תפארת יעקב על חולין חלק א לא

דלחומרא רק להך דלקולא, והרי מעיקרא פריך אי הכי כי לא בדק נמי, אלמא דס"ד דלא בעי בדיקה, והא לא מוכח מברייתא, והנה אי נפרש ברייתא דמותר אחר שיעור לישה ואפיה, דאל"כ הוי פת עכו"ם, א"כ מוכח ממילא דבעי בדיקת סכין משום דלא טרח, דאל"כ למה נימא מפני שמחליפין, נימא דאפה מחדש אחר הפסח עבור הישראל, ומה שנשאר לו יאכל הוא או ימכרנו לנכרים, וע"כ דוקא מפני שהם מחליפין, והוא דבר קל מותר, אבל כל שיש בו טירחא חוששין דלא טרח, הילכך כיון שיש לו ממה שעבר הפסח, לא טרח לאפות מחדש, מיהו רש"י ז"ל פי' דלא שהה שיעור אפייה, וכן התוס' בשם ר"ת לא פירשו כך, א"כ אין ראיה להך דבדיקת סכין כלל, וזהו שפירש"י בד"ה תניא דמסייע לך וז"ל דכל מי שאינו עושה להכעיס וכו', והיינו דלא נימא דמייתי סייעתא לכולה מילתא דרבא, גם בהא דקאמר מעיקרא מיטרח לא טרח, קמ"ל דלא, אלא שיש לי לדקדק במה שפירש"י דהסיוע הוא דמומר שאינו להכעיס ואיכא היתרא קמי' לא שביק היתר ואוכל איסור, הא היינו הך מומר לתיאבון דאי איכא נבלה ושחוטה קמיה אינו אוכל נבלה רק שחוטה, והיכי שייך להביא לזה סיוע דפשיטא דכך הוא, והא דדחינן לקמן הא דרבא משום דכיון דדש ביה כהיתר דמי ליה, לאו למימרא דאפי' איכא קמיה היתר ואיסור שביק היתר ואוכל איסור, דהא חזינן דאינו כן, רק הכוונה דוודאי לשחוט יפה צריך דקדוק ומתינות וכוונה שלא לקלקל, ואף דבידו הוא מ"מ יש קצת טירחא בדבר, ובהא אמרינן דכיון דדש ביה כהיתרא דמי ליה, ואינו חושש לכוון דעתו לשחוט כראוי, דאפילו לטירחא קצת אינו חושש לטרוח, ורבא סובר דוקא טירחא מרובה לא טרח, אבל לשחוט יפה שפיר מכוין ושוחט יפה שלא יקלקל, לכן נראה לי או דכוונת רש"י באמת כך הוא דמייתי ראיה דטירחא קלה טרח כמו חליפין דחמץ, או דכוונתו דמיירי בסתם מומר שראינו אותו אוכל נבלות בלי איסור קמיה, ולא אמרינן כיון דדש ביה כהיתר דמי ליה ואפי' יהא לו היתר לא יקפיד, קמ"ל דכל שלא ראינו אותו אוכל להכעיס לא חשדינן ליה רק דלא טרח, אבל בלי טירחא כיון שבידו לאכול היתר לא יאכל איסור, אבל במומר שראינו שהיה לפניו היתר ואיסור ולא רצה לאכול האיסור רק ההיתר, ביה פשיטא דלא חיישינן ליה למידי, והא דלא מוקי אביי במומר כזה, דבהא פשיטא לן דמותר, גם לפי מה שכתב הר"ן שיש שלש מדריגות במומר, הילכך ס"ד אפי' ידענו שאינו להכעיס מ"מ שמא גם לתיאבון אינו, ולא מהני בדיקת סכין דאפילו מקצת לא טרח, קמ"ל דכל שאינו להכעיס אמרינן מסתמא הוא רק לתיאבון גמור, כנ"ל:

ע"ב בגמ' אלמא לא שביק היתרא ואכיל איסורא. תמוה לי היכי מדמה הך דרבא לחמץ, דשאני הך דרבא כיון דאכיל נבלות לתיאבון, שפיר י"ל כיון דדש ביה כהיתר דמי ליה, וחשוד שלא ליתן דעתו לשחוט יפה, אבל בהך דחמץ מעולם לא נחשדו הנך עוברי עבירה על אכילת חמץ של איסור, רק שלא לבער לפני הפסח מפני הפסד החמץ, ולעולם הם מחליפין כיון שאינם נחשדו כלל לאכלו אחר הפסח, וכ"ש למאי דמוקי לה כר"י דאסור לאכול החמץ מדאורייתא, א"כ הרי לא נחשדו על זה כלל ולא אכלו מעולם, אבל אי הוי ידעינן בהו דאי לא מצאו להחליף אוכלין החמץ עצמו, לא היינו סומכין דהחליפו, דכיון דדש ביה כהיתר דמי ליה, ורחוק לומר דבל יראה ובל תאכל כיון דהכל לתא דחמץ הוא כדבר אחד חשבינן ליה, וכיון דחשוד על בל יראה ממילא חשוד על אכילה, וע"כ דהטעם משום דבידו לעשות בהיתר, משא"כ בל יראה דלא היה יכול לעשות בהיתר, אבל מ"מ מנא ליה לדמות זה לזה, דילמא כיון דעל אכילה לא חשיד כלל לא דמיא ליה כהיתר, ואפשר דמזה ראיה לדעת הרמב"ם ז"ל דכל שהוא חשוד לעבירה מן העבירות, ראוי לחוש לו אפי' במצוה אחרת, דחשוד שלא לטרוח לשום מצוה כהלכתה, והיינו דהכא בעי בדיקת סכין אפי' מוסר לו הישראל בהמה לשחוט והוא לא יאכל ממנה כלל אף דלא חשוד על לפני עור כלל, א"כ כאן ג"כ היה מהראוי לחוש, דכיון דחשידי על בל יראה חשידי נמי על לפני עור להאכיל הישראל חמץ שעבר עליו הפסח, וע"כ כיון שאין בזה טירחא מרובה לא חיישינן, מיהו אכתי יש לדקדק הא הכא לא חשידי רק משום הפסד ממון ולא לתיאבון, הילכך כל שאין לו הפסד לא חשידי, אבל במומר לתיאבון דאוכל בלי הפסד רק למלאות תאותו, בזה יש לומר דחשוד שפיר אפי' בדבר שאין בו טירחא, וצריך לומר דהנך עוברי עבירה אי הוי מטרתו לא היו צריכין להפסיד כלל, רק שאינן רוצין לטרוח למכור החמץ קודם הפסח, לכך ממילא אי לאו דטירחא קלה היא להחליף, היה ראוי לאסור ליקח מהן, דאינו חושש להחליף כמו שאינו חושש למכור, וע"כ דדוקא מיטרח לא טרח, אבל מה שאין בו טירחא חושש שפיר, כנ"ל:

בפירש"י בד"ה מותר מיד ואע"ג דלא שהה כדי לאפות וכו' ויש לתמוה באמת היכי סברוה כר"י, הא לדידיה חמץ של נכרי נמי אסור, וראב"י דס"ד דלר"י מותר הדר ביה בפסחים פרק כל שעה, ונראה לי דס"ל לרש"י דאפי' לר"י אין חמץ של נכרי שהיה ברשות נכרי ולא עבר עליו ישראל בבל יראה אסור אחר הפסח, דפשיטא דאפי' לא דריש שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים, היינו דוקא שהחמץ ברשות ישראל אז סובר ר"י אפי' בלי אחריות עובר בבל יראה, אבל אי אינו ברשות ישראל כלל, היכי ס"ד שיהא הישראל מוזהר בבל יראה, דהא בהדיא כתיב קרא בכל גבולך, וע"כ דרק ברשות ישראל עובר לר"י אפי' בלי אחריות, אבל כשהחמץ היה מעולם ברשות נכרי ולא עבר שום ישראל עליו בבל יראה, אין בו איסור אכילה אחר הפסח, לכך כאן שפיר מותר מפני שמחליפין, ולענין מה שהקשו התוס' מפת עכו"ם, לא ידעתי, הא שפיר מצי מיירי בנחתום, ורק בכותים אמרינן לעיל דוקא בעיסת ישראל דגזרו עליהם על שבטלו בנין בה"מ, אבל בנכרי איכא טובא גווני להתירא, ומחליף באופן זה:

שם מפני שהן מחליפין וכו' וי"א וטעות הוא דא"כ מצינו דמים וכו' צ"ע דאי לעצמו אסור ליהנות מחליפין, היכי שרי לדידן ליקח מהם ולהנותם, ואפשר כיון דחשודין בהא ורגילי למיעבד הכי, ממילא אי לא יקנו הם ימכרו לאחרי' לנכרים, הילכך אין בזה משום לפני עור וצ"ע, מיהו מה שפירש"י והכריח דא"כ מצינו דמים לחמץ, תיקשי ליה הא ע"כ מצינו דמים בקידושי אשה דמקודשת, וע"כ משום דאסור לקדש לכתחילה לא מיקרי דמים, וצריך לומר דסובר רש"י דקידושי אשה לא מיקרי דמים לשלם עבור זה דמים, דמ"מ אין לו ממון עבורו, ודברי הר"ן צ"ע בזה ודוק, ועמ"ש בתוס' בד"ה מותר מיד:

בתוס' בד"ה מותר מיד א"נ כדפירש ר"ת וכו' והשתא א"ש וכו' אלא בבצק איירי וכו' כשיעור לישה. דבריהם צ"ע לכאורה דאפי' אי מיירי בפת אפוי ג"כ לא קשיא לר"י, דמיירי דשהה שיעור אפייה, וליכא למימר דא"כ לא צריך לתלות בשהחליף, רק דאפה הישראל עכשיו, א"כ בלישה נמי קשה, וע"כ דמה שפירש"י אף דלא שהה כדי לאפות, לאו למימרא דבשהה כדי לאפות הוי תלינן בישראל עצמו, דפשיטא כיון דיש לחוש דהישראל יש לו חמץ מקודם פסח, בוודאי יש לחוש דמכר חמץ האסור, רק סברא דמחליף מכרחת אותנו לומר דהחליף, דלא שביק היתר, אבל כל היכא דלא שייך זה לא תלינן, וכן נמי ליכא למימר דבשהה שיעור אפייה קשיא ליה, מקמ"ל בתיבת מיד, איזה שיעור יותר יש ליתן לו להחליף, א"כ השתא נמי דמיירי בבצק ושהה שיעור לישה, תיקשי ליה איזה שיעור יותר צריך להחליף בצק, וע"כ דס"ד דאין תולין דהתחיל הנכרי תיכף ללוש בפנות היום, וצריך ליתן שיעור יותר, א"כ ה"ה בשיעור לישה ואפייה, ומהרש"א ז"ל כתב משום דמיד לא משמע להו ליתן שיעור גדול כאפייה והוא דחוק, דאי מיד דוקא א"כ שיעור לישה נמי לא, ואי לאו דוקא ממילא אפי' שיעור אפייה יש לפרש, והיה נראה לי לומר דבשהה שיעור אפייה לא משמע להו לפרש אליבא דר"י, דכיון דחמץ של נכרי אסור ויש לנו להסתפק כאן או שנאפה עכשיו, או שהוא של הישראל מקודם פסח, א"כ היכי ס"ד שלא להכיר בין פת שנאפה לפני ז' ימים, לפת הנאפה עכשיו, בשלמא בלי ר"י מעיקרא דס"ד דמיירי בפת אפוי ניחא שפיר, דוודאי מכיר הוא הפת שהוא ישן ונאפה כבר, רק אין אנו יודעין אם של ישראל הוא מכבר או שהחליפו בשל נכרי מכבר, אבל כיון דלר"י חמץ של נכרי אסור, ואנו מסופקין אי חמץ שנאפה עכשיו הוא, או מכבר מלפני הפסח, ופשיטא דזה מכירין, ואי מכיר שנעשה עכשיו שוב אין לחוש שהוא מלפני הפסח, ואי מכיר שהוא ישן ע"כ אסור הוא, בין של ישראל בין של נכרי, לכך מוכרח לפרש בבצק דשפיר אין מכירין בו, מיהו עדיין אין זה מספיק שהרי לפיר"ת ע"כ צריכין אנו לומר שיש לחוש דהיה לישראל בצק מקודם הפסח, א"כ ממילא יש לפרש בפת אפוי ושפיר מכירין בו דנאפה עכשיו, רק דמסופקין אי נאפה מבצק של ישראל מקודם הפסח, או דהחליפו בפת הנאפה עכשיו על ידי נכרים, או בבצק שלש הנכרי אחר הפסח והוא אפאה ואמרינן דמותר מפני שמחליפין, ועוד דדבר זה בעצמו קשה מאוד לחוש לבצק שהוא מקודם פסח, דאין דרך להניח בצק זמן רב כ"כ, רק אנו צריכין לומר דבכל יום החליף עם הנכרים, וביום אחרון לא ידענו אם החליף ביום או בלילה, ודנין משום לא שביק דהחליף בלילה, א"כ בפת אפוי ג"כ נוכל לומר כן, דבכל יום החליף עמהם וביום האחרון לא ידענו אי החליף ביום או בלילה, ושפיר אין מכירין מיום ללילה ודנין דהחליף בלילה:

לכן נראה לפע"ד בכוונת התוס' כפי הנראה מדבריהם בפסחים דכ"ח ע"ב בד"ה הדר ביה, דעיקר קושיית התוס' מפת עכו"ם, וכן לר"י הכל נובע ממה דס"ד דמותר מיד היינו תיכף ומיד יש לו היתר אכילה, ואהא קשיא להו הא הוי פת נכרי, ותירצו דהכוונה מותר להאכיל לפועלים אבל הכוונה תיכף, ור"ת תירץ דהכוונה בבצק, ומיד לאו דוקא דהא צריך אפיי', ואדרבא אי הוא דבר הראוי מיד היה אסור לאכלו, רק לפי דמיד לאו דוקא, ואהא כתבו דהשתא דאמרינן מיד לאו דוקא, א"כ ממילא לא קשיא נמי לר"י, דהחליפו בבצק ומיד לאו דוקא, אבל לתירוץ ראשון דמיד דוקא, וודאי קשיא לר"י דהיכי מותר מיד הא הוי חמץ של נכרי, ולר"ת דע"כ מיד לאו דוקא דהא הוי פת עכו"ם ניחא נמי לר"י, ובוודאי דבפת אפוי ושהה שיעור אפיי' ג"כ, בוודאי מצי מיירי ג"כ, אבל מה צורך לזה כיון דמיד לאו דוקא ממילא כל שיש למעט בזמן ממעטין, רק לפירש"י דלא חייש לפת נכרי ולא לדר"י שפיר מיירי בפת אפוי, דמיד דוקא ולמה לן לומר בבצק, אבל עכשיו שאנו צריכין לומר מיד לאו דוקא מכח פת עכו"ם ומכח דר"י,