תפארת יעקב על חולין חלק א לז

הבאה בעבירה, וע"כ דאתי להוציא מומר, ועוד נראה לי דהא קאמר הכא דלכך מקבלין קרבן ממומר לדבר אחד כדי שיחזרו בתשובה, א"כ פשיטא דלא שייך שיקבלו גזול דהוא חוטא ופושע בקבלה זו עצמה, פשיטא דאין מקבלין ממנו מחמת שהוא מומר, כנ"ל. ודברי התוס' בתירוץ ראשון מגומגמין קצת ובסוכה מבוארין יותר עיי"ש:

בא"ד ועי"ל וכו' ולגזילה מקודשת איצטריך ומביתו לא נפקא אלא שלא עלתה לבעלים לשם חובה ע"כ. והם דברים מחוסרי הבנה וכבר הגיה מהרש"א ומהר"ם עיין עליהם, אבל דברי התוס' פשוטים בלי שום הג"ה, דהם תירצו דתרתי שמעינן ממכם, והא דאיצטריך באמת מכם להוציא גזול דהא מביתו נפקא, דאיצטריך היכא דגזל קרבן שכבר נתקדש ע"י הבעלים ונעשה הקדש מכבר וגזלו הוא להביאו לקרבן עבורו, ולכאורה הא נמי מביתו נפקא דסוף סוף אין זה שלו, וביתו לא ממעט דוקא של אחר רק כל שאינו שלו אינו נתפס בו כח הקדש ממנו, א"כ פשיטא שאינו יכול להביאו לקרבן עבורו, כיון שלא נתקדש מכחו כלל רק מה שהוא הקדש מכבר, ואהא כתבו דמ"מ לא שמענו רק שלא עלה לו לשם חובה, כיון שלא נתקדש לקרבן עבורו לפי שאין זה ביתו, אבל מ"מ מצינו הרבה קרבנות דכשרים אף שלא עלו לשם חובה, קמ"ל דקרבן זה פסול לגמרי מכח שאינו מכם וזה ברור:

בד"ה כדי שיחזרו בהם בתשובה לאו טעמא דקרא קא דריש וכו'. פי' דלא שייך למיהדר בתר טעמא דהא חזינן להיפוך דצריך קרא להוציא מומר לכל התורה כולה ולולא קרא היו מקבלין, א"כ ממילא אין חידוש דמקבלין מפושעי ישראל לדבר אחד, אבל, מ"מ גוף דבריהם דחוקין ולדעתי הכוונה פשוט דוודאי אף דגלי קרא דמומר לדבר אחד יכול להביא קרבן, אבל מ"מ אין חיוב לנו לקבל ממנו וכן מנכרים אין חיוב לנו לקבל ולהקריב, ועל זה אמרו כיון דאסר קרא מומר לכל התורה, וגלה קרא מן הבהמה להביא בני אדם הדומין לבהמה, יש לנו לומר דהכוונה כדי שיחזרו בתשובה, לכך מקבלין קרבנות מפושעי ישראל כדי שיחזרו בתשובה.:

ע"ב בגמרא ואמרינן מאי בינייהו ואמר ר"ה מומר לאכול חלב וכו'. תמוה לי דמה צורך להזכיר הא מילתא סוף סוף קתני בברייתא מעם הארץ פרט למומר, גם קשה קושיית התוס' דהוי מומר לדבר אחד ותירוצם צ"ע כמו שאבאר בתוס' לכן נראה לי דכך הכוונה דס"ד לומר דהך פרט למומר הכוונה כל שהוא מומר לעבירה מן העבירות אפילו מה שאין חייבין עליה חטאת כלל, ורשב"י בעי דוקא שיהא מומר, שלולא שהיה שוגג, במזיד ג"כ היה עושה, והשתא אין כאן קושיא כלל, דת"ק ע"כ חולק אהך ברייתא דמעיקרא, דהא אפילו מומר לדבר אחד אוסר להביא קרבן, ורשב"י פשיטא דלא קאמר רק השב ואינו שב, וזה. פשיטא דלא שייך רק בחטאת, לזה מביא דאמרינן מאי בינייהו, והיינו דאי אפשר שיאמר על מומר לדבר אחר, דהא מן הבהמה כתיב להביא בני אדם הדומין לבהמה, ואי לאותו דבר מאי נפקא מינה, אי מעם הארץ ילפינן לה, או מהשב מידיעתו, ומתרץ ר"ה במומר לאכול חלב, והיינו דת"ק סובר כיון דכתיב מעם האר בעשותה אחת ממצות ה' אשר לא תעשינה בשגגה ואשם, ממילא בעינן דוקא שלא יהא בגדר לעבור באחת מן המצות [דמיירי כאן להביא קרבן חטאת] הללו במזיד, רק בשוגג עובר, הילכך כל שהוא מומר לאכול חלב אינו מביא קרבן על הדם, כיון שהוא מומר באחת מן המצות הללו דמייתי עלייהו קרבן, והשתא ממילא מוכח דכ"ש במומר לכל התורה דאינו מביא קרבן כלל, וס"ד השתא דאפילו עולה באה לכפרה קצת, כמו שאמרו דעולה מכפרת על חייבי עשה, א"כ כיון שהוא מומר לכל התורה ממילא מוכח דאינו מביא שום קרבן, דהא חזינן במומר לעבירה שיש בה קרבן חטאת שוב אינו מביא חטאת על שום עבירה, דהכתוב כולל כל מצות ד' אשר לא תעשינה בחדא, והיינו אותן שחייבין עליהן חטאת, ואהא משני דס"ד עולה דורון הוא, ולא איכפת לן מומר שאינה באה לכפרה כלל על שום עון, ולא איכפת לן מה שהוא מומר, כנ"ל:

ועוד נראה לי בפשיטות טפי דוודאי הך מומר לאכול חלב היינו מומר לדבר אחד, והשתא לולא הך דר"ה, בין אי נפרש מומר דת"ק לדבר אחד, בין אי נפרש לכל התורה אין כאן קושיא כלל, דיש לומר דהך תנא דלעיל כרשב"י ס"ל דדריש מהשב מידיעתו, הילכך ממילא בעולה דלא שייך זה הוי ס"ד להביא, ומת"ק נמי לא קשיא כלל דיש לומר באמת במומר לדבר אחד, וממילא ע"כ הך ברייתא חולקת על דרש זה דהא מרבינן בני אדם הדומים לבהמה, ואהא מייתי דאמרינן מאי בינייהו והיינו דאי אפשר שיהא ביניהם מומר גמור, רק שמעבירה זו היה שב מידיעתו, דהך דרשא פרט למומר וודאי אמת הוא דהא כתיב מעם ולא כל עם, רק דפליגי במומר לדבר אחד, דלת"ק לא מייתי ולרשב"י מייתי, אבל מומר לכל התורה לכ"ע לא מייתי, מקרא דמעם הארץ פרט למומר והיינו דקאמר מומר לאכול חלב דהיינו לדבר אחד, אבל לכל התורה אפילו חוץ דם מודה רשב"י דאימעט מעם הארץ פרט למומר, והשתא עכ"פ לכ"ע אימעט מומר לכל התורה מהך קרא מעם הארץ, ולמה לי קרא דלעיל להוציא מומר, ועמ"ש בתוס' בד"ה מעם ובתוס' בד"ה אינו:

בתוס' בד"ה מעם הארץ תימא וכו' ודוחק לומר דפריך מדר"ש לכאורה כוונתם דכיון דר"ש ממעט מומר לאותו דבר כ"ש מומר לכל התורה, וכן פי' מהרש"א ז"ל ודברים הללו תמוהין דר"ש ממעט מכח או הודע דגלי קרא דוקא השב מידיעתו, ומאי ענין זה לקרבנות דלא תליא בשב מידיעתו כלל ועולה אינה באה על השוגג כלל ולא כתיב בה או הודע שנמעט מומר מכח שאינו שב, אבל נראה דכוונת התוס' דפריך מר"ש דכיון דס"ל השתא דמומר לאכול חלב היינו לדבר אחד, א"כ מוכח מר"ש דרק במומר לאכול חלב פליג, אבל לכל התורה מודה, דאל"כ הך פרט למומר למאי אתי, אי לאותו דבר, משב מידיעתו ילפינן, ואי לדבר אחר סובר דמביא, וע"כ למומר לכל התורה חוץ דם, והיינו דמייתי דר"ה דקאמר דמומר לאכול חלב א"ב ולא במומר לכל התורה, אך לא ידעתי למה דחיקא להו פי' זה, אדרבא לכאורה הוא פי' מרווח כמ"ש בגמרא, ועוד כתבתי בגמרא ליישב עיקר קושייתם ע"ש, ומה שתירצו הם דחוק מאוד כי תירוץ דחלב היינו כל התורה הרי לא מצינו רק בחטאת שכל החטאות של אכילת איסור קורא חטאת חלב, אבל שיאמר לאכול חלב ויכלול איסורין שאינן בקרבן חטאת כלל לא מצינו, ותירוץ השני תמוה מאוד דלפי זה אין מחלקותם כלל במה שזה ממעט מעם הארץ וזה מכח שב מידיעתו, רק דלמר חלב ודם חדא הוא, ולמר תרתי נינהו, ועמ"ש בדיבור שאחר זה:

בד"ה אינו שב מידיעתו תימא וכו' הוי זבח רשעים וכו' דחזר בתשובה. דבריהם צריכין ביאור חדא דלמה לא קאמר נ"מ בעשה תשובה, דלת"ק לא הוי מומר, אבל לר"ש הרי לא היה שב מידיעתו, גם למה לא העמידו עצמם להקשות לת"ק דמה צורך למעט פרט למומר והיינו לאכול חלב והרי זבח רשעים הוא, ונראה לי דס"ל דלת"ק יש לומר דלא שייך זבח רשעים רק אי זבח זה דמייתי עדיין רשע הוא בו, כגון מומר לאכול דם והביא על דם, אבל כל שרוצה להביא על דם ואינו מומר בו לא הוי זבח רשעים, לכך מקשי רק על רשב"י דמיירי במומר לאותו דבר, אלא דלפי זה יקשה ביותר מה שתירצו דחזר בתשובה, דא"כ לימא נ"מ בינייהו בחזר בתשובה, דלת"ק מביא דשוב אינו מומר ולרשב"י אינו מביא, בשלמא אי נימא דאפילו מומר לאכול חלב הוי זבח רשעים, א"כ ע"כ ת"ק נמי בעשה תשובה ומ"מ ממעט מומר דכתיב מעם הארץ בעשותה וכו' שכל שהיה בעת עשייה מומר אינו מביא ושפיר ליכא נפקותא בעשה תשובה, אבל כיון דחזינן דלא נקטי התוס' להקשות רק על רשב"י ש"מ דלת"ק לא הוי זבח רשעים, ושפיר יש לומר דרק בלא עשה תשובה ממעט ליה, ושפיר יש נ"מ בעשה תשובה:

ונראה לי דדבריהם בכאן נמשכו לפי שני התירוצים בדיבור הקודם, דלפי תירוץ ראשון דחלב ודם תרי מילי נינהו, ושפיר יש לומר דלת"ק לא הוי זבח רשעים, רק לתירוץ שני דחלב ודם לת"ק חדא הוא והוי לאותו דבר, א"כ לת"ק נמי הוי זבח רשעים, וכמו כן הך קושיא דלימא איכא בינייהו בעשה תשובה לא שייך להקשות רק לפי תירוץ השני, דלמה ליה לדחוק דפליגי אי חלב ודם חדא או תרתי דלא הוזכר כלל, הוי ליה לומר נפקותא בעשה תשובה, אבל לתירוץ ראשון הנ"ל דקאמר נ"מ בפשיטות במה דקאמר רשב"י דתליא בשב מידיעתו, א"כ נ"מ במומר לכל חוץ דבר זה והוי שב מידיעתו, ומאי קושיא שיאמר בעשה תשובה, כיון דהנפקותא מתפרשת בפשיטות, והשתא דברי התוס' כאן מבוארים, דלא ניחא להו להקשות על ת"ק, דיש לומר כתירוץ ראשון הנ"ל, ולא הוי זבח רשעים כלל, והקשו על רשב"י דהא וודאי הוי זבת רשעים, ואהא תירצו דחזר בתשובה, והשתא במה נפשך לא קשיא, אי לתירוץ ראשון הנ"ל הא הך נפקותא פשוטה ועדיפא, כפשטות דברי רשב"י השב מידיעתו, דכל ששב מידיעתו אפילו מומר בדברים אחרים מביא, ולפי תירוץ השני לעיל דהשתא וודאי קשיא דהך נפקותא בתשובה עדיף טפי, מ"מ לא קשיא כלל דלהך תירוץ לת"ק חלב ודם חדא הוא, א"כ לת"ק נמי הוי זבח רשעים, וע"כ דמיירי ג"כ בעשה תשובה, וע"כ ליכא בינייהו הא ודו"ק:

בגמ' ר"ג ובית דינו נמנו על שחיטת כותי ואסרוה. בסמוך מבואר דאסרוה אפילו ראו ששחט יפה, ואיכא למידק מ"ט כיון דכותים גירי אמת הן, אפי' אי מצאו להן דמות יונה ונעשו מומרין לע"ג, הא כבר כתבתי דלאו כנכרי משוינן ליה שתהא שחיטתו נבלה, רק שאין סומכין עליו להאמין אותו על השחיטה, תדע דר"ע מתיר שחיטתו אפי' בינו לבין עצמו, ועדיף ליה טפי ממומר לאותו דבר לתיאבון, א"כ אנן דסומכין על מומר לתיאבון אפי' בינו לבין עצמו היכי נחלוק כ"כ על ר"ע לאסור שחיטתו אפי' ראינו ששחט יפה, וכן הני סייעתא דמייתי דלא כר"ע לא מוכח כלל שיהא כנכרי, וכבר הוכחתי לעיל שכן דעת רש"י וכן דעת הש"ג בשם א"ז להדיא, ונראה לי לפי מה שכתבתי לעיל ליישב קושיית התוס' לר"ע, דהא עובד כו"ם לכ"ע הוי צדוקי ושחיטת צדוקי לע"ג כדתניא בברייתא לקמן.