תפארת יעקב על חולין חלק א לב

א"כ מפרשינן בבצק דהוא הזמן היותר קצר, ולמה לן לפרש באפוי להאריך הזמן יותר, ועוד דהא תנא לא מיירי מענין פת נכרי כאן, רק מחשש חמץ של ישראל או של נכרי, וחמץ בבצק הוא, ומה צורך לתנא לומר על אפוי, שנצטרך להאריך יותר הזמן מצד איסור נכרי, ופת נכרי דהכא לא בא לומר רק מצד אי ניחוש לחמץ של עבריין או לא ניחוש, ומסתמא מיירי באופן שאין איסור בחמץ נכרי ופת נכרי, והיינו בבצק כנ"ל ברור, ועיקר קושיית התוס' מפת נכרי ולר"י כבר כתבתי בפירש"י דלק"מ ע"ש:

בא"ד ונראה שמרוויחין נמי לגבי דידהו וכו'. לשונם מגומגם לכאורה כי כפי הנראה הבינו כוונת רש"י, דהריוח הוא מה דשרי לדידן ולא ספו לן איסור, אבל מלשון רש"י משמע דהך ולדידן ענין בפני עצמו הוא, והריוח הוא פורתא דאף דחליפין ג"כ אסורין מ"מ אין כ"כ איסור כמו חמץ עצמו, והדר קאמר דלדידן מיהא שרי, דאל"כ איך ניקח מהם החליפין, ונראה דכוונת התוס' ג"כ כך, דכוונת רש"י דמרויחין דאף דחליפין נמי אסורין מ"מ אינו כ"כ איסור כחמץ עצמו, והיינו דהא חזינן דהחמץ איסורו גדול דאסור לכל, וחליפין לקלות האיסור אינו אסור רק לו, ולא לדידן, ש"מ דקיל חליפין מחמץ עצמו, לכך ניחא להו להחליף להיות להם היתר פורתא, ואהא כתבו דמרוויחין נמי במה דחמץ דאורייתא, וחליפין דרבנן, ואפי' היו חליפין אסורין לכל, היה קל מחמץ עצמו, כנ"ל:

בא"ד ומיהו אע"ג וכו' כגון פירות וכלים וכו' ומאי קשיא הא לכתחילה אסור ליהנות. דבריהם צריכין ביאור דמאי קשיא להו באשה הא הוי דיעבד ומותר, גם מה קשיא להו מיין נסך הא התם הוי דמים ומותר לפי תירוץ ב' דדוקא פירות וכלים אסרו, וברור דכוונתם דוודאי אפילו חליפי חליפין אסורין ליהנות מהם לכתחילה, ואהא קשיא להו מה בכך דהוי דיעבד הא אסור ליהנות מן האשה לכתחילה, ולא משמע להו לפרש דמקודשת ואסורה לו, ועל זה תירצו חדא משום פרו ורבו, ועוד דלא גזרו בחליפי חליפין רק בפירות וכלים, ואהא קשיא להו מיין נסך דעכ"פ חליפי יין נסך בוודאי אסורין לכתחילה אפילו אינן פירות וכלים כנ"ל בא"ד וא"ת מאי פריך וכו' הא לכתחילה אסור ליהנות וכו' ולפע"ד לק"מ דוודאי הך דשוכר את הפועל דמי ממש למכרן וקידש בדמיהן, דכמו דהתם מקודשת והיינו דמותרת ליהנות בהם, דאף דאותן דמים באו מאיסורי הנאה, מ"מ כיון שהערלה לא היתה שלה מותרת האשה ליהנות מן המעות, ודוקא לאותו שהאיסור הנאה היה שלו והחליפו אסור לו ליהנות מדמים או מן החליפין, אבל לאחר שלא היה גוף האיסור הנאה שלו מותר ליהנות בדמים, א"כ יין נסך זה אינו של פועל כלל רק של העכו"ם שעשה עמו, ומותר לפועל ליהנות במעות, אף שבא מכח איסור הנאה, כי אין מלאכת הפועל גוף האיסור, רק היין הוא האיסור והיין אינו של פועל כלל וזה ברור לפע"ד:

בגמ' לימא מסייע ליה. אף דסייעתא קמייתא לא אידחי כלל, מ"מ יש לומר דרבא ידע לדחויי בלא"ה כמש"ל, דשאני חמץ, דבל יראה ואיסור אכילת חמץ אחר הפסח לר"י תרי מילי נינהו, ודוקא לר"ש הא בהא תליא דאי עבר בבל יראה קנסוהו, אבל לר"י איסור בעני עצמו הוא, וכיון דלא חשידי לאכול חמץ אחר הפסח תולין שפיר דמחליפין, משא"כ מומר לאכול נבלות דדש באיסור נבלה כהיתר דמי ליה, רק כלפי דקאמר דס"ד דהפשיטות לר"י ומקשה דילמא ר"ש, קאמר עלה ותיהוי נמי ר"ש, אבל באמת רק לר"ש יש לו סיוע, אבל לר"י ליכא סיוע כלל, היינו נמי טעמא דאביי דפליג עליה דרבא, ואהא מייתי עוד סייעתא מהך ברייתא דשחיטה עצמה כשרה במומר:

שם הכל שוחטין ואפילו כותי ואפילו ערל ואפילו ישראל מומר. מדקתני ואפילו בכל אחד, משמע בכל חדא הוי רבותא על מה שלפניו, ויש לתמוה הא כותי גרע טפי מערל, דהא בכותי בעינן עע"ג לאביי, ויוצא ונכנס לרבא, ובערל לא בעינן מידי, [רק בדיקת סכין משום דלא מירתת להרמב"ם, ולשאר פוסקים לא בעינן מידי], וצ"ל דוודאי כותי בלי רואין הוי רבותא טפי מערל, אבל לגבי כותי ורואין הוי ערל בלי רואין רבותא טפי, דמה שיש לחוש בכותי נתקן ברואין, אבל ערל בלי רואין ס"ד דחשיד לעבור עבירה לעצמו, ובהכי ניחא דלא מוקי מומר ברואין, וס"ד דכיון דאוכל נבלות לא מיקרי בר זביחה כלל, קמ"ל כיון דהיכא דאיכא היתרא פורש הוי בר זביחה, ולהנ"ל ניחא דא"כ היכי נקט ערל באמצע, דאי התנא חשיב אותו שאינו רשע כ"כ קודם, א"כ ליתני ערל קודם, דהא הוא לא בעי עע"ג ויוצא ונכנס, וכותי בעי, וע"כ דחשיב ערל בתר הכי משום דבלי רואין הוי רבותא טפי מכותי, א"כ למה חשיב מומר בתר ערל, הא ערל בלי רואין הוי רבותא טפי ממומר ורואין, והוי ליה למיתני ערל בסוף כמו דחשיב ליה בתר כותי, וע"כ דמומר נמי לא בעי רואין, ושפיר הוי מומר בלי רואין רבותא טפי משניהם, והשתא ממילא יש ראיה להרמב"ם דערל בעי בדיקת סכין כמו מומר, דאי ערל לא בעי בדיקת סכין ומומר בעי, א"כ אכתי הוי ערל בלי בדיקת סכין רבותא טפי ממומר בבדיקת סכין, וכמו דחשיב ליה בתר כותי, מהאי טעמא הוי ליה למיחשבי' בתר מומר, וע"כ דערל ומומר תרווייהו בעו בדיקת סכין, הילכך נקט ערל בתר כותי דהוי רבותא מצד דכשר בלי רואין ויוצא ונכנס, והדר נקט מומר דכשר ג"כ בלי רואין כלל, והוי רשע טפי מערל ומ"מ כשר בלי רואין:

שם האי ישראל מעלי' הוא. איכא למידק היכי ס"ד לומר במתו אחיו מחמת מילה ולומר דישראל מעלי' הוא, דהא אדרבא אסור לו למול, ואי הוי מל איסורא עביד ועבר בעשה של שמירת הנפש, ואי מת הוי כמאבד עצמו לדעת, והיכי ס"ד דמפני שלא עשה איסור ולא מל יהא אצלו גירעון לפסול שחיטתו, עד שיאמר האי ישראל מעלי' הוא, ונראה לי דבלא"ה יש לדקדק לדעת הרמב"ם דכל מתו אחיו מחמת מילה מלין אותו לכשיגדיל, א"כ שוחט זה וודאי גדול הוא, דקטן בלא"ה בעי אחרים רואין, א"כ בגדול חייב למול, וצ"ל דמ"מ כיון דבעינן שיתחזק כחו, א"כ זה תלוי בדעת הנימול אי יודע בעצמו שנתחזק כחו חייב למול, ואי לא לא, והשתא שפיר קאמר האי ישראל מעלי' הוא אף שהוא גדול, מאיזה צד נדון אותו לחובה מסתמא מרגיש בנפשו שעדיין אין בכחו למול, כנ"ל. ועמ"ש בתוס' בד"ה שמתו אחיו, בזה:

שם היינו מומר לערלות. תמוה לי לפי מה שפסק הרמב"ם ז"ל פ"א מהלכות מילה, דאין מי שאינו מל עצמו חייב כרת עד שימות ולא מל עצמו במזיד וכל כמה שהוא חי אינו עובר רק בעשה, א"כ מאי קושיא היינו מומר לערלות, דפשיטא דלא דמי מי שעובר על לאו דשעטנז וכדומה דמיקרי רשע ופסול לעדות, למי שאינו עובר רק על עשה דלא מפסל לעדות ולא מקרי רשע, דכתבו והיה אם בן הכות הרשע, ואמת דאפילו להראב"ד דסובר דעומד בכל יום בכרת, מ"מ היכי מדמה מי שאינו מל עצמו מחמת יסורים שאינו רוצה לקבל עליו, למי שעובר עבירה בשאט נפש בזדון למלאות תאותו, מיהו בהא נראה לי ליישב דבלא"ה יש להבין דהוי ליה להקשות בלא"ה אפילו אי לא הוי קתני מומר כלל, כיון דערל היינו מומר לערלות, מ"ש דנקט התנא ערל, אטו ליכא איסורא רק מילה עד שפרט ערל, ואדרבא ערל הוא קושי המציאות דלמה לא נימול בקטנותו ע"י האב או ב"ד, כיון שלא מתו אחיו מחמת מילה, וע"כ דנתעכב לאיזה סיבה, אבל לא היה לו להזכיר רק מומר או עובר עבירה, ומה לו לפרט ערל שהעבירה היא במילה, ובהכרח דהכוונה דנקט התנא עבירה חמורה, דגדולה מילה שנכרתו עליה י"ר בריתות, והמיפר בריתו של א"א הוא עון חמור מאוד, והשתא ממילא שפיר מקשה היינו מומר לערלות, אף דבהא עושה מחמת יסורים, מ"מ מיפר ברית ענשו חמור מאוד חוץ כרת, ועכ"פ לא הוי איסור אחר אפילו לאו, רבותא טפי מערל, אבל להרמב"ם דסובר דאינו רק עשה בלבד ולא הוי בכלל מיפר ברית רק כשמת ולא מל עצמו, א"כ פשיטא דהוי לאו אחר שיש בו מלקות רבותא טפי מערל שאינו רק עשה ומחמת יראת יסורים, ואולי הכוונה להקשות כיון דערל זה נמי מומר הוא, א"כ איך הבדיל התנא במה שאמר ואפילו ישראל מומר, דהא מעיקרא נמי בישראל מומר משתעי, רק זה במומר לקל, וזה במומר לחמורה, אבל לא שייך שיאמר ישראל מומר, דמשמע מזה דערל אינו ישראל מומר, וכיון שלא מתו אחיו מחמת מילה הוא ג"כ ישראל מומר, אבל אי נפרש מומר לאותו דבר ניחא, דהתנא אינו קורא מומר רק מי שהוא מומר לנבלות, דמה שעושה עכשיו ששוחט הוא מחליף בעצמו ואוכל נבלה, אבל מה שהוא בעבירה אחרת אינו קורא אותו מומר כלל כאן, שאינו מחליף את מצות השחיטה שאנו דנין עליה. כנ"ל, ועדיין צ"ע ועמ"ש בתוס' בד"ה שמתו:

שם אלא מומר לעכו"ם וכדרב ענן וכו'. משמע בהדיא דלרב ענן מומר לעכו"ם מותר לאכול משחיטתו אפילו מה ששחט בינו לבין עצמו, דאי דוקא באחרים רואין אותו, א"כ למה ליה לאוקמא במומר לעכו"ם, לוקמא לאותו דבר רק באחרים רואין אותו, דלא לחלקו על רבא רק במה דמתיר בבדיקת סכין בינו לבין עצמו, אבל באחרים רואין לכ"ע מותר, וליכא למימר דבמומר לתיאבון לא מצי לאוקמא, דפשיטא דברואין מותר כמו כותי, (וכן ראיתי להריטב"א שכתב כן, אבל לדעתי זה אינו דוודאי מומר לאותו דבר גרע, דס"ד כיון שאינו חושש לשחוט ואוכל נבלה לא הוי בר זביחה, ומה שכתב עוד דלכתחילה אסור תמוה דאטו הכל שוחטין לכתחילה דוקא, הא מסקינן לעיל דאיכא הכל דיעבד רק במשנה קשיא תרתי דיעבד למה לי], דוודאי קמ"ל אף שיש לומר דלא הוי בר זביחה כיון דהיכא דאיכא היתרא קמי' חושש מיקרי בר זביחה, וע"כ דברואין לא מצינו לאוקמא כמש"ל א"כ ע"כ דמומר לעכו"ם לרב ענן מותר אפילו בינו לבין עצמו, אלא שיש לדקדק היכי מייתי מאחאב נהי דעובדי' לא הוי ספיק, אבל עכ"פ יש לומר דהיו אחרים רואין ועובדי' היה רואה ששוחטין יפה, או מגברי דיהושפט הוו משגיחין על השחיטה, ואפשר דעיקר הראי' אינה רק דלא נימא דעובד ע"ז מומר לכל התורה כולה, דחמורה ע"ז כדמסיק, אבל כיון דמוכח מאחאב דמותר לאכול משחיטתו דלא הוי רק כמומר