תפארת יעקב על חולין חלק א לה

דוודאי בסכין אחד בדוק יכולין לשחוט הרבה, ועובדיה בדק סכינין ומסרן לגברי דאחאב והם שחטו בהם, אבל אי בעינן לעמוד השחיטה מתחילה ועד סוף פשיטא דלא הוי ספיק, דלא היה באפשר לשחוט רק בהמה אחר בהמה, ואף דאמרנו דיוצא ונכנס ועע"ג סגי בהו, מ"מ גברי דאחאב פשיטא דלא הוי מירתתי אי הוי חשודין על נבלה, כיון דאחאב נמי חשוד, והיה צריך לראות מתחילה ועד סוף לכך לא הוי ספיק, ועוד אבאר לקמן דף ה' קצת ראיות לשיטה זו, ותמהני על הפוסקים שלא זכרו שיטה זו כלל, והא ליכא לאקשויי דילמא עובדיה וגברי דיהושפט ראו עליהן מתחילה ועד סוף, דא"כ השתא נמי תיקשי היכי קאמר עובדיה לא הוי ספיק דילמא הוא וגברי דיהושפט שחטו, ויתבאר לקמן בס"ד דלק"מ ע"ש:

שם עובדיה לא הוי ספיק. איכא למידק כיון דעיקר ההוכחה הוא משום דויזבח ויסיתהו כתיב במה הסיתו בזביחה, א"כ הא על יהושפט בלבדו קאי הסתה, א"כ דילמא יהושפט אכל משחיטת עובדיה, אבל גברי דיהושפט אף דאחאב זבח עבורם מ"מ אינהו לא אכלו, כמו דפריך מעיקרא דילמא מיזבח זבח מיכל לא אכל, ובדידהו לא כתיב הסתה, ונראה דוודאי מעיקרא כדפריך ודילמא מיזבח זבח מיכל לא אכל, הוי מצי למימר דאי זביחה בלבד היתה לאיזה צורך זכר קרא שזבח, וע"כ דבזביחה זו הסיתו, רק דמשני ליה בלא"ה דאין הסתה בדברים, ובתר הכי דמסיק ויזבח ויסיתהו כתיב, באמת הכוונה דזביחה זו שזכר הכתוב מיותר לגמרי, כיון דלא אכלו כלל, ואפי' אכלו לא איצטריך, אי לאו דגלי קרא דבזה שזבח בזה הסיתו, והשתא כיון דכתיב קרא ויזבח לו אחאב צאן ובקר לרוב ולעם אשר עמו ויסיתהו, ש"מ דגם במה שזבח לאנשיו הסיתו דגם הם אכלו, ונראה דלכך כתיב ולעם אשר עמו אח"כ, ולפי הלשון היה לו לומר ויזבח אחאב לו ולעם אשר עמו צאן ובקר לרוב, דהא פשיטא דלאו ליהושפט בלבד זבח צאן ובקר לרוב, ולעם בפני עצמן חוץ מזה, רק שסמך הכתוב העם אשר עמו לויסיתהו להורות דגם מצד העם אשר זבח להם הסיתו], מיהו לשינוייא קמא מעיקרא דלאו אורחיה דמלכא משתייא בלא מיכלא, ולא ס"ל לדרוש מויזבח ויסיתהו, א"כ קשיא ודילמא עובדיה זבח ואכל יהושפט, וגברי דיהושפט אף שזבח עבורם, איהו זבח ואינהו לא אכלו, ואולי י"ל דאי ס"ד אינהו לא אכלו לא היו מניחים ליהושפט להתרצות לדעת אחאב לעלות, וע"כ דאינהו נמי אכלו:

שם ודילמא גברי דאחאב הוו מעלי. לכאורה תמוה מאחר דהכתוב מעיד דלא נשאר בישראל רק שבעת אלפים, ואינהו הוו מיטמרי מאיזבל, א"כ הרי מפורש דכלהו לא הוו מעלי, וצריך לומר דהכוונה דילמא גברי דאחאב הוו מעלי והוו מכלל השבעת אלפים שזכר הכתוב, והם לא היו צריכין להטמין עצמם לפי שהיו בבית אחאב כמו שפירש"י, מיהו עיקר דברי רש"י ז"ל בזה לא הבנתי, וכפי הנראה כיון ששלטה איזבל על ישראל ולא מיחה בה אחאב, עד שהיו צריכין להטמין עצמם, כ"ש ששלטה על בני ביתה, דכיון שאחאב ג"כ היה עע"ג, והראיה שהביא דעובדיה ממונה על ביתו וצדיק גמור היה ע"כ אין זו ראיה, דהא לפי מה דמשני מושל מקשיב על דבר שקר וכו', והרי עובדיה ממשרתיו והיה צדיק:

ונראה לי דהכי מקשה כיון דהנך שבעת אלפים אשר לא כרעו לבעל הוו מיטמרי מאיזבל, א"כ ממילא יש לומר דגברי דאחאב נמי הוו מעלי, ואף שכרעו לבעל היה זה מיראתם מפני איזבל שהם לא היו יכולין להטמין עצמן, ואף שהיו צריכין למסור נפשם בזה מ"מ אי עשו מיראה כשרים הם, ואפי' לעדות כשרים כל שאין עובדין רק באונס אף שעברו על עשה דונקדשתי, א"כ פשיטא דכשרים לשחיטה, ומנא לן שעבדו ע"ג במזיד, עד שנלמוד מזה דמומר לע"ג במזיד מותר לאכול משחיטתו, והיינו דמשני מושל מקשיב על דבר שקר מסתמא כל משרתיו רשעים, הילכך היה לו ליהושפט לדון אותם כדין מומר לע"ז, ומ"מ הך קרא לאו הכרח הוא דהא עובדיה צדיק היה, רק עכ"פ כיון דוודאי כרעו לבעל ממילא יש לחוש להם במומרין, כנ"ל:

שם ודילמא זבוח גברי דאחאב אכל אחאב וגבריה זבוח גברי דיהושפט אכל יהושפט וגבריה. לא נתבאר לי מה ביקש כאן בגברי דאחאב והוי ליה לומר ודילמא עובדיה וגברי דיהושפט זבחו, ובזה נראה נמי דלא שייך לתרץ לא הוי מפליג נפשיה מיניה, גם למה זכר אכילת גברי דאחאב שלא דיבר מזה עד עכשיו, ונראה לי דוודאי כיון דכתיב ויזבח לו אחאב צאן ובקר לרוב ולעם אשר אתו, מבואר בהדיא דע"י אחאב ואנשיו נזבחו, רק כלפי דהוי מקשה מעיקרא ודילמא מיזבח זבח מיכל לא אכל ומתרץ דויסיתהו כתיב דבזביחה הסיתו, ואהא מקשה דילמא לכך כתיב ויזבח ויסיתהו להורות דמזביחה הסיתו, אבל לא באותו זביחה שזבח אחאב רק שזבח אח"כ אחרים ע"י גברי דיהושפט, ואותן הראשונים אכלו אחאב ואנשיו, ואהא מתרץ לא הוי מפליג נפשיה מיניה:

ד"ה ע"א בגמ' אלא כי גורן פירש"י כי גורן היו יושבין בחיבה ובריעות ובאגודה א' כסנהדרין שאין חושדין זה את זה. ואיכא למידק נהי דנימא דמותר לאכול משחיטתו, אבל מ"מ מומר לע"ג הוי והיכי היו יושבין כי גורן כסנהדרין שאין חושדין זה את זה, ואיכא למימר דלא קאמר כי גורן רק שאין חושדין זה את זה, והיינו בדבר שאינו ידוע כגון נבלה דלא אשכחן בהו דפקרי, ואי הוי מפליג נפשיה הרי יש בלבו דבר נסתר עליו, אבל ע"ז שהיה מפורסם וידוע לא שייך חשד, מיהו מה שפירש בחיבה וריעות לא ידעתי, כיון דעכ"פ היה עע"ג, ואמת שמצינו שהוכיחו הנביא על זה בדברי הימים הלרשע לעזור ושונאי ה' תאהוב ובזאת עליך קצף מלפני ה', אבל מ"מ ח"ו אי היה בכאן חשש איסור אכילה בוודאי היה חושש יהושפט, וכיון דלא הוי מפליג מיניה ש"מ שלא היה חושדו בזה, ואפשר לומר דכל ראיית רב ענן לאו מצד אחאב עצמו שהיה עע"ג, דמשמע בכתוב דאחר שהוכיחו אליהו על מעשה נבות עשה תשובה, והקב"ה העיד עליו הראית כי נכנע אחאב מלפני, וכן אמרו שהיה מלקה עצמו בכל יום ע"י יהושפט והיה לובש שק, רק ראיית רב ענן דמ"מ אנשי אחאב היו עובדין עמו, ואינהו לא אשכחן דעשו תשובה, הילכך שפיר קאמר דלא הוי מפליג נפשיה מיניה והיה יושב עמו בחיבה וריעות ולא היה חושדו בשום דבר, דאיהו לא עבד אז ע"ג ואכילתו ג"כ כשרה דמומר לע"ג מותר לאכול משחיטתו, ומה שהוכיח הנביא ליהושפט הלרשע לעזור וכו' אינו אלא לפי שלא שמע לדברי הנביא מיכיהו בן ימלא והיה שונא אותו, כמו שאמר ואני שנאתיו והוי כמי שהיה שונא לה' כנ"ל, ודע שיש לדקדק בגוף הוכחת ר"ע מאחאב דמנא לן לדמות מומר לע"ג עכשיו למומר אז בימי אחאב, דאז וודאי יצרא דע"ג הוי תקיף עלייהו מאוד, ומנשה אמר לחכמים דאי הוו אז הוו נקטי בשיפולי גלימא, אבל בתר דבטלו אנשי כנה"ג ליצרא דע"ז, שפיר י"ל דמומר לע"ג הוי חשוד לכל התורה כולה, אבל אז שפיר אין ראיה לכל התורה דיצר ע"ג תקיף עלייהו, כמו שפירש"י שאף שהיו עובדין כו"ם היו מכבדין את התורה, ובשלמא לפי מה דקי"ל דמומר לעכו"ם הוי כנכרי ושחיטתו נבלה אפי' שחט יפה אתי שפיר, דאף דלא חשיד לנבלה מ"מ שחיטתו אסורה, אבל לפירש"י והגהת אלפסי הנ"ל, דלא נחלקו רק לענין אי נאמן על השחיטה, א"כ שפיר יש לחלק כנ"ל, וצריך לומר אף שנתבטל היצר של ע"ג לא נתבטל לגמרי רק שלא יהא כחו גדול יותר משאר עבירות, אבל עכ"פ הוי כמו שאר עבירות, וממילא כיון דמומר לדבר אחד לא הוי מומר לכל התורה, ה"ה מומר לע"ג אינו חשוד לעבור על כל התורה:

שם והעורבים מביאים וכו' מבי טבחי דאחאב. איכא למידק מה הוסיף עכשיו בסיוע זו טפי מהך דמעיקרא, ומה נפקא מינה הך ראיה דיהושפט אכל, או אליהו אכל, וצריך לומר משום דהך ראיה מיהושפט לא ברירא ליה כ"כ, כדפריך לעיל דילמא עובדיה זבח או גברי דיהושפט, דכיון שידעו שיהושפט לא יאכל עשו הכל באופן שיהא כשר, אבל מאליהו שלא היו יודעים כלל ואדרבא כפי הנראה היו העורבים חוטפים בלי ידיעתם כלל, א"כ ע"כ דשחיטת טבחי דאחאב כשר מצד עצמו:

שם על פי הדיבור שאני. תמוה לי דהתם פרק חלק פריך על הך דוהעורבים מביאים מהיכא וקאמר ר"י אמר רב מבי טבחי דאחאב, והשתא ע"כ דהיה קשה לו איזה קושיא עד ששאל מהיכא, וע"כ דלא הוי משמע להו שיקחו בשר מן הנמצא בשוק או מנבלה להאכיל לאליהו, ור"י אמר רב קאמר דמבי טבחי דאחאב שקלי, א"כ אי התם ג"כ אסור הבשר, רק הקב"ה התיר לו דבר איסור, א"כ מה צורך לחדש מבי טבחי דאחאב, הא י"ל דהביאו מכל מקום שהוא, לכן נראה לי דמזה ראיה לדעת רש"י וש"ג דכל מחלוקת דר"ע הוא אם לסמוך על שחיטת מומר להאמין שנשחט כהוגן, דיש לחשדו שקלקל בשחיטתו, והיינו דפריך מהיכא, דוודאי לא שייך שהעורבים יביאו נבלה מן השוק או משל נכרים, [דמישראל אחר לא היו יכולין ליקח לחם ובשר, שלא ירגישו כיון שהיה הרעב חזק כ"כ והיה בצימצום מאוד, רק בבי טבחי דאחאב לא היה בצימצום] וקאמר דמבי טבחי דאחאב, א"כ ש"מ דשם הבשר כשר ומשני על פי הדיבור שאני, כיון שהקב"ה אמר לו שהעורבים יביאו לו מסתמא לא יקחו העורבים רק ממה שנשחט בכשרות, כי אין העובד ע"ג מקלקל בוודאי רק שיש לחוש לו, והעורבים הביאו ממה שנשחט בהכשר, אלא שלשון רש"י ז"ל אצלי מגומגם דפי' הקב"ה התירו לפי שעה, דמשמע שהתיר את האסור לצורך שעה, ולהנ"ל אין צורך דבאמת היה מותר, דאף דהוי מומר לע"ג מ"מ שחט יפה דאינו וודאי שמקלקל, ואולי כוונתו דמ"מ כיון דבעלמא כה"ג אסור לאכול משחיטה זו, אין מתירין על פי נביא ורוח הקודש שום איסור אף דבר שהוא גילוי מילתא, כגון שיאמר הנביא על אשה שהיא בחזקת אשת איש דנתגלה לו מן השמים שמת בעלה להתיר לה לינשא, וכן כל כיוצא בזה, רק לפי שעה יש להתיר לעת הצורך כנ"ל, ועמ"ש בתוס' בד"ה על פי הדיבור:

שם מאי עורבים. אפשר לומר דשקלא וטריא זו שייך שפיר לכאן ויש נ"מ לדינא, והוא דהמקשה היה מסופק אי ד"י אמר רב חידש דבר זה מצד שהיה קשה לו מהיכן הביאו, והיינו שלא היה הבשר ולחם בנמצא כ"כ עד שהיו יכולין להביא מאיזה בית ישראל ולא ירגישו בהם, ולא ניחא ליה לומר שהביאו מן ההפקר, דא"כ הוי נבלה ומנין היה בכל יום בשר כשר הפקר בבקר ובערב, והוכיח דע"כ מבי טבחי דאחאב היה, ולשיטה זו ע"כ מוכח דאפי' לדידן דנחלקו על ר"ע א"ש, דמ"מ אין שחיטתו נבלה דהוי כנכרי, דא"כ לא הועיל ר"י אמר רב