תפארת יעקב על חולין חלק א לד

באודם, (רק בגדלות יש למולו כפי דעת הרמב"ם וכבר כתבתי דיש לומר דהתוס' מודים בזה, אף דלכאורה ממה שכתבו שהציצו וראו שנבלע בהן הדם, וקשה מה בכך הא עכשיו גדול הוא ורוצה לשחוט ולמה לא ימול, דיש לומר דאינהו מיירי שמתו בהזבת הדם דאז לא מהני גדלות כלל, ואי לא היו אדומים אין מלין השלישי לעולם], אלא אפילו מתו בהזבת הדם קשה מאוד לסמוך בספק נפשות לתלות מן הסתם שהיו אדומים או ירוקים, כיון שהוחזק דמתו אחיו מחמת מילה, ואפילו גדלות לא מהני כיון שמתו מחמת הזבת הדם כנ"ל:

ודע שיש לדקדק עוד בדברי התוס' שכתבו כדאמר במסכת שבת, ולמה להו להביא ממרחק מה דמבואר במכילתין לקמן פא"ט, אדומה כשרה מדר"נ, ירוקה כשרה מדר"נ, ומייתי הני תרי עובדי דר"נ ממש כמו שהוזכרו בשבת, ונראה לי דכוונתם דלפי דעיקר ראייתם הוא משום דלמה מל ר"נ השלישי כיון דאחיו מתו מחמת מילה, וע"כ דהיה דן דמסתמא היו אדומים, ולפי זה יש לדחות דהתם שאני שהי' השלישי אדום, ומעתה אי נדון דהוחזקה ממילא יש לדון דהיו כולם אדומים, דכמו שאנו רואין זה שהוא אדום ביום השמיני, מסתמא גם אחיו היו כך, ואהא נראה להו לדחות זה דענין אדום אינו דבר של חזקה כלל להחזיק מזה לזה, רק אפי' בפעם ראשון אין מלין אדום, א"כ ממילא אפי' לא ראינו אותו השלישי כלל ביום השמיני אי היה אדום, דנין דהראשונים היו אדומים, וכן אפי' השלישי באמת אינו אדום מלין אותו תיכף, ולא אמרינן אי היו הראשונים מתו מחמת אודם היה זה ג"כ אדום, אבל אי היה הדין דאדום אינו מעכב רק בפעם שלישי שכבר נמולו ב' אדומים ומתו, ממילא היה הענין האדמימות חזקה בבנים, א"כ אי השלישי אינו אדום היה ראוי לדון להיפוך מסתמא לא היו הראשונים אדומים, לכך הביאו התוס' ממסכת שבת דהתם מבואר דאדום מעכב המילה בפעם ראשון ואין באדמימות כצל ודו"ק:

בד"ה אלא מומר לאותו דבר ולתיאבון דלהכעיס פשיטח דפסולה לא נתבררו לי דבריהם בזה אי נתכוונו להורות גוף הדין דרק לתיאבון מכשיר רבא ולא להכעיס, א"כ הוי להו לומר כל זה לעיל בדברי רבא עצמו, ואם נתכוונו ליישב דלא תיקשי דמנא לן להוכיח כרבא דילמא במומר להכעיס, זה יותר תמוה דאי להכעיס כשר כ"ש לתיאבון, ואנן אלתיאבון מהדרינן בתר סייעתא, והיאך נדחה הסיוע במה דנוקמא להכעיס, ועוד אי אדברי רבא עצמו בעו לומר דרק לתיאבון מכשיר, הא בפירוש קאמר רבא מומר אוכל נבלות לתיאבון, ונראה דנתכוונו התוס' לומר מאחר דעיקר הקושיא הכא היינו מומר לערלות, ואהא קשיא להו לתוס' דהברייתא בא לאשמועינן אפילו מומר להכעיס וכשר באחרים רואין, דס"ד דהוי כנכרי ופסול אפילו נודע ששחט יפה, אבל בלי רואין אפילו מומר לתיאבון לא, והא דלא קשיא להו לוקמא לתיאבון ואינו כשר רק ברואין, דכיון דקתני אפי' מומר ש"מ דהוי רבותא טפי מערל, וברואין הוי ערל בלי רואין רבותא טפי, דמומר לדבר אחר פשיטא דלא בעינן רואין, אבל במומר להכעיס קשיא להו שפיר דשפיר קמ"ל רבותא דאינו כנכרי, ורואין באמת בעי, ומ"מ הוי רבותא טפי מערל בלי רואין, דזה ס"ד דהוי כעכו"ם ושחיטתו נבלה אפי' ראינו ששחט יפה, ולפי זה לדעת השלטי גיבורים בשם ריא"ז וכפי הנראה ג"כ מפירש"י, דמומר להכעיס ג"כ כשר באחרים רואין, א"כ יקשה עלייהו הך קושיא דלוקמא ברייתא להכעיס וברואין, וצ"ל או דס"ל כיון דקתני ערל ומומר תרווייהו מיירי בלי רואין, והיינו דלא מוקי לתיאבון ורואין, ועוד דלדידהו פשיטא להו דלו שאינו נכרי מהני רואין, דלא ס"ל לדרוש כלל מוזבחת רק מי שמצווה על הזביחה לאפוקי נכרי, אבל ישראל אפי' הוא רשע גמור ישראל הוא ומהני שחיטתו ולא שייך אפי', תדע דאי יש סברא לפסול להכעיס מוזבחת, א"כ מצי לאוקמא לתיאבון וברואין, וקמ"ל ג"כ דס"ד כיון דכהיתר דמי ליה אינו בכלל וזבחת כיון שאינו חושש בזביחה, מיהו יש לדחות דהא גופא מוכיח דע"כ לא שביק היתר ואכיל איסור, דאי כהיתר דמי ליה, באמת לאו בר זביחה הוא כיון שאינו חושש בשחיטה כלל אפי' יש לו היתר, ועמ"ש בגמ' לקמן ובתוס' בדיבור שאחר זה:

בד"ה מומר לע"ז תימא וכו' שחיטת צדוקי לעכו"ם וכו' שעובד ע"ג תמיד. דבריהם צ"ע דהא מייתי ראיה מאחאב ופשיטא דאחאב עבד תמיד והכתוב מעיד עליו במלכים מ"ז ויעבוד את הבעל וכו' ויעש אחאב את האשרה ויוסף אחאב לעשות להכעיס וכו', ומ"מ אכל יהושפט משחיטתו, ובאמת לא הבנתי קושייתם דפשיטא דרב אחא ורבינא דפליגי התם ומודו במומר לעכו"ם דהוי צדוקי, תרווייהו לא ס"ל כר"ע רק כמסקנא דלא קי"ל כר"ע, משום דחמורה ע"ז דכתיב בה וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה, והיינו דעובד ע"ג כאילו הוא מומר לכל התורה כולה, אבל לר"ע עובד ע"ג לא הוי רק כמו מומר לעבירה מן העבירות, ואפי' בינו לבין עצמו מכשיר שחיטתו כמו שהוכחתי לעיל, ולדידיה פשיטא דלא הוי כצדוקי, ועוד דהא חזינן בגמ' לקמן דפריך ודילמא משתא אישתי מיכל לא אכל, וקאמר מ"ש שתייה דאמרינן מומר לעכו"ם לא הוי מומר לכל התורה כולה וכו', וקשה כיון דהוא מומר לעכו"ם פשיטא דחשוד לנסך יין, דהא נסך ג"כ ע"ז הוא והיאך נוכל לסמוך עליו בדבר שהוא חשוד בו, וע"כ דכיון דלא חשוד רק לע"ז לא לאכול איסור, א"כ ממילא מה שרוצה לאכול אינו מנסך לעכו"ם דלאכילת איסור לא חשוד, א"כ ה"ה לשחוט לעכו"ם כיון דשחיטתו אסורה באכילה לא חשוד בהא, והא דאמרינן לקמן שחיטת צדוקי לע"ג, היינו בחשוד לאכול נבלה ושאר איסורין, ובהוריות דנקט סתם עובד ע"ג ולא קאמר דחשוד לנבלה ג"כ, משום דאנן לא קי"ל כר"ע נקט עע"ז סתם וזה ברור:

בגמ' שכן מצינו ביהושפט מלך יהודה שנהנה מסעודת אחאב. פי' רש"י אחאב וסיעתו חזינן בהו דעע"ג הוי ובנבלה לא אשכחן בהו דפקרי ואיכא למימר דיצרא דע"ג תקיף עלייהו ויהושפט צדיק גמור, והנה לכאורה תמוה מה ביקש במה שאמר בנבלה לא אשכחן בהו דפקרי, הא אנן דמספקינן במומר לע"ג לאו מחשש קילקול השחיטה הוא, דהא אנן דלא קי"ל כר"ע אמר שמואל מומר לעכו"ם שחיטתו אסורה אפילו ראינו ששחט יפה, וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ"ד מה"ש הלכה י"ד וטור וש"ע י"ד סי' ב' בלי חולק, ור"ע סובר דאינו כעכו"ם לפסול שחיטתו ומייתי ראיה מאחאב, א"כ מה זה שכתב רש"י ז"ל ובנבלה לא אשכחן דפקרי, דלא על זה סובב ראיית ר"ע, תדע דהיכי מוכח מהך דיהושפט דלא הוי אחרים רואין, ונהי דעובדיה לא הוי ספיק אבל מ"מ י"ל שהיה משגיח על השוחטים שלא קלקלו שחיטתן, או דגברי דיהושפט היו שם והשגיחו על השחיטה, וע"כ דעיקר ראיית ר"ע שאינו כעכו"ם לעשות שחיטתו נבלה בכל גווני, וממילא כיון דאינו כעכו"ם לא הוי רק כמומר לדבר אחד דאינו מומר לכל התורה, ומותר אפי' מה שישחוט בינו לבין עצמו, וא"כ יש להפליא מה שזכר הרב ז"ל דבנבלה לא אשכחן דפקרי, דמזה יראה לכאורה שבא ר"ע להוכיח דמומר לע"ג אינו חשוד על השחיטה, ולא חיישינן ליה שמא ינבל שחיטתו, תדע שהרי דעת הרמב"ם ז"ל דאפי' מומר לעבירה אחרת צריך בדיקת סכין, דחשוד שלא לטרוח לקיים שום מצוה כהלכתה, א"כ תיקשי היכי מייתי ראיה מיהושפט, דלטעמיך נמי היכי אכל משחיטתן הא בעי בדיקת סכין, וע"כ דעובדיה וגברי דיהושפט בדקו להם סכינים, א"כ ממילא דילמא אינהו ראו ששחטו יפה, וע"כ דהראיה הוא דלא נדון אותו כעכו"ם שתהא שחיטתו נבלה אפילו ראינו ששחט יפה:

אמנם ראה זה ראיתי להש"ג ריש פירקין כתב בשם א"ז דישראל מומר לכל התורה כולה אפי' עכו"ם ושבת וכן מומר להכעיס מ"מ אי ראינו ששחט יפה שחיטתו כשרה כמבואר בקונטרס הראיות עכ"ל, והנה ק"ה לא זכינו לראותו, אבל וודאי דעת רש"י ז"ל כדעת א"ז הזה, דדוקא שחיטת נכרי הוי נבלה שאינו במצות שחיטה כלל, והוי כשחיטת קוף, אבל שחיטת ישראל אע"פ שחטא בכל התורה כולה, ישראל הוא ובר זביחה הוא וכל שידענו ששחט יפה שחיטתו כשרה, ובוודאי שכך נראין הדברים שכל מה שנחלקו בכאן במומר אי הוי לכל התורה, אין הכוונה דהוי כעכו"ם, דהא אפי' ר"מ דסובר מומר לדבר אחד הוי מומר לכל התורה, היינו דנחשד לכל התורה ואין סומכין עליו להיות נאמן על זה, אבל לא דהוי כעכו"ם, וכן נמי הא דאמר ר"ע מומר לע"ג לא הוי מומר לכל התורה, היינו דסומכין עליו בשאר המצות ואינו חשוד לנו בהם כלל, ואי ס"ד דלדידן הוי כעכו"ם היכי קאמר לא הוי מומר לכל התורה, משמע דמומר לכל התורה פשיטא לן דהוי כעכו"ם לשחיטה והיכי פשיטא לן הא מילתא, וע"כ דרק לענין נאמנות בשחיטה אנו דנין, תדע דאל"כ יהא המחלוקת בסברות הפוכות ממש, דלדידן מומר לתיאבון שוחט אפי' בינו לבין עצמו, ומומר לע"ג שחיטתו אסורה אפילו אחרים רואין כנכרי, ור"ע סובר להיפוך מומר לתיאבון אסור רק ברואין דוקא, ומומר לכו"ם מותר אפי' בינו לבין עצמו, דהא דחינן סייעתא דרבא דמומר לתיאבון כיון דדש ביה כהיתר דמי ליה, רק במומר לע"ז מיירי ברייתא, וע"כ אפי' בינו לבין עצמו מותר, ואנן פליגי עליה דר"ע דמומר לכו"ם אפילו רואין לא מהני, ובלתיאבון מהני רואין, ואע"פ שיש להקשות על שיטה זו דקתני במתניתין חוץ מחש"ו, והוי ליה למיחשב מומר להכעיס ולע"ז ולחלל שבת בפרהסי' דג"כ אפי' דיעבד שחיטתן אסורה ובאחרים רואין כשר, אבל יש לי לומר דלא חשיב רק מה שצריך רואין ממש וזהו דוקא בחש"ו, אבל אלו המומרין לא בעו רואין רק עע"ג או יוצא ונכנס סגי, דאינהו מירתתי דאינן מחזיקין עצמן כישראל גמור, ואדרבא מדלא חשיב להו בסיפא גבי שחיטת נכרי, מ"מ דוקא נכרי גמור ולא ישראלין מומחין, ואפי' מומר לכל התורה כולה דמודה ר"ע ג"כ, היינו דזה וודאי אין סומכין עליו בשום מצוה, אבל כל שידענו שלא קלקל שחיטתו כשרה, והא דמייתי מאחאב היינו דמה שאמר עובדיה לא הוי ספיק אין הכוונה דאין בכחו לשחוט כ"כ, רק אין הזמן מספיק שישחוט אדם אחד זה אחר זה עד שיגמור הכל, והשתא ממילא כיון שצריך לראות כל שחיטה ושחיטה, שאי אפשר לראות בזה ובזה בפעם אחת, וע"כ היה צריך לשחוט זה אחר זה א"כ לא היה הזמן מספיק כמו בשחיטת עובדיה לבדו, ולפי זה ניחא נמי מה שהקשיתי, הא להרמב"ם עכ"פ בעינן בדיקת סכין ולא עדיף מומר לעכו"ם מעבירה אחרת והיאך אכל יהושפט, ולהנ"ל ניחא