תפארת יעקב על חולין חלק א לט

בו, א"כ אין זה תערובות דהא הכל חייב במעשר הגריסין והתבלין, ועוד דתיקשי לרפרם דסובר תבלין לא הוי תערובות כלל דלטעמא עביד והוי כמו בעין, וצריך לומר דשני מיני תבלין הן, יש תבלין שאינן ראויין לאכילה כלל, ואינן בני מעשר כלל, דכל החייב במעשר מטמא טומאת אוכלין, והיינו דבעינן דוקא אוכל, ויש תבלין שהן אוכלין בפני עצמן ג"כ וחייבין במעשר, ואי נתנם במאכל לטעמא לא הוי תערובות דמאי, ועמ"ש בתוס' בד"ה אינו חושש:

שם אינו חושש לשאור ותבלין שבה. פירש"י דרישא שמסר לה שאור ולא חיישינן שהחליפה דלא חשידי על הגזל, וכן פי' אח"כ בד"ה ולחלופי, משמע מפירושו דלכ"ע הך רישא בנתן לה שאור משלו, ולכאורה לתירוץ ראשון לחלק בין אמר לה עשי לי משלי דכמאן דעריב בידים, בין לא אמר, א"כ מצי מיירי רישא שלא נתן לה שאור, ומ"מ אינו חושש כיון דלא אמר לה לא הוי כעריב בידים, ולא הוי ליה לרש"י ז"ל להחליט פירושו כך, ואמת כי לכאורה הך קושיא ולחלופי לא חיישינן נראה דלרפרם קאי, דלתירוץ ראשון מאי חשש חילוף יש כאן, הא מ"מ סוף סוף לא עריב בידים והוי תערובת דמאי, וכ"ש אי מיירי בלא נתן לה כלל אין כאן חילוף כלל, והשתא כיון דלרפרם ממילא מיירי רישא במסר לה שאור ומשום איחלופי, אבל מ"מ לא משמע כלל דלרפרם מקשה, גם מפירש"י נראה דלכ"ע מיירי במסר לה, ונראה דסובר רש"י דכל שלא מסר לה כיון דעיסה וקדירה צריכה שאור ותבלין ממילא הוי כמאן דעריב בידים, ואפי' לתירוץ ראשון הך עשי לי משלך לאו דוקא, רק כל שמסר לה ולא נתן לה שאור ותבלין שלו ממילא הוי כמאן דעריב בידים, אלא שאני תמה היכי ס"ד דמיירי במסר לה שאור, א"כ הך תנא איזה דין קמ"ל ברישא, אי דלא חיישינן לחלופי, הא בלא"ה כיון שמסר לה שאור אפי' החליפה שוב לא הוי כמאן דעריב בידים, ולא הוי רק תערובת דמאי, ואי דבא לאשמועינן דתערובת דמאי אין חוששין לו, א"כ ממילא חיישינן לחלופי, א"כ ניחוש דהחליפה העיסה, ועוד דאפי' תימא דלהך לישנא מיירי רישא בלא מסר לה שאור, ומ"מ כיון שלא אמר בפי' עשי לי משליכי לא הוי רק תערובת, ולחלופי לא חיישינן כלל, והא דקתני בהך משנה דנותן לחמותו דחיישינן לעיסה שהחליפה, הא באמת מקשה בסמוך, וללישנא קמא נמי מקשה דניחוש שהחליפה העיסה ומשני דלא חיישינן רק להטיב ולא להרע, אבל מ"מ לרפרם דסובר ע"כ דטעמא דמתניתין משום דלא חיישינן לחלופי, ותערובת דמאי של תבלין הוו כמו בעין, א"כ תיקשי מ"ש דקתני אינו חושש לשאור ותבלין, הא לעיסה ג"כ היה מהראוי לחוש, לולא דלא חשידי על גזל, ולמה נקט שאור ותבלין דוקא לאשמועינן דלא חשידי אגזל, והרי בחמותו דיש חשש חילוף חיישינן בעיסה עצמה דהחליפה, ואפשר לומר דדוקא בחמותו שייך לחוש לעיסה שהחליפה המתקלקל ונתנה לו טוב, אבל כאן לא שייך זה רק לחוש להיפוך דהיה לה מתקלקל והחליפה בשלו, דיש לומר דמיירי דהפת שהביאה לו אינו מקולקל, ושוב ליכא חשש חילוף, ולפי זה צריך לומר דהך קושיא ולחלופי רק לרפרם הוא, דנהי דהכא בעיסה ליכא למיחש לחילוף אבל כמו דשם חיישינן בעיסה ניחוש הכא לשאור ותבלין, אבל לתירוץ ראשון לא קשיא כלל, דלעיסה ליכא למיחש הכא, ולשאור ותבלין בלא"ה לא שייך כלל לחוש, בין אי מיירי רישא במסר לה שאור, בין אי מיירי בלא מסר סוף סוף לא הוי רק תערובת דמאי, ואפי' החליפה לאו איהו עריב בידים:

מיהו נראה לי לפרש בפשיטות דוודאי קשיא ליה לרש"י דמפשטות הסוגיא משמע דלכ"ע מקשה ולחלופי לא חיישינן, דאל"כ הוי ליה לפרושי דלרפרם דוקא מקשה, לזה פירש"י דלכ"ע מיירי רישא במסר לה שאור, דאי לא מסר לה שאור הוי ממילא כמאן דאמר עשי לי משליכי, כיון דאינה נאפה ונתבשל בלא זה, והשתא הכי מקשה נהי דלא חיישינן הכא שהחליפה העיסה, כיון דהעיסה אינה מקולקלת, ולהא ליכא למיחש דהחליפה רע שלו בטוב שלה וכן בשווים, אבל מ"מ יש לחוש שמא היה לה עיסה בתבלין שלה ושאור שלה, ורצתה להחליף בעיסה ותבלין ושאור שלו, ומחמת שרצתה להחליף התבלין החליפה העיסה, והוי דמאי בעין ולא תערובת דמאי, וכן נמי לרפרם הקושיא בין על השאור ותבלין עצמם, בין על העיסה מכח התבלין והשאור, ומשני דלא חשודה להחליף להרע כלל, ומ"מ לא קשיא לרפרם למה נקט התנא דלא חיישינן לחילוף מכח השאור ותבלין, הא בעיסה עצמה צריך לאשמועינן דלא חיישינן, הא ליתא דעיסה עצמה אין לחוש מצד העיסה כלל כנ"ל, רק מצד השאור ותבלין שרצונה להחליף, לכך נקט אינו חושש לשאור ותבלין, כנ"ל:

שם והתנן הנותן לחמותו וכו' מחלפת המתקלקל. יש לדקדק היכי ס"ד להקשות מהכא דבהדיא קתני לחמותו, וכן דמחלפת המתקלקל ופשיטא דליכא למיחש להכי באחרת, גם קשה דהך משנה דבתר הכי הנותן לפונדקית נשנית קודם במשנה, ולמה שביק לה ופריך מנותן לחמותו, ונראה לי דוודאי עיקר כוונת המקשן להקשות מהך דנותן לפונדקית, רק דלא היה יכול להקשות מינה דהוי מצינו למימר דהכוונה ג"כ דמחלפת המתקלקל ולטובה מכוונת, לכך מייתי דבחמותו קתני מחלפת המתקלקל, ש"מ דפונדקית דקתני מחלפת סתם, הכוונה לאו לטובה רק מחלפת סתם, והתרצן הוי ס"ד דמהכא מקשה ומשני ליה דלטובה מתכוונת והשיב לו ובעלמא לא והא תנן הנותן לפונדקית והתם לא קתני המתקלקל כמו בחמותו כנ"ל, ועמ"ש בתוס' בד"ה אינו חושש, ולקמן ע"ב:

בתוס' בד"ה אשכחיה ההוא סבא י"מ וכו' ואי אפשר לומר כן וכו' ובאמת הך דהכא וודאי נראה שהיה אליהו מדסמכו עליו, ואף שנראה דלאו על פי ההוא סבא גזרו תיכף, רק חקרו אחריהם ונתברר להם שעובדין דמות יונה, מ"מ מדסמכו עליו לחוש אחריהם ולגזור רובא אטו מיעוט, ועוד שלא הוזכר כלל שאמר רשב"א לההוא סבא שהולך ליקח יין מן הכותים, והוא אמר לו ושמת סכין בלועיך, ש"מ שהיה אליהו, ומהך דשבת אין ראיה דוודאי יכול להיות סבא דעלמא כיון שהיה עומד שם בין כולם, רק היכא דאשכח סבא במקרה אמרינן דהוא אליהו, כהך דהכא דקאמר אשכחיה ההוא סבא ואמר ליה וכו':

בד"ה בראש הר גריזים במדרש יש וכו'. נראה שהוקשה להם דוודאי הך מצאו להן אכותים קאי דהם מצאו שם דמות יונה, אף דלשון שהיו עובדים משמע דחכמים מצאו, אבל אי אפשר לומר כך דלמה ליה לומר דחכמים מצאו הע"ג, דהא במציאה זו בלבד אינו מספיק כלל לגזור, וע"כ שנתברר שעבדו אותה א"כ בהא סגי, וע"כ דקאמר דהכותים מצאו דמות יונה ועבדו, ולמה לו לספר היכן מצאו הדמות יונה, וכפי הנראה דרש"י מפרש בראש הר גריזים לאו אמקום המציאה קאי, רק דבא לומר דרק אותן שבהר גריזים היו עובדין ולא הוי רק מיעוט, אבל לא משמע הכי רק דקאמר דשם מצאו, לזה כתבו דיעקב הטמין שם ע"ז בהר, והם מצאו אותה, ואמת שיש לדקדק למה הטמין יעקב ע"ז זו והא דינה בשריפה וזורה לרוח או לים, וצריך לומר דהיה באמת על פי הדיבור, כדי שיתגלה אחר זמן רשעת הכותים שהיו מכשילין לישראל, ומהאי טעמא מזכיר זה כאן:

בד"ה אם בעל נפש אתה פרוש הימנו דבסיפא דקרא כתיב ואל תתאו למטעמותיו. נראה שבאו ליישב דלא נימא דהך ושמת סכין בלועיך מורה על הפרישות שיפרוש ממנו, זה אינו דהא פשטיה דקרא רוצה לפרש ואין זה פשטיה דקרא טפי מלחם רע עין ממש שיפרוש ממנו, וע"כ דבא לפרש ושמת סכין כפשוטו כמ"ש בגמרא דנוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן ואל יבייש פני חבירו וכ"ש רבו, ואי אינו יכול לעכב עצמו שלא ישיב כל דבריו ישים סכין בקרבו ולא ילבין פניו, ופרוש הימנו דריש מסיפא ואל תתאו למטעמותיו, כנ"ל:

בד"ה אינו חושש משמע דתבלין חייבין במעשר ותימא וכו'. כבר כתבתי והוכחתי מפירש"י בד"ה והם עצמן דע"כ שני מיני תבלין הן ולק"מ, וכ"כ התוס' עצמן פרק בא סימן, מיהו בלא"ה לא ידעתי מה בכך דמוכח פרק העור וה וטב דתבלין אינן מטמאין טומאת אוכלין רק בצירוף, מ"מ שמענו עכ"פ דבצירוף חשיב אוכל, א"כ באמת אי בא לאכלן כמות שהן אינו אוכל ופטור ממעשר, אבל אי מערב אותם באמת חייב במעשר, ובדמאי לא גזרו לפי שהוא בתערובות, ובזה הוי ניחא טפי דעת רפרם דלכאורה אינו מובן כלל, דאטו שאר תערובות יש בו כדי ביטול, והרי גריסין לעשות טחינין דמערב תבלין, אטו שייך לומר דנתבטלו הגריסין, וצריך לדחוק דמ"מ אין התבלין נחשבין גריסין, אבל להיפוך כל המאכל הוי כתבלין כיון דעביד לטעמא, אבל להנ"ל יש לומר דסברתו כיון דתבלין בפני עצמן לא חשיב אוכל כלל ולא עבידי רק לטעמא, א"כ עיקר חיוב מעשר דידהו רק בתערובות, לא שייך לומר דבתערובות בטל ולא גזרו עליו על דמאי, כנ"ל, הרשב"א ז"ל האריך בזה דכאן משמע דחיישינן אף לשביעית, ולקמן בהנך משניות בנותן לחמותו לא הוזכר רק מעשר ולא שביעית, ואני תמה דשם מפורש במשנה דמודה ר"י בנותן לחמותו שביעית דאינו חשוד להחליף להאכיל בתה שביעית, והר"ש מייתי הא דאמרינן פרק עד כמה ובפרק הניזקין דבאתריה דר"י חמירי להו שביעית ע"ש וכ"כ הרמב"ם בפי' המשנה שם, דכולה מתניתין ר"י הוא ולא בא לחלוק ומודה לר"י בשביעית, ולכך לא הוזכר במשנה דפונדקית וחמותו שביעית וזה ברור:

ע"ב בגמ' התם נמי מוריא ואמרה. פירש"י דמתכוונת לטובה ואמת שכן נראה הלשון התם נמי, ואי הכא הכוונה לרעה לא שייך נמי, רק התם מוריא ואמרה, מיהו יש לדקדק כיון דשני המשניות שווין לטובה, א"כ למה נקט במשנה השניה המתקלקל, כיון דבאמת בלי מתקלקל יש לחוש, ואם לבר בי רב מחליפה לטובה כ"ש לחתנה, ונראה לי דלחתנה לא שייך לחוש דמחלפת כדי שיאכל חמימא, דלא היה לה להסתיר הדבר רק לגלות, ודוקא לאדם נכרי חוששת שמא יקפיד על זה לקבל ממנה טובה לכך אינה מגלית לו, אבל לבתה וחתנה היתה אומרת כן, וכ"ש אי ישאל אותה על זה תאמר האמת, רק אי נתקלקל היא בושה מחתנה לגלות שנתקלקל הלחם על ידה, וכן נראה לישנא דר' יהודה רוצה היא בתקנת בתה ובושה מחתנה, והיינו דתרי מילי קאמר דרוצה בתקנת בתה במה שתתן לו הטוב, ובושה לגלות הדבר מחתנה שנתקלקל הלחם על ידה, אך לא היה צריך רש"י לפרש דלכך לא תנא בפונדקית המתקלקל דאפי' אינו מתקלקל נמי, רק דבאמת לא חיישינן באיש נכרי שתעשה לו כ"כ להחליף המתקלקל, רק דבר