תפארת יעקב על חולין חלק א ל

שפירש"י, או כמו שכתבתי מכח גזירה דילמא יאכל גם לצאת ידי מצוה, אבל לרשב"ג אסורה מדינא והוי ליה לומר אם אחזוק, כיון דפליג את"ק ומחמיר טפי מר"א גבי מצה כנ"ל, ועמ"ש בתוס' בד"ה איכא בינייהו:

שם ת"ק סבר כיון דלא כתיבא אע"ג דאחזיקו בה נמי לא וכו'. ולפי זה לת"ק ור"א אין כותי שוחט כלל, כיון דאי אפשר לבודקו בכזית בשר, דלא סמכינן עלייהו, כיון דלא כתיבא, ולר"א אפילו כתיבא, שאין בקיאין בדקדוקי המצוה, רק היכא דשייך מירתת בוודאי יש לסמוך אי ידעינן ביה דגמיר הלכות שחיטה, אף דאיהו אינו חושש, כיון דלא כתיבא, מ"מ כיון שיודע עד היכן הישראל חושש, מירתת לקלקל ושוחט יפה, רק היכא דבעינן כזית בשר בהא וודאי לת"ק לא מהני, ולפי זה יש לתמוה להנך דסברי דכזית בשר מעכב בדיעבד, א"כ למה לי' לומר לעיל לרב אשי דס"ל כותים גירי אריות, לימא דס"ל כת"ק דרשב"ג דאחזוק בלא כתיבא לא סמכינן עלייהו, א"כ לא מצי לפרושי לא כאביי ולא כרבא, דהא ליכא גביה בדיקה דכזית בשר, כיון דלא כתיבא, בשלמא לשיטת התוס' לעיל דס"ל דחותך כזית בשר אינו מעכב רק היכא דאיכא לברורי, א"כ אכתי מצי לפרושי כאביי ורבא, בכותי דידעינן ביה דיודע ה"ש מה שכשר לדידן, ואי משום דליכא גבי' בדיקה, דהוא אינו חושש כיון דלא כתיבא, מ"מ אתי שפיר הכל שוחטין בעע"ג או יוצא ונכנס דירא לקלקל, אבל בלא"ה לא ישחוט ואי שחט שחיטתו כשרה דיעבד, דמ"מ סומכין על מירתת כמו נכרי שנמצא בצד הבור, מיהו אי נימא דדוקא מחמת יראה שיתן לו כזית בשר מירתת, אבל לא שמא יראהו שמקלקל, א"כ הכא דאינו ירא מכזית בשר, אפילו דיעבד לא מהני כל שאינו עע"ג או יוצא ונכנס, א"כ אפילו לשיטת התוס' קשה, ונראה לי דמכאן ראיה לשיטת הרשב"א ז"ל דסובר דגם כותי בעי בדיקת סכין, א"כ הוצרך לומר גירי אריות, דאל"כ אכתי מצי לפרושי רישא וסיפא ביוצא ונכנס, ושוחט ע"י בדיקת סכין, ואי לא בדק בודק אחריו, ולשחיטה עצמה באמת בעי יוצא ונכנס, וע"כ דסובר גירי אריות, כנ"ל:

בפירש"י בד"ה מהו דתימא ואע"ג וכו' דבעי למיעבד שימור לשם מצה של מצוה וכו'. דע שיש להסתפק בדין שימור לשמה, דלכאורה היה נראה דרק קמחים ובציקות של נכרים אין יוצאין בהם, דמה שלא נתחמצו הוא במקרה לא משום איסור חמץ בפסח, אבל כל שאפה מצות לפסח ושמרם מחימוץ מצד איסור חמץ הוי שימור לשמה ויכול לצאת בהם בפסח לילה ראשונה ג"כ, אבל מלשון רש"י ז"ל נראה שכל שלא שמר למצת מצוה אף שנתכוון למצה בפסח מחמת איסור חמץ לא מהני, דרחוק לפרש מצה של מצוה היינו מצות של פסח מחמת מצות התורה שלא לאכול חמץ רק מצה, ולפי זה יש לדון במי שאופה לעצמו מצות לכל החג, צריך לדקדק שאותן המצות שיקח לצאת בהם לילה ראשונה יהיו מצויינים, דאפילו יעשה הכל לשם מצת מצוה, הרי ע"כ מכין הוא מהם לכל הפסח, א"כ אין זה מבורר לשם מצת מצוה, כיון שבאמת אין כולם למצוה רק לרשות, וביותר שיציין אותן השלש ללילה הראשונה שהוא המצוה דאורייתא בפני עצמן, ושלש של לילה השניה בפני עצמן, ואפילו מאותן השלש ראוי לציין אותן שמברך עליהן על אכילת מצה, דבהן נתכוון לצאת שיהיו מבוררין לשם מצוה, ומ"מ נראה לי דאי עומד על כל עיסה קטנה ואומר שהוא למצוה, ממילא אח"כ שעושה השניה יכול לעשות גם זו של מצוה, וכן כולם עד לבסוף, כי אחר שכבר נעשו הראשונים יכול לחזור וליקח אחרים, וממילא כולם נעשו לשמה, כי במה שחוזר ועושה אחרת למצוה לא נתבטלו הראשונים, ויכול לצאת באיזה מהן שירצה כנ"ל, ועמ"ש בתוס' בד"ה מצת כותי:

בתוס' בד"ה דקוריא סל כמו דקוריא דפרק השוכר את הפועלים ודמפנין. אבל רש"י ז"ל פי' מחרוזות של צפרים שחוטין, והיינו חתיכת עץ ארוך וחדוד ודק בראשו, ותוחב הצפרים באמצען ונמצאו תחובין מראשו עד סופו, ופירש"י נראה נכון, דלפי' התוס' לא היה צריך לומר במכניסן תחת כנפיו, רק שפושט ידו לתוך הסל ונוטל אחד מהם, כיון שאין הציפרים גלויים כ"כ רק מונחים בתוך הסל, ולשון דקוריא לפירש"י הוא כמו דקר נעוץ ע"ש, שדוקרין בו הצפרים שיהיו על העץ, ועמ"ש בדיבור שאחר זה:

בד"ה מכניס איזמל בזכרים סימני שמעתא דרב מנשה דהא מכילתא הם וכו' מיהו גם במקומות אחרים וכו'. ולפי מה שפירשו התוס' דקוריא סל, היה אפשר לומר דחשיב הכא הני שמעתא דרב מנשה היכא דקאמר מילתא דלאו דוקא, דהכא לא היה צריך דוקא להכניס תחת כנפיו, וכן בהך דאיזמל, אי הכוונה אפילו בקרנים הוי איזמל דוקא ולא מחטא דאושכפי, אבל השתא דמפרש שאין לו קרנים הוי לאו דוקא ואפי' מחטא דאושכפי, וכן בהנהו דיכרי דגנבו גנבי, פשיטא דזכרים לאו דוקא ואפי' נקבות דמ"ש, אבל שאר שמעתא דדוקא הן לא קא חשיב:

בד"ה מצת כותי וא"ת והלא גזרו על פתן וכו' דהא קאמר התם מכאן אמר ר"א וכו'. תמוה לי דהא במשנה שביעית פ"ח מפורש להדיא דר"א אומר כל האוכל פת כותי כאוכל בשר חזיר, ור"ע משמע דפליג התם דר"א מיקל בזה, גם לפי' הר"ש שם מכח מעשר א"כ כותי עצמו לא חשיד, ויכול ליתן לו לאכול, גם תמוה לי מנא להו דפת כותי גרע מפת עכו"ם, דילמא משום שהיו מבטלים בנין בה"מ עשאום כעכו"ם לאסור פתן, וכיון דבעכו"ם מהני השלכת קיסם, וכן פת פלטר, כמו כן בכותי, ולא הבנתי לפי דעתם למה בעיסה של ישראל מהני, דמה בכך הא בפת עכו"ם לא מהני זה, ואי לא גזרו רק בפת שלהם למה לי עיסה אפי' דגן יהא מותר וצ"ע:

בא"ד ואית והיאך וכו' ושמא הוא לא שמר לשם מצה. לא נתבאר לי כיון דהישראל נותן לו עיסה ואומר שיעשה עבורו מצה שהוא צריך לאכלה לילה ראשונה למצוה והכותי עושה ונותן לו, ע"כ הוי לשם מצת מצוה וכי בשביל שיחשוב הכותי מחשבה של שקר מה שיודע שאינו כן, בשביל זה הוי שלא לשם מצה של מצוה, שהרי ע"כ אופה אותה לישראל שנתנה לו ויודע שהוא לצאת בה, ופשיטא דמצת מצוה לא בעי שימור מחימוץ טפי ממצה של רשות, רק דצריך שיעשה אותה לאכילת לילה ראשונה למצוה, והרי הכותי בהכרח עושה כן, ואף דמצינו בגט סוף פ"ב דגיטין דקאמר עכו"ם אדעתיה דנפשי' עביד, היינו דוקא בגט שהוא יכול באמת לכתוב הגט להתלמד, ויכתוב אחר עבור המגרש, ואח"כ לקחו המגרש ממנו, אבל כאן שנותן לו עיסה לאפות ממנה מצה ע"כ עושה לשמה, ונראה לי דהתוס' גרסי בדברי ר"א קסבר לא בקיאי בשימור, והכוונה וודאי לענין לשמה, כהך דלא בקיאי בשימור דת"ק, ועוד היכי אוסר ר"א, הא יכול לראות שאינו חמץ, כמ"ש מהרש"א בגיטין שם, רק טעמא דר"א דאוסר כיון דלא בקיאי בשימור גזור שמא יבואו לצאת בה ג"כ, ובהכי ניחא דברי מהרש"א בגיטין, דכתב ליישב למה לא הקשו התוס' שמא חימצה הכותי, דמכיר הוא בסימני', וכבר כתבתי שם דהוא תמוה דא"כ מאי קמ"ל דמותרת הא בציקות של נכרים מותרין, ולר"ח אמאי אוסר אפי' באכילה, ולהנ"ל ניחא דת"ק קמ"ל דס"ד דכותים גריעי שיבואו לטעות דסומכין עליהם כישראל ויאכלו מהן אפי' לא יכיר, ור"א באמת אוסר משום שלא יבואו לסמוך עליהם לצאת במצה שלהם כשל ישראל, והשתא שפיר קשיא להו לתוס' דע"כ מיירי שאותה עיסה ניתנה לו לאפות גם עבור הכותי, דאי לישראל בלבד היכי פליג ר"א דלא בקיאי בשימור, הא ע"כ לשמה הוא כנ"ל, וע"כ דניתנה לו לאפות גם עבור הכותי ולא בקיאי, הילכך יש לחוש שיאפה לעצמו למצת רשות, או שאינו יודע כלל שיש מצוה בלילה ראשונה טפי משאר ימי הפסח, ות"ק סובר דבקיאי, ואהא קשיא להו לתוס' דמ"מ כיון דלא קפדי אלפני עור יש לחוש שמא עבור עצמו לא אפה למצוה רק של רשות [שיש לו של מצוה אחרת], וממילא אף דעבור הישראל הוא ללילה ראשונה לא חשיב לשמה דאין ברירה בדאורייתא, ואפי' למ"ד יש ברירה הכא יש לחוש דחשב באיזה מהן מפורש לרשות עבורו, ואח"כ יאכל ממנה הישראל למצוה, וזה שכתבו, ושמא לא שמר הוא, תיבת הוא מיותר לגמרי, ולהנ"ל ניחא דהכוונה נהי דעבור הישראל הוי ע"כ למצוה, אבל עבור עצמו שמא לא שמר לשם מצה, כנ"ל:

בא"ד כגון שלא אכל הכותי מצה אחרת כל הלילה. פי' שהכותי אוכל סעודה ראשונה ביחד עם הישראל, ואוכלין שניהם כל הסעודה וכל הלילה ממצה אחת, ולא אכל הכותי מצה אחרת, ויכול הישראל לצאת מתחילה במצת הכותי, שאם יאכל מצה אחרת יאכל גם הוא מאותה המצה [או שיאכל מצה אחרת של ישראל], ולשון התוס' בגיטין אתי שפיר טפי ע"ש:

בד"ה איכא בינייהו דלא כתיבא ואחזוק בפ"ק דגיטין מוכח דכתיבא ולא אחזוק נמי איכא בינייהו והכא לא נקט וכו'. אבל לשון אלא איכא בינייהו לא משמע הכי כלל, ועיקר ראייתם מהך סוגיא דגיטין אינה ראיה לפע"ד, דאי משום דלא קאמר לת"ק אי אחזוק כדאמר לרשב"ג, דאטו הוזכר בדברי ת"ק אחזוק, הא רק סתמא קאמר מצת כותי מותרת, ויכול להיות אפי' לא אחזוק, והיה צריך לומר מעיקרא הך הוכחה, מדלא קאמר אם אחזוק, דמוכח דרשב"ג מיקל, ות"ק מחמיר, וגם בזה אין הכרח דת"ק בעי אחזוק, רק כתיבא דוקא בעי, וגיטי נשים ושטרות תרווייהו כתיבי, ולמה לו להזכיר בקושיא אי אחזוק, ואם מיירי באמת דאחזוק דוקא, ממילא אותה קושיא דמקשה על רשב"ג יקשה על הת"ק, ולמה לו להקשות עכשיו לת"ק דבר שאינו בהכרח כלל בדברי הת"ק, אבל באמת כיון דמסיק הכא דבלא כתיבא פליגי אי מהני אחזוק, ממילא למה לן לומר דפליגי נמי בהיפוך, ואמרינן שפיר דמצה כתיבא ואחזוק, וסובר ת"ק דתרווייהו עינן, ורשב"ג סובר אחזוק בלבד מהני, אבל כתיבא ולא אחזוק לכ"ע לא מהני, ומה צורך לומר דפליגי בסברות הפוכות, אבל אי הוי ניחא ליה הך משנה דגיטין בזה דשפיר אתיא כת"ק היינו מוכרחין לומר דת"ק לא בעי אחזוק כלל, הילכך לא היה יכול לעשות קושיא מזה, רק להקשות אפי' שאר שטרות נמי, דקושיא זו קשה בכל אופן בין אי בעי ת"ק אחזוק או לא, רק לרשב"ג דקאמר להדיא דתליא באחזוק פריך אי אחזוק וכו' וזה ברור:

בגמ' תניא דמסייע לך הנה מדברי רבא נשמע תרי מילי, חדא לחומרא דבעי בדיקת סכין, וחדא לקולא דמותר לאכול משחיטתו, ולא חיישינן שיקלקל, ומהך ברייתא אין כאן סיוע להך