תפארת יעקב על חולין חלק א לו

במה שהכריח מבי טבחי דאחאב, דהתם נמי נבלה הוי רק הקב"ה התיר, א"כ שפיר יש לומר דהביאו מעלמא ממקום נכרים, או נבלה שהרגו העורבים עצמן או עוף טמא וכדומה, וע"כ דמבי טבחי דאחאב היה באמת כשר, וסמך על פי הדיבור דלא קלקלו השחיטה, אבל אי נימא דהיו אנשים על שם מקומן, א"כ לא קשיא כלל מהיכא הביאו רק ר"י אמר רב בקבלה היתה בידו דבאמת מטבחי דאחאב הביאו, א"כ יש לומר דבאמת שחיטת מומר הוי נבלה והקב"ה התיר כאן, ודברי ר"י אמר רב אינן בהכרח מן הכתוב כלל רק כך קבלה בידו, והיינו ששואל מאי עורבים דמזה יתברר אי מומר לעכו"ם שחיטתו נבלה כנכרי, או רק מצד חשש קלקול השחיטה, וכל שידענו ששחט יפה שחיטתו כשרה לכ"ע, ומסיק דהיו עורבים ממש ור"י אמר רב מסברא קאמר לה דלא ניחא ליה שהתיר הקב"ה דבר אסור, כנ"ל:

שם מי לא כתיב ויהרגו את עורב. משמע דהכוונה דכל אחד מהם היה שמו עורב ותרוייהו ביחד קרינן להו עורבים, אבל לפי זה יקשה דקאמר איתרמאי מילתא דתרווייהו הוי שמייהו עורבים, והוי ליה לומר הוי שמייהו עורב, וצ"ל דוודאי שם של אדם אינו שייך לאומרו ברבוי, כגון שני אנשים אהרן שיאמר אהרונים וכן אברהם כמ"ש הראב"ע, רק הכוונה כיון דמצינו שם אדם עורב כן יש לומר דהיה שמו עורבים, כי עורב נקרא על שם העוף עורב יחידי, ויש נקרא על הרבים, והיינו דקאמר איתרמי דהוי תרווייהו שמייהו עורבים, מיהו יש לדקדק קצת דהוי לן לומר דנקראו על שם האב הראשון שהיה שמו עורב, ונקראו בניו עורבים, כמו ישמעאלים על שם ישמעאל אביהם, וצריך לומר דבהא נמי הוי ליה למיכתב עורביים, וישמעאלים שאני דליכא למיטעי כמ"ש התוס':

שם מיתיבי מכם ולא כלכם וכו' עד אלמא מומר לע"ג הוי מומר לכל התור' כולה. קשיא לי היכי מדמה שחיטה לקרבנות, דהא ע"כ איסור קבלת קרבן לאו בהיתר שחיטה תליא, דהא חזינן דמנכרים מקבלין בכל גווני, ופשיטא דשחיטתו פסולה, וא"כ מנין לנו דנימא דכיון דאין מקבלין ממומר לעכו"ם דשחיטתו נבלה, ועוד אי בהא תליא למה ליה לומר דהוי מומר לכל התורה תיפוק ליה דעכ"פ ממומר לע"ג אין מקבלין קרבן, וא"כ שחיטתו נבלה, וע"כ דמהא לא מוכח כלל, א"כ אפילו אי הוי כמומר לכל התורה מנא לן דפסול לשחיטה, והיכן מצינו מומר לכל התורה שתהא שחיטתו נבלה, ומזה נראה לי ראיה ברורה דכל המחלוקת עם ר"ע רק אי סומכין עליו בשחיטה בינו לבין עצמו, והשתא מייתי שפיר כיון דחזינן דמומר לדבר אחד מקבלין, ומומר לכל התורה אין מקבלין, ומומר לע"ג ג"כ אין מקבלין, ש"מ דחשיב כמומר לכל התורה דחמורה ע"ג כמו שעבר על הכל, א"כ ממילא יש לנו לחשדו על כל המצות, ואין לאכול משחיטתו דחשיד על נבלה ג"כ, כיון דעבר על ע"ג דחמיר ככל התורה כולה:

ודע שאני תמה מאוד לדעת הפוסקים דמומר לעכו"ם שחיטתו נבלה, ולא מהני אחרים רואין, והיינו דדינו כנכרי ממש, א"כ הא כבר הסכימו רוב הפוסקים כמ"ש הש"ך בי"ד סי' ב' דאפילו בצינעא ואפילו בפעם אחת חשיב מומר, רק באותה שחיטה לא נעשה מומר, [אף דלשון לחלל שבתות משמע דבפעם אחת לא], א"כ תיקשי להו היכי פליגי ר"ש ורבנן לקמן פרק או"ב בשוחט לע"ג, ומוקמינן לה בשחט ראשון לע"ג ושני לשלחנו, דלהיפוך קם ליה בדרבה מיני', והרי בשחיטה ראשונה נעשה מומר, א"כ שחיטה השני' הוי שוחט ונתנבלה דכ"ע מודו שאין בו משום או"ב, ובשלמא אי מומר לע"ג אין שחיטתו נבלה, רק מחשש שקלקל שחיטתו, א"כ התם מיירי ששחט לפנינו יפה, ואין כאן רק משום שחיטה לעכו"ם, והא לאו נבלה הוא רק כמו נמצא טריפה, דתקרובת עכו"ם גרם לה האיסור ולא השחיטה, ותליא אי שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה, אבל אי דינו כעכו"ם, א"כ שחיטה של ניבול הוא ולכ"ע אין בזה משום או"ב וצ"ע, ויתבאר אי"ה עוד לקמן פרק או"ב במקומו:

שם ה"ד אי מומר לכל התורה היינו רישא וכו'. יש לדקדק מה נפקא מינה להך קושיא דהכא, אפילו אי לא הוי קשיא היינו רישא, ולא הוי נקטי' ברישא כלל, סוף סוף קתני ומנסך את היין, הרי דמומר לע"ג אין מקבלין קרבן כמו מומר לכל התורה, ומה נפקא מינה אי הפי' מומר לנסך, או הכוונה מומר בפני עצמו ומנסך בפני עצמו, ונראה לי דאי הוי מצינו לפרושי מומר לכל התורה הוי מפרשינן, דכולה חדא מילתא דהוא מומר לכל התורה ומנסך ג"כ את היין ומחלל שבתות, אבל חוץ משתים אלו אינו מומר שלא לקבל קרבן, אבל כיון דקתני רישא להוציא את המומר, והיינו לכל התורה, דלדבר אחד קתני בסיפא דמותר, א"כ למה חזר ושנה מומר לכל התורה, ומסתמא נמי נפרש רישא מומר לכל התורה ממש, ועוד דהוי ליה לפרושי ברישא איזה מומר, ונא לחזור ולשנותו כאן, ומזה הוכיח דע"כ הכוונה מומר לנסך את היין, והיינו מומר לעכו"ם בלבד, כנ"ל:

בתוס' בד"ה על פי הדיבור שאני וא"ת ולמאי דס"ד וכו' להתיר האיסור שחיטת טבחים דאחאב. תמוה לי דלא הוי להו להקשות מכח מימרא דרב בשר שנתעלם מן העין, והרי הם עצמן כתבו לקמן דהך דרב חומרא בעלמא הוא מכח מעשה שהיה, אבל מדינא מותר, ומאי קושיא הכא גבי אליהו, ואי משום דדוקא כה"ג דהבשר מונח בבית לחוש דבאו עורבים והחליפו, אבל כאן דהעורבים הביאו בשר מדינא אסור, א"כ לא הוי להו לתלות הקושיא בהך דרב דלקמן, דהכא לכ"ע אסור אפילו לדידן דלא קי"ל כרב, מיהו באמת הא נמי לא קשיא כלל, דהנך עורבים שלוחי השם נינהו שכך אמר ואת העורבים צויתי לכלכלך, והיכי ס"ד לחוש דהחליפו, והרי ר"י אמר רב אומר שהביאו מבי טבחי דאחאב, ובוודאי משם היה לא ממקום אחר, רק דמקשה דשם בבי טבחי דאחאב הבשר אסור מכח מומר לע"ג, ואי כוונתם להקשות כיון דנטלו מבי טבחי דאחאב ולא הרגישו, הרי שם היה בשר שנתעלם מן העין ונאסר שם במקומו, הא וודאי ליתא דחומרא בעלמא הוא כמ"ש התוס' עצמם לקמן דף צ"ה, ואין כאן איסור מדינא כלל, ותירוץ התוס' צ"ע, כי הוא רק אי נימא דשחיטת מומר נבלה כעכו"ם, אבל לפי מה שבארנו דאינו רק בלא נודע ששחט יפה, א"כ אכתי לא הוי רק כמו בשר שנתעלם מן העין, אבל להנ"ל לק"מ בלא"ה, ודע דהוי מצי לתרוצי דס"ד דגברי הוי על שם מקומן, כמו מצרים עברים דליכא למטעי, דהוי בשר שנתעלם מן העין, רק דלא ניחא להו בהא דנהי דלא ס"ד דנימא על פי הדיבור שאני, אבל פשיטא דאיכא למטעי בהא דעורבים הוי על פי הדיבור:

בד"ה קרי לה נערה בפרק בתרא דסוטה דריש נערים שהיו מנוערים מן המצות וכו'. ונראה לי דהתם דורשין אותן לגנאי לפי שקללו את הנביא ומסתמא רשעים היו, אבל נערה זו שגרמה שנתקדש שם שמים ונתגייר נעמן, מאיזה צד נדרוש אותה לגנאי, ולמה רמז הכתוב רשעתה כאן, ואולי לזה נתכוונו התוס' במה שכתבו דהכא לא שייך למידרש הכי:

בד"ה דמן נעורן שם מקום דכתיב למזרח נעורן ולמערב גזר. שם כתיב ואחוזתם ומושבותם בית אל ובנותי' ולמזרח נערן ולמערב גזר ובנותיה וכו', ויש בזה ב' פירושים, האחד שבא לומר שהיו יושבים בבית אל ובמזרחו של עיר נערן ובמערבו, ובגזר ובנותיה, והיינו דגזר הוא בפני עצמו, אבל מדברי התוס' נראה דמפרשים דנחלת בני אפרים היה מזרח נחלתם נערן, ומערב נחלתן היה גזר, ולפי זה לא היה נערן בדרך בית אל כלל כי זה במזרח וזה בדרום, אבל מן הש"ס סוטה דפריך ודילמא על שם מקומן, משמע דהיה נעורן סמוך לבית אל, דאל"כ כיון דכתיב ויעל משם בית אל והוא עולה בדרך וכו', משמע דמקום הנערים היה סמוך לשם ומשמע כפי' ראשון הנ"ל, ובוודאי לא שייך לומר דהיינו דמשני התם גבי קטנה לא מפרש מקומה הכא מפרש מקומן, דמה ס"ד להקשות הא בהדיא כתיב שיצאו מיריחו, וע"כ דס"ד שיצאו מיריחו אבל מ"מ היו מנעורן, והיתה פרנסתם שהיו מספקין מים ליריחו, וממילא היו שם לפי שעה ויצאו לקלל את אלישע, רק דהש"ס משני בשלמא בנערה כיון שלא הזכיר מקומה כלל רמז הכתוב מקומה, אבל בנערים שזכר מקומן יריחו אפילו אי היו מנעורן לא היה הכתוב צריך להזכיר זה, כיון שידענו מאין יצאו מה נפקא מינה שהם עיקר דירתם בנעורן, אבל אי נפרש דנעורן היה בצד אחר כלל, מה ענינם להספיק מים ליריחו, והתוס' הביאו למזרח נעורן ואינו כן רק נערן, רק בלשון הגמרא היתה נקראת נעורן:

בד"ה עורביים מיבעי לי' ואע"ג דכתיב עברים מצרים וכו' התם ליכא למטעי. דבריהם דחוקין שאם כך דרך הלשון בעלמא לא שייך שישנה כאן בשביל טעות דעורבים ממש, ומה בכך שנטעה בזה, אדרבא אנו אומרים שלא גילה הכתוב לנו דבר זה כלל מי היו המביאים, ונראה לי דהכא תרתי קשיא ליה חדא שלא היה לו לומר העורבים בה' הידוע, דזה לא שייך רק אי מדבר על כל מ העורבים ואומר שזה המין הביאו לו, וכן אי היה מדבר על כל אנשי עיר עורב שהם הביאו לו, אבל כיון שהיה הדבר בסוד שהרי כתיב חי ה' כו' אם יש גוי וממלכה אשר לא שלח אדוני שם לבקשך ואמרו אין והשביע את הממלכה ואת הגוי, א"כ בלי ספק לא נתגלה סודו רק לב' מאנשי עורב והם היו תמיד מביאים, א"כ לא שייך שיאמר עליהם בה' הידוע דלמה הם ידועים טפי מכל אנשי עורב, והוי ליה לומר ועורבים מביאים, וכן מעיקרא ועורבים צויתי לכלכלך, גם בהא צריך לומר טפי עורביים דדוקא אי מדבר על הכלל כגון מצרים עברים אינו אומר בב' יודין, אבל אי אינו מדבר על הכלל רק על שנים מהן, צריך שיאמר שני עברים או שני מצרים, או שיאמר עבריים או מצריים, שזה יורה שמדבר על אנשים מאנשי מצרים, ולכך כאן שהוא מדבר רק על שני אנשים מאנשי עורב היה לו לומר עורביים, כנ"ל:

בד"ה מכם ולא כלכם תימא דהא איצטריך וכו'. ולדעתי נראה ליישב על שני פנים, האחד דוודאי יותר ראוי לדרוש מכם משלכם, מהך דרשה דכאן, הילכך שם שפיר קאמר דבשלמא לפני יאוש מכם אמר רחמנא, אבל לאחר יאוש למה לא, וע"כ משום דהוי מצוה הבאה בעבירה, א"כ ממילא לא שייך למידרש מכם ולא גזול, דבלא"ה אפילו הוא שלו כגון אחר יאוש, מ"מ פסול דהוי מצוה