תפארת יעקב על חולין חלק א לח

וכתבתי שם והוכחתי מהסוגיא דלעיל דלר"ע דאינו חשוד כלל על נבלה, ממילא אמרינן דמה שהוא לאכילה אינו עושה לע"ג, כיון דמותר באכילה, וכמו שאמרו שם דיהושפט שתה יינו דלא הוי מומר לכל התורה, וקשה הא הוי מומר לע"ג ופשיטא דמנסך יין, וע"כ דלשתייה אינו מנסך, ובהכי ניחא הא דמייתי מאחאב, וקשה דילמא אחרים רואין הוי, ועובדיה וגברי דיהושפט עמדו עליהן, ולהנ"ל ניחא דאי ס"ד דחשידי אנבלה, א"כ לא מהני רואין דניחוש דשחט לעכו"ם דשחיטת צדוקי לע"ג, וע"כ דאינו חשוד לנבלה וכל לאכילה לא שחט לעכו"ם, והשתא י"ל כיון דקי"ל דלא כר"ע, נהי דשחיטתו נבלה לא הוי, אבל מ"מ אסורה אפי' אחרים רואין מצד שמא שחט לעכו"ם, כיון דחשוד לכל התורה כולה אפילו לנבלה, ומהאי טעמא נמי כותי אסרו שחיטתו מכח שמא שחט לע"ג, כיון שנתברר דעובדין ע"ג, מיהו בלא"ה יש לומר אף דמומר מותר באחרים רואין כדעת הש"ג בשם ריא"ז, מ"מ גזרו בכותים ועשאום כנכרים גמורים, ומ"מ צ"ל לדעת ריא"ז הנ"ל דסובר כפי תירוץ התוס' לעיל לחלק בין מומר שעובד עכו"ם תמיד לעובד באקראי, דאל"כ היה לו לאסור מכח תקרובת ע"ג עכ"פ כמו שחיטת צדוקי, ולפי זה אפשר דגזרו בכותים שהיו עובדין תמיד:

שם אמר ליה ר' זירא לר' יעקב בר אידי וכו'. (נראה דמאמר ר' זירא ג"כ רב חנן אמרה, והיינו דקאמר מעיקרא אמר רב חנן, דאי הגמרא מייתי לה, למה הביאו מקודם דרב חנן אמר בשם ר' יעקב בר אידי, כיון דר' זירא קאמר לר' יעקב בר אידי עצמו, וע"כ דדבר זה ג"כ ידעו מרב חנן], סוגיא זו צריכה ביאור, חדא דקאמר שמא לא שמע רבי אלא באין עע"ג, ופירש"י והיינו נמי כי מתניתין, וקשה חדא כיון דר"ג ובית דינו נמנו על שחיטת כותי ואסרוה, למה היה להם להימנות במה שכך היה הדין מעולם דבעינן עע"ג, ומשנתנו הכל שוחטין בעע"ג דוקא, ועוד מה בכך דאין עע"ג הא כתבו התוס' לעיל בחד תירוץ דבין לאביי בין לרבא דיעבד שרי אפי' בא ומצאו, רק היכא דאיכא לברורי מבררין, ולמה אסרוה ואינו כמו מתניתין, גם יותר תמוה דפריך מאי למימרא, והא טובא קמ"ל דאפי' דיעבד אסור בלי רואין, גם יש לדקדק מאי שואל קיבלה מיניה, כיון דהוכיח שפיר אי באין עע"ג מאי למימרא, ועוד דקאמר בתר הכי להוכיח דקיבלה דאי לא קיבלה לישני ליה כאן בעע"ג, הא פשיטא דבעע"ג מיירי בין אי קיבלה אי לא קיבלה, דאל"כ היכי אכלו רב אסי ור' יוחנן, לכן נראה לי דר' זירא ור' יעקב בר אידי נחלקו בשני תירוצי התוס' לעיל לאביי, דר' יעקב בר אידי סובר דבלי עע"ג או חותך כזית בשר, אפי' דיעבד אסור, ור' זירא ס"ד דדיעבד מותר, והיינו ששאל לו ר' זירא שמא לא שמע רבי רק באין עע"ג, דבהא חדשו ר"ג ובית דינו לאסור שחיטת כותי אפי' דיעבד, מה שלפי משנתנו היה מקום להתיר, ור' יעקב בר אידי השיב לו דדמי כמאן דלא גמיר שמעתא, דאין עע"ג מאי למימרא כיון דחשידי אלפני עור, ובוודאי בלי עע"ג וחותך כזית בשר אין להתיר, כדקתני בהדיא בברייתא דלעיל, ולא דמי כלל ליין נסך, והיינו דשואל קיבלה מיניה או לא, דאי סובר ר' זירא דמדינא מותר בלא כלום דיעבד, אין כאן קושיא למימרא בעי, ולפי זה מה שאכל ר"א ור"י יש לומר דהיה אפילו בלי עע"ג ובלי חותך כזית בשר, אי לא הוי שמיע להו הא דר"ג ובית דינו ושפיר פושט דקיבלה מדהוכיח דע"כ שמיע להו ולא קבלוה, דאל"כ היכי בא תקלה לידן, וקשה לישני דשמיע להו שפיר וקבלוה ומיירי דאכלו בעע"ג, והיינו כפי תקנת ר"ג דאסרו בלי עע"ג וע"כ דקיבל ר' זירא הך דר' יעקב בר אידי, דמעיקרא נמי אפי' דיעבד, אסור בלי עע"ג, ור"ג חידש לאסור אפי' עע"ג, ושפיר מוכיח דר"א ור"י שמיע להו ולא קבלוה, כנ"ל ברור פי' סוגיא זו אף שלא נראה לכאורה כן מפירש"י ז"ל:

בתוס' בד"ה ריג ובית דינו וכו' דהוי ליה לפרושי וכו'. ובאמת לא קשיא כלל דהיכא שמזכיר מה שהוא אמר בעצמו מזכיר שמו ושם אביו, אבל היכא שהוא מזכיר עם בית דינו לא חש לפרש שם אביו, כמו דלא חש להזכיר שם אנשי בית דינו, ועוד דליכא למטעי דהוא ר"ג דיבנה, דלא היה חולק רבי במשנה עליהם, ועוד כיון דבר קפרא הוא האחרון ולא קאמר משם אחר וודאי ר"ג ברבי הוא שהיה בימיו, ואי היה ר"ג דיבנה היה גם הוא אומר בשם מי שקד לו כמו ר"י ב"א וריב"ל, גם מה שהקשו ועוד תימא, אין זו קושיא כלל דשחיטה עדיף דרואין דשחט יפה, ואפילו מומר לע"ז כשר לפירש"י לעיל ברואין, ועוד דאיכא למימר דר"מ כרב ענן ס"ל, ובאמת התוס' לשיטתם לעיל דעובד עכו"ם תמיד אפי' לר"ע אסור, וכמו כן ס"ל דלדידן מומר לע"ז הוי כנכרי, אבל רש"י לא ס"ל כן כמש"ל, גם מה שהקשו על רש"י דפרק הדר מהך דגיטין, י"ל דוודאי אף דגירי אריות הן אבל מי שנוהג בדרך יהדות לגמרי הרי עכשיו גר אמת הוא, דאפי' גירי אריות גרים גמורים הן, והתם בכותי חבר מיירי דידוע דנוהג בדת ישראל לגמרי, אבל כותי שאינו מודה בעירוב גר אריות הוא כאבותיו:

בד"ה צדיקים עצמן לא כ"ש תימא וכו' הנה קושיות הללו יש ליישב בפשיטות דהיינו דוקא כל שאינו בגרמת הצדיק בעצמו, רק שיארע לו תקלה בלי דעת, זה וודאי אין הקב"ה מסבב לו, אבל מה שהוא בגרמת הצדיק בפשיעתו וודאי לא שייך זה, ור' יהודה בן טבאי שגגת תלמוד עולה זדון, ולא היה לו לדון משקול דעתו עד שיתייעץ עם שאר חכמים בדורו, וכ"ש ר' ישמעאל שעבר על דעת חכמים וקרא לאור הנר, משא"כ ר"א ור"י דלא שמיע להו כלל הך גזירה, וודאי לח היה מגיע תקלה על ידן, גם נידון שאר הקושיות שהקשו נראה לי דרק שלא יגיע תקלה לאחרים על ידן הוא דקפדינן, דגנאי הוא לצדיק שיכשל אחר על ידו, אבל לצדיק עצמו יכול להגיע אליו שגגה, ואין אדם צדיק בארץ, ודו"ק כי בזה כמעט מיושב הכל:

ד"ו ע"א בגמ' ור"מ לטעמיה דחייש למיעוטא וגזר רובא אטו מיעוטא. פירש"י דרוב כותים לאו מהר גריזים היו ר"מ חייש למיעוט, ולפי זה אי הוי ידעינן בכותי דלאו מהר גריזים הוא ובוודאי אינו עע"ז מותר, א"כ ר"ז דלעיל מאי קשיא ליה לימא דר"א ור"י דאכלו משחיטת כותי דהיו יודעין דלאו מהר גריזים הוא ואינו עובד עכו"ם, גם יש לדקדק בלשון וגזר רובא אטו מיעוטא, כיון דקאמר דחייש למיעוטא הרי הכוונה דחושש לכולם מכח המיעוט, דלמיעוט בלבד אי ידעינן דממיעוט הוא פשיטא דאפי' רבנן חיישי, גם לשון וגזר לא שייך, לכן נראה ברור דהכוונה דר"מ גזר היכא דידעינן ביה דמרובא הוא וגזר בכל הני שאין עובדין ע"ג וודאי, אטו הני מיעוטי העובדין, אבל אי לא הוי חייש למיעוט כלל וכמאן דליתא, לא היה מקום לגזור כלל, רק כיון דמספיקא מדינא חיישינן למיעוטא גזר אפי' היכא דידוע שאינו עע"ז, ועל כולם בכלל גזר אפי' על הרוב שאין עובדין, וממילא ליכא שום צד היתר, ועמ"ש בתוס' בד"ה בראש:

שם פשטיה דקרא במאי כתיב. אע"ג דוודאי הך דר"ח נמי דרשא הוא ולא פשטיה דקרא, מ"מ נקט הכי משום דבא למימר שיהא פשטיה דקרא ושמת סכין בלועיך כפשוטו לתקוע סכין בקרבו, והשתא בהך דאיסורא דיין נסך וכן בלחם רע עין לא שייך זה, דפשיטא דאסור לעשות כן, אמנם בתלמיד היושב לפני רבו הוי שפיר כפשטא, דמוטב שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו וכ"ש רבו, ולכך מפרש לה הכי דאז הוי קרא כפשטיה, ועמ"ש בתוס' בד"ה אם:

שם למאי אי לשחיטה ויין נסך מהתם גזרו. תמוה לי כיון דקאמר אח"כ מאי נכרים גמורים לבטל רשות, א"כ מאי פריך מהתם גזרו דילמא אינהו עשאום כנכרים גמורים, ונראה לי דכך הכוונה דוודאי לא שייך לומר שחדשו שיהא נכרי לבטל רשות, משום הך מילתא גופא שלא יועיל עד שישכור, דמה תועלת וצורך יש בגזירה זו לגזור שישכור דוקא, וע"כ דעיקר התועלת הוא לדבר אחר כגון שחיטה ויין נסך, וכדי להחזיק הגזירה שלא יאכלו משחיטתן וישתו יינם, עשאום כנכרים גמורים לענין שכירת רשות, שידעו הכל שהוא כנכרי, והשתא קשיא להו שפיר אי לתועלת איסור שחיטה ויין נסך, הא כבר גזרו עליהם בזה והוי סגי בגזירה זו בלבד, ואהא משני דבאמת גזור ולא קבלו, ואתו אינהו ועשאום כנכרים גמורים וקבלו לאסור שחיטתן ויינם כעכו"ם, אבל אז שלא עשאום כנכרים לענין שכירת רשות באמת לא קבלו, והיו חושבים אותם כישראל ורק מחשש מיעוטא גזרו ואינהו לא הוו חיישי למיעוטא, אבל כיון שעשאום כנכרים לשכירת רשות, ש"מ דלאו מחשש מיעוטא הוא שפיר קבלו עלייהו, ובהכי ניחא נמי דהיכי קאמר מהתם גזרו, הא חזינן דריב"י ור"א לא הוו חיישי להא, דהא שדרי לאתויי חמרא מבי כותאי אחר הגזירה, ולהנ"ל ניחא דהא קשיא ליה למה להו לעשותם כנכרים גמורים, הא בלא"ה כבר גזרו על שחיטתן ויינם, ונהי דאינהו לא הוו חיישי למיעוטא, א"כ דיו שעכשיו יסכימו להך גזירה דמעיקרא, ולמה חדשו לעשות אותם נכרים גמורים, ואהא משני דאינהו דגזור לא קבלו עלייהו, והיינו משום דלא חיישינן למיעוט, ואתו אינהו וגזור שיהיו כנכרים גמורים ושפיר קבלו מינייהו, כיון דידעו דאינו מכח חשש מיעוט כיון דאפי' לשכור רשות עשאום כנכרים, והא לא ניחא לן לומר דמעיקרא כיון דהגזירה רק מחשש מיעוט העובדים, א"כ ממילא לענין או"ב אסור לשחוט אחריהם, ואתו ר' אמי ור"א וגזרו שיהיו כנכרים גמורים דשחיטתן נבלה כמו שחיטת נכרי, ומותר לשחוט או"ב אחריהם, משום דאין סברא דר' אמי ור' אסי להקל באו, וע"כ או דגם אז היה מותר לשחוט אחריהם, או דגם עכשיו אסור, לכך משני להחמיר לשכירת רשות:

שם אייתי לקמייהו ביצים המצומקות ביין. פירש"י והכא משום דליתיה בעיניה וע"י תערובות אייתי לקמייהו ולא חשו למילתא, ודבריו אינם מובנים דהא לא היו כאן רק ר' זירא ור"א, ור' זירא באמת חש ולא אכל, ור' אסי שכח ואכל כמו שאמר לאו אדעתיה, א"כ למי נתכוון הרב ז"ל בכל דבריו, ואולי בא לומר על אותן האנשים שהביאו לפניהם, דהיאך הביאו לפניהם דמאי, ולא מיבעי אי משמשים שלהם הביאו דקשה עלייהו, אלא אפי' בעלי הפונדק מ"מ הע"ה היו יודעין דחכמים אינן אוכלין דמאי שלהם, לזה פי' לפי שהיה בתערובות לא חשו למילתא:

שם והן עצמן מותרין. פירש"י הלוקח מע"ה את האוכלין עצמן אין צריך להפריש דמאי הואיל ובתערובות בא לידו, לכאורה תמוה דהא פירש"י מעיקרא דטחינין הוא מאכל של גריסין ותבלין מעורבין