תפארת יעקב על חולין חלק א לג

לעבירה אחרת, א"כ ממילא נאמן אפילו בינו לבין עצמו, כמו כל מומר לעבירה מן העבירות, ועמ"ש לקמן עוד בזה:

בתוס' בד"ה שמתו אחיו מחמת מילה שנימולו כשהם גדולים ומתו דאי בשמיני דילמא משום דלא נבלע בהם הדם א"נ אפילו בשמיני וכגון שהציצו בהן וראו שנבלע בהן דמן. דבריהם צ"ע ומתחילה נראה בעיקר דבריהם, דלכאורה לא ס"ל כדעת הרמב"ם דפסק בפשיטות דמתו אחיו מחמת מילה צריך למול לכשיגדיל ויתחזק כחו, ואינהו מחלקו בענין אחר, דאי ראו והציצו שנבלע בהן הדם ומ"מ מתו שוב אין מלין אותו לעולם, ואי לא ראו מלין אותו אפילו טרם שיגדיל, דתולין דהראשונים לא נבלע דמן, וזה שנבלע דמו מלין אותו תיכף כשנבלע דמו, ואי נבלע דמו בשמיני גם כן מלין אותו, רק בנימולו כשהן גדולים, אז אפילו לא ראו מן הסתם היה נבלע דמן ומ"מ מתו שוב אין מלין השלישי לעולם, אמנם נראה לי שיש להשוות דעת התוס' עם דעת הרמב"ם, והוא דוודאי יש שני מיני מיתות מחמת מילה, אחת שהמילה מכשלת כחו ומת מחולשה, ובזה דעת הרמב"ם דימתין עד שיגדל ויתחזק כחו ואז לא יזיק לו המילה, ויש מין מיתה אחרת שדם המילה זב ממנו כ"כ עד שיוצא ממנו כל דמו ומת, ובזה תליא דאי נבלע בהן דמן ומתו במיתה זו, או שנימולו כשהם גדולים דוודאי נבלע דמן ומ"מ מתו בהזבת הדם, אין מלין השלישי לעולם, אבל אי מתו הראשונים במיתה זו מחמת שלא נבלע בהן דמן, אז אם השלישי נבלע בו דמו אפילו בשמיני מלין אותו, ואי לא, ימתין עד שיבלע בו דמו, והא דלא מפרשי התוס' שלא מתו כלל ע"י הזבת דם רק ע"י חולשה, משום דכיון דשוחט זה גדול הוא ממילא מלין אותו, דוודאי אינו דומה כחו של קטן בן שמנת ימים לכחו של גדול בן י"ג לכל הפחות, ובהך צד שנמולו כשהם גדולים, ממילא מיירי בכל אופן, דאז אין מלין השלישי כלל בכל אופן, וזה ברור לפע"ד:

אמנם במה שהחליטו התוס' לחייב למול מספק שמא מתו מצד שלא נבלע בהם הדם, הא וודאי תמוה מאוד דמנין להו להחמיר בספק נפשות מספק, ונהי דלפי מה שכתבתי מעיקרא מיושב קצת דכיון דמיירי שמתו בהזבת הדם, ממילא דנין דמצד שלא נבלע בהן דמן הוא, אבל מ"מ מנא להו הא בספק נפשות כיון דהוחזקו למות אין מלין עד שנדע בוודאי שלא נבלע בהם הדם, וכ"ש כשאין אנו יודעין כלל באיזה מיתה מתו למה לא נחוש דמחולשה מתו, מיהו בהא אפשר לומר דלא נתכוונו לומר רק בגדלות מלין אותו, ובמה נפשך אי מחולשה מתו הרי זה גדול ונתחזק כחו, ואי בהזבת דם מתו מסתמא לא נבלע בהן דמן, ולפי זה מוכרח דס"ל כהרמב"ם הנ"ל], אבל מן התימה הוא שלא זכרו שום ראיה לדבריהם, והרי בהך סוגי' דהכא מוכח להיפוך, דלפי דעתם נצטרך לומר דהך מומר לערלות אינו שלא מתו אחיו כלל מחמת מילה, רק אפילו מתו כל שלא הציצו הוי מומר לערלות, א"כ היכי מקשה אי מומר לדבר אחר היינו מומר לערלות, הא לא דמי כלל, דערל אינו מניח מלמול רק מספק נפשות דמתו אחיו מחמת מילה, ואינו רוצה לתלות בבליעת הדם כיון שלא נודע לו, משא"כ מומר ללבוש שעטנז וכדומה, (מיהו לפי מה שכתבתי בגמרא מיושב זה], ומזה מוכח לכאורה להיפוך דכל שמונע המילה לאיזה יראה שוב הוי כמו ישראל מעליא לענין שחיטה, וכפי הנראה הוכחת התוס' מהך עובדא דר' נתן שמלה שנים ומתו ור"נ המתין בשלישי עד שיפול בו הדם, וכתבו התוס' לקמן פרק א"ט דסבר ר"נ בתרי זימני הוי חזקה, והיינו מדאמר לה המתיני ולא מל תיכף, והשתא כיון דהוי חזקה היכי מל אותו אח"כ כשנפל בו דמו, וע"כ דהיה תולה דראשונים מתו מחמת שלא נבלע בהן דמן, ומלבד מה שאבאר שדבריהם תמוהין בזה, גם דברי מהרש"א ז"ל שם, אבל בלא"ה יש לי ראיה משם להיפוך, דאי ס"ד דבתרי זימני הוי חזקה, א"כ לולא דחידש ר"נ דבר זה של נפילת הדם, לא היו מלין אותו דהוי מתו אחיו מחמת מילה, והוא עצמו היה מצוה שלא למולו כלל, א"כ מדוע היו קורין אותו נתן הבבלי על שמו כאילו הוא הצילו מן המות, הרי נהפוך הוא דלולא הוא היה חי בוודאי שלא היו מלין אותו כלל, והוא הכניסו בספק נפשות מחמת שהמציא סברא דנפילת הדם, או בליעת הדם, וע"כ דבתרי זימני לא הוי חזקה, ולולא הוא היה מלין אותו והיה מת כיון שהיה אדום, ולא נבלע בו הדם, והוא בחכמתו ידע שאדום מסוכן למול, וציוה להמתין עד שנבלע בו הדם וחי ולא מת, והיו קורין אותו נתן על שמו שהוא הצילו, ואי קשיא להיפוך אי ס"ד דבתרי זימני לא הוי חזקה מנין היו יודעין בבירור שר' נתן הצילו מן המות, שמא אפילו היו מלין אותו בשמיני ג"כ היה חי כיון דממה שמתו הראשונים אין ראיה כלל, הא ליתא דר"נ גילה להם דבר זה דיכול למות מפני שלא נבלע בו הדם, וכיון שראו שזה לא נבלע בו דמו היו יודעין דמסתמא גם הראשונים שמתו היו כך, ואפשר שהיו זוכרין שכך היה בוודאי, רק הם לא ידעו לחוש לזה, והשתא כיון שמתו הראשונים מסתמא גם זה היה מת, דאף דבתרי זימני לא הוי חזקה, מ"מ כשיש הוכחה שאנו רואין מפני מה מתו, ואפילו באחד אדום שמלו אותו ומת, ידעינן שפיר דמת מפני שהיה אדום, כיון שנתברר מר' נתן דאדמימות עושה מיתה, א"כ כיון שמתו מאדמימות וזה ג"כ אדום בוודאי היה מת ג"כ ודו"ק, ולפי זה אפילו תימא דבתרי זימני הוי חזקה אין ראי' מהתם כלל, דהתם שאני כיון שראה זה אדום היה דן דמסתמא מה שמתו הראשונים היה ג"כ בשביל שהיו אדומים, אבל להיפוך היכא שזה אינו אדום כלל, אין מלין אותו מחמת שתולין דאותן שמתו היה מכח אדמימות, כל שלא נודע בבירור דהיה כך, ונהי דיש לומר דמודים התוס' דאין מלין בשמיני השלישי אפילו אינו אדום, דאין תולין דאותן שמתו היו אדומים כיון שזה אינו אדום, רק עכ"פ עכשיו כשהוא גדול שנבלע בו הדם, ממילא תולין דכולן לא היה נבלע בהם הדם, אבל גם זה אינו מוכרח דהתם שאני דהיה השלישי אדום לפנינו היה ראוי לדון דהראשונים היו אדומים, אבל כל שלא ראינו השלישי אדום אין מלין מספק אפילו בגדלותו, דשמא גם בשמיני היה נבלע דמן ומ"מ מתו כיון שלא ידענו שזה השלישי לא נבלע דמו בשמיני:

ובעיקר דברי התוס' בהך עובדא דר"נ שכתבו שם דמדקאמר המתיני ע"כ סובר בתרי זימני הוי חזקה יש לתמוה כאשר כבר תמה מהרש"א ז"ל שם, דהא ע"כ הוצרך להמתין דאפילו בפעם ראשון כל תינוק שהוא אדום או ירוק אין מלין אותו עד שיבלע בו דמו או יפול בו דמו, ומה שתירץ מהרש"א ז"ל דמ"מ באותו תינוק אין נ"מ לא היה לו להזכיר כלל שמתו ב' בנים, דלענין להמתין בלא"ה היה ממתין, ואי לאשמועינן דלולא שהיה אדום היה מל אותו דבתרי זימני לא הוי חזקה, הא בהאי תינוק אין נ"מ דבאמת היה אדום, ומזה הוכיחו התוס' דע"כ לא ידע כלל דאדום מעכב, רק כיון דמתו ב' בנים שהיו ג"כ אדומים אמר לה המתיני דבתרי זימני הוי חזקה, ואחר שנבלע בו הדם אמר למול אותו דלא הוחזקה רק באדומים, ומשום שלא נבלע בהם הדם עדיין מתו עכ"ד, וכל דבריו תמוהין מאוד לפע"ד ראשונה מה שהרחיק לומר דלכך זכר שמתו ב' דלולא שהיה אדום היה מל אותו אף דמת ב', דמ"מ בהאי תינוק אין נ"מ, הוא דבר מתמי' דפשיטא דכל מה שחידש ר"נ בסיפור זה לא נתכוון נ"מ בהך עובדא עצמה, דכיון שהראשונים מתו והשלישי נימול וחי מה נפקא מינה בהם, רק כל הסיפור ללמד על מקום אחר, א"כ מאי קושיא אי בא ללמד דאדום מזיק, וב' זימני לא הוי חזקה, דלולא שהיה אדום היה מל אותו, גם עיקר קושיית דלמה זכר דמתו ב' לא קשה מידי, דבא להורות דכך היה המעשה דאדום מזיק, דממה שלא מל שלישי וחי אין ראיה דמזיק, והוסיף בסיפור דשנים ראשונים מתו, ואי משוכ דמה יועיל לחזק דבריו מה שמתו ראשונים כיון דתרי זימני לא הוי חזקה, הא ליתא דדוקא תרי זימני בלי שום סברא והיכר, אבל כיון שיש סברא והיכר גדול במה שלא נבלע בהן הדם וודאי דמתו מחמת זה, לזה סיפר ר"נ שמתו שנים מחמת זה והוא הציל השלישי ללמד על זה להזהר שלא למול תינוק כזה, תדע דלפי מה שכתב מהרש"א ז"ל דהוא עצמו לא ידע להמתין בתינוק שהוא אדום, רק לפי שמתו כאן שנים ומתורת חזקה, דא"כ היכי מחזיקין מאשה זו לכל תינוק אפילו נמצא ראשון אדום דרק אחיות מחזיקות מזו לזו, אבל פשיטא דאין מחזיקין מאשה זו לחבירתה, ולמה אין מלין שום תינוק שהוא אדום, וע"כ דלאו מתורת חזקה דנין באדום רק מסברא, ור"נ נמי ידע זה מסברא, רק הם לא ידעו וגילה להם דבר זה, ובא ר"נ לספר שמתו מחמת זה ב' תינוקות כדי להזהיר על זה שלא למול אדום:

ועוד דלפי מה שכתב מהרש"א קשיא במה נפשך, אי לא נתברר לר"נ דהראשונים מתו מחמת אדום, א"כ היכי הוחזק אצלו דאדום ממית, דאפילו אי בתרי זימני הוי חזקה, היינו דידעינן דב' פעמים היה אדום ומת, וע"כ דבאמת נתברר לו דהיו הראשונים אדומים, א"כ נסתר ראיית התוס' דהכא לגמרי, דאי משום שמל אותו אח"כ, לפי שהיה יודע דהראשונים מתו מחמת שהיו אדומים, אבל מסתמא אין מלין לעולם דשמא לאו מחמת אדום מתו, וע"כ דס"ל לתוס' מדלא הוזכר שם כלל דר"נ שאל על הראשונים אי היו אדומים, ש"מ דמן הסתם תלה דראשונים באודם מתו, ולכך היה מל השלישי אחר שנבלע דמו אף דבתרי זימני הוי חזקה, דאל"כ למה המתין והיינו משום דתולין מן הסתם באודם, ולפי זה הדרא קושיא לדוכתא דמנא להו הא דבתרי זימני הוי חזקה, דאפילו בפעם ראשון ידע ר"נ דאודם מזיק, ולא הניח למולו עד שיפול בו דמו, ומה שזכר שמתו שנים היינו לחזק הדבר, דכיון שזה היה אדום והמתין ולא מת ושנים הראשונים מתו, ש"מ שיש סכנה בדבר ומסתמא מחמת אודם מתו, ובעיקר דברי התוס' לקמן יתבאר עוד שם בס"ד, אבל עכ"פ אין לנו שום הוכחה במתו ב' סתמא מחמת מילה למול השלישי בגדלות, מחמת שנתלה דראשונים מחמת שלא נבלע בהן דמן מתו, ואין הולכין להקל בספק נפשו' כגון זה, ולא מיבעי אי מתו מחמת חולשה שאין למול השלישי, דפשיטא דזה אין לתלות