותו, דכל שמחלפת קורא לה רמאי ואין אנו אחראין לרמאין אפי' מתכוונת לטובה וזה ברור:

בד"ה אשת חבר פי' בקונט' וכו'. כבר כתבתי דדברי רש"י ז"ל וודאי צ"ע, מיהו מה שכתבו וליכא לאוקמא בזמן שהיא טמאה דבוררת נוגעת היא, ובאמת התם מיירי שלא הוכשר שאינו מקבל טומאה כלל, כדקתני התם אבל משתטיל למים לא תגע, רק ממילא לא מהני מה שהיא טמאה כיון שיכולה ליגע הוי כטהורה ואסרינן הכא, ואי דנימא דמ"מ כיון דבעת שהיא טמאה אינה רגילה לאכול בשעת מלאכה לא חיישינן שתאכל, א"כ מבוררת נמי לא קשיא, גם מה שפירשו הם תמוה מאוד, דלמה לי טחינת אשת חבר כלל, גם למה לא ניחוש לנגיעת חבירתה בעצמה כיון דסבורה שהיא טהורה, וכבר כתבתי בגמרא לפרש מה שנראה לי, ובספרי לגיטין פירשתי בדרך אחר קצת, ועמ"ש שם עוד בזה וקצרתי כאן:

בגמ' העיד ר"י על ר"מ שאכל עלה של ירק וכו'. משמע דהיתר זה ר"מ חידש אותו ולקמן קאמר מקום הניחו לי אבותי להתגדר בו, ודוחק לומר דאחר ר"מ היו אבותיו ואבות אבותיו נהגו איסור, דלא היה כלל זמן ארוך מר"מ עד רבי, ועוד עכ"פ מאי חידוש הוא כיון דר"מ התיר, ונראה לי דעיקר החידוש כיון דהיו נוהגין איסור עד עכשיו, ולא היה אדם יודע משמו של ר"מ דהתיר, רק ר' יהושע שהעיד עכשיו, והיה ראוי לחוש שמא לא שמע כהוגן, והיינו דקאמר לקמן מכאן לת"ח שאמר דבר וכו', ופירש"י שראינו שקיבל רבי עדות זו ולמד הימנה, אע"פ שדבר תימה הוא שהרי מעולם היו נוהגין בו איסור עכ"ל, והיינו כמו שכתבתי דזהו עיקר חידושו של רבי לסמוך על ת"ח בעדות כה"ג שהוא סותר המנהג עד עכשיו, מיהו מה שאמר והתיר רבי בית שאן כולה על ידו, לא ידעתי מאי רבותא יש שהתיר כולה ואולי דהוי ס"ד דבאותו מקום שאכל העלה היה מכיר אותם שאינן מכלל ע"ה שאין מעשרין, מיהו אי נימא דרבי התיר וודאי שאינו מעושר, ע"כ שר' יהושע ידע דוודאי לא נתעשר, א"כ מה רבותא שהתיר כל העיר, דהיכי ס"ד להתיר מקצת העיר ומקצת לא, וצריך לומר דס"ד לחוש שמא באורך הזמן נשתנה גבול העיר ונעתק ממקומו קצת ואותו מקום שאכל היה ח"ל וצ"ע:

שם והלא כל ע"ז שבעולם אסא ויהושפט ביערום וכו' יש לדקדק וודאי ע"ג שנעשית לשם ע"ג ונעבדה ביערו, אבל אותו נחש נחושת היה נעשה לקדושה על ידי משה, והם שעבדו אותו פשיטא שלא נאסר בעבודתם, דהמשתחוה לבהמת חבירו לא אסרה, ואותו נחש נחושת לא היה של אותן שעבדו, וא"כ לא היה צריך ביעור כלל, משא"כ כל ע"ג שהיו שם היו צריכין ביעור מן הדין, ואולי הכוונה דאסא ויהושפט ביערו אפי' ע"ג שהיו במחובר מעיקרו, או אילנות דחשיב כמחובר כיון שהשריש, והמשתחוה להם לא נאסר, ומ"מ ביערו אותו, ש"מ משום שלא יכשלו בהם עוד ביערום, א"כ היה להם לבער אותו נחש נחושת שלא יכשלו בו, אף שלא נאסר מן הדין, כנ"ל:

בתוס' בד"ה והתיר רבי וכו' משמע דאין מעשר נוהג בח"ל וכו' ותימא וכו' דהא בפ"ק דביצה וכו' ובריש כיצד מברכין וכו' ובאמת נראה ליישב קושיות הללו לפירש"י, דוודאי אי בארץ דאורייתא אסור בח"ל דרבנן, ואי בארץ דרבנן בח"ל לא גזרו כלום, והא דפרק כיצד מברכין הכוונה על צלף הגדל בא"י ויצא לח"ל דחייב ג"כ מדרבנן, ואפי' להרמב"ם דסובר דפטור לגמרי, עכ"פ ביצאו לסוריא חייבין מדרבנן, ובהא אמרינן הלכה כמותו בח"ל דאינו מעשר רק האביונות בלבד ולא הקפריסין, אבל צלף הגדל בח"ל פטור לגמרי מן המעשר, ומה שהביאו מפ"ק דביצה המעיין התם יראה דהא דרבה בב"ח לאו לענין מעשר איתמר כלל, רק לענין מפרכין ביו"ט ומוללין מלילות ביו"ט, רק דהש"ס כיון דמחלקינן בין חלה לתרומה דחלה מפריש ביו"ט ותרומה אינה ביו"ט, וע"כ משום דחלה באה אחר לישה וכיון דמותר ללוש ע"כ מפריש חלה, ואי ס"ד מותר למלול ביו"ט א"כ תרומה נמי זכאי בהרמתה, היכא דלא מירחן ועדיין הן בשיבלין דלא נתחייבו עדיין, וא"כ אי מותר למלול ביו"ט ממילא זכאי בהרמתה, וע"כ דאסור למלול ולא משכחת אכילה רק בדגן שנמרח ואסור לתרום כיון שהיה מחוייב בתרומה מאתמול, ואני תמה לפי דעתם דמהך דביצה מוכח דחייב במעשר, למה להו להביא מפרק עד כמה ולסתור פי' הקונ' מהא דפ"ק דביצה, הוי להו להקשות תיכף מפ"ק דביצה, דשם אין לדחות כלל דהא חרדל הוא דאינו בארץ דאורייתא, אבל באמת לק"מ כמו שבארנו:

בא"ד וכן משמע וכו' מדפריך לקמן ודילמא נתן עיניו בצד זה וכו' ראיה זו איני מכיר דהא מ"מ כיון דלא ידע מה דמשני חזו מאן גברא רבה דקא מסהיד עליה דוודאי דקדק בדבר על נכון, שפיר קשיא ליה דילמא באמת דמאי הוי ונתן עיניו בצד זה ואכל בצד אחר, ואדרבא יש להוכיח מזה כפירש"י דיש להבין דמשני חזו מאן גברא רבה דמסתמא דקדק על נכון, ואי נימא דהכוונה דידע בבירור דלכך אכל משום דח"ל הוי, א"כ היה לו להעיד בשמו של ר"מ דבית שאן ח"ל הוא, ולפירש"י ניחא דהכוונה דדקדק וידע דוודאי טבל היה ולא מהני נותן עיניו, ועכ"פ אין כאן ראיה, גם מהך דע"ז דקאמר חזינהו דאכלי פירי דלא מעשרן לא משמע דהוי דמאי רק וודאי, ואולי כוונת התוס' להוכיח דלמה ליה לשאול דילמא נתן עיניו, כיון דהכוונה דילמא היה דמאי הוי ליה להקשות טפי דילמא ר"מ נמי לא ברירא ליה דח"ל הוא, או שלא התיר בח"ל רק דמאי ומנא לן להתיר וודאי, וע"כ דבאמת לא התיר רבי רק דמאי:

בא"ד וקשה מירושלמי וכו' דההוא אתרוג וודאי הוי. ולדעתי יש ליישב בפשיטות דר"ת מפרש דרשב"ג למד שלשה דברים, היינו שלמד הא גופא דפירות קיסרין וודאי הן, משום דדמאי אסור לשלוח אפי' בהודעה, ואהא מקשה דהא אתרוג מפירות המותרין בקיסרין משום דמאי, א"כ שפיר י"ל דדמאי הוי ופירות קיסרין דמאי הן, ולכך הודיעו שהוא מקיסרין דמטעם זה אין צריך לעשר דלא גזרו על דמאי בח"ל, ובאמת כפי שראיתי מפרש הירושלמי נראה שהוא מפרש שפירות קיסרין וודאי, היינו שזה היה ידוע להם בלא"ה דפירות קיסרין וודאי הן, וכיון שהודיעו שהוא מקיסרין ממילא מוכח שהוא וודאי, אבל הוא תמוה דהיכי שייך לימוד בזה כיון דידעו דפירות קיסרין וודאי, וכן משמע בתוס' גופייהו שכתבו דההוא אתרוג וודאי הוי, והא כל פירות קיסרין וודאי הן דמכח זה ידעו על אתרוג הזה, וע"כ דמהך אתרוג הוא דמוכח זה, דכיון דהודיעו דהוא מקיסרין הוכיחו דמשום דפירות קיסרין וודאי הן לכך הודיעו שהוא מקיסרין, וא"כ ממילא י"ל דהיינו דמקשה דילמא דמאי הוי ופירות קיסרין דמאי והודיעו שהוא מותר לפי שהוא מח"ל דלא גזרו על דמאי בח"ל:

בא"ד וצ"ל דלאו מפירות המותרין בקיסרין וכו'. מהרש"א ז"ל הקשה דבפשיטות הוי להו לומר דהכוונה דמותר לשלוח בהודעה, ואי משום לישנא ולאו מפירות, הא מעיקרא אי נימא דלא כר"ת הוי אתיא להו שפיר ע"ש, ולק"מ דוודאי ידעו התוס' שיש חילוק בוודאי בין פירות הגדילין בקיסרי לפירות הבאין מא"י, רק הא לא ס"ד דבדמאי יש חילוק, דאף דלא גזרו על דמאי בח"ל, אבל בפירות