תפארת יעקב על חולין חלק א כט

מצי אביי לפרש. דע"כ נצטרך לומר דבלי אחרים רואין שוחט ע"י בדיקת סכין, וזה לא ס"ל לאביי ומוקי לה בכותי, אבל הך הכל שוחטין דהתם, יש לפרש דקמ"ל מומר, דס"ד דשחיטתו נבלה כמו שחיטת נכרי, דלא מיקרי בר זביחה כיון דאוכל נבלות, קמ"ל דמומר נמי יכול לשחוט, אבל רק באחרים רואין דידענו דשחט יפה, ולפי זה לכ"ע הך דהתם במומר, והשתא שפיר פריך לרבא דהוי ליה לאוקמא הך דהכא במומר, דאז הוי כשמעתי', דמוכח ע"כ דמומר שוחט בינו לבין עצמו בבדיקת סכין ולא חיישינן ליה שיקלקל, אבל מהך דמוקי התם במומר לא מוכח כלל כשמעתיה, דאפילו לאביי מוקמינן במומר, דקמ"ל דיכול לשחוט דהוי בר זביחה, אבל לא שמענו דשוחט בינו לבין עצמו וזה ברור:

בגמרא ת"ר שחיטת כותי מותרת בד"א בישראל עע"ג אבל בא ומצאו ששחט חותך וכו'. הנה מפשטות הברייתא היה נראה דיוצא ונכנס הוא גדר אמצעי, דבעע"ג לא בעי שום תיקון אפילו איתי' קמן, ובבא ומצאו בעינן תיקון ומעכב דיעבד, אב יוצא ונכנס הוא גדר אמצעי, דלכתחילה בעי תיקון, אבל דיעבד כשר, והשתא לא קשיא כלל רישא לסיפא, והוי מוכח מברייתא כאביי, דלרבא ליכא גדר אמצעי ביוצא ונכנס, דהא מותר לכתחילה ובלי תיקון כלל אח"כ, והוי כמו עע"ג ממש, ומזה מוכח דאי נימא כתירוץ התוס' לעיל דלאביי אפילו דיעבד אסור, ביוצא ונכנס נמי אסור דיעבד, דהא לעיל קאי על יוצא ונכנס, דקאמר אבל יוצא ונכנס לא ישחוט, ואי שחט חותך כזית בשר, ואי דאביי רק באיתי' קמן מצריך חותך כזית בשר, ממילא אפילו בא ומצאו כשר בלי תיקון בליתי' קמן, והשתא ממילא אין גדר אמצעי כלל, דיוצא ונכנס שוה לאביי לבא ומצאו, הן להקל כפי תירוץ השני בתוס' הנ"ל, או להחמיר כפי תירוץ ראשון הנ"ל, דלדידיה ביוצא ונכנס לא שייך מירתת יותר מבא ומצאו ששחט, ועמ"ש בסמוך ד"ד ע"א בגמרא:

שם כיוצא בו וכו'. לא נתבאר מה ביקש בהך כיוצא בו, מה נפקא מינה הא היינו הך דחותך כזית בשר, ונראה לי דקמ"ל משום דבהך שחיטת כותי דמעיקרא משמע שאין כותי שוחט לכתחילה על סמך שיתן לו כזית בשר, וא"כ ממילא ס"ד דהך דקורי' של צפורין ג"כ לא יסמוך לכתחילה על זה, קמ"ל דכיוצא בזה במצא בידו דקורי' של ציפורין שהם של כותי בעצמו, יכול לקנות ממנו לכתחילה ע"י קוטע ראשו, והיינו דאי הטעם משום דילמא אישתלי ולא יתן כזית בשר, זה לא שייך רק במוסר לו לשחוט לכתחילה על סמך, אבל במצא בידו דקורי' של ציפורין ואנו אומרים שאסור לו לקנות ממנו רק בקוטע ראשו, א"כ היכי שייך לחוש דאשתלי, ואי הטעם דאין סומכין על בדיקה זו של כותי רק דיעבד, אבל לכתחילה אין סומכין על הנסיון, מ"מ היינו דוקא בבהמת ישראל שמוסר לו לשחוט, דאי יתברר שקלקל נתפס על זה דהפסיד ממונו, לכך לכתחילה חוששין דמפני הבושה יאכל, אבל בצפרים של כותי שהוא רוצה למכרם, אם יתן לו לאכול ילך ממנו ולא ירצה למכור לו כלל, כי לא הפסידו כלום ואינו רוצה בנסיונו, כנ"ל, וזהו כוונת התוס' פ"ק דגיטין ד"י ע"א דכתבו שם כדמשמע בריש חולין קוטע ראשו של אחד מהן, והיינו דמהכא משמע אפילו לכתחילה, ואין זה רק משמעות, חדא דיש לומר דאינם של כותי רק של הישראל והוי כדיעבד, ועוד שיש לחלק דברוצה למכור אינו בוש לילך ממנו, רק משמעות יש דסומכין לכתחילה בכל גווני היכא דלא שייך אישתלי ועמ"ש שם, ודע שנראה לי דאפילו אי נימא דהך חותך דוקא באיתי' קמן, היינו דוקא בבהמת ישראל דאז מירתת לקלקל להפסיד, אבל כאן בציפרים שלו נראה דלכ"ע הבדיקה מעכבת, דלא מירתת כלל שיכול להניחו וילך לו כיון שלא הפסידו, ולפי זה יש להוכיח דגם לעיל מעכב, כיון דאמר כיוצא בו, משמע שאין חילוק כנ"ל, וראי' דקאמר ודילמא קסברי כותי' וכו', וקשה מה בכך הא לא גרע מהיכא דליכא לברורי, ובוודאי מיירי בכותי היודע ה"ש כישראל:

ד"ד ע"א בגמרא יוצא ונכנס נמי בא ומצאו קרי ליה וכו' יוצא ונכנס נמי כעע"ג דמי. הא דלא קאמר לאביי יוצא ונכנס כבא ומצאו דמי כמו שאמר לרבא, או שיאמר לרבא כמו שאמר לאביי, ונראה לי דוודאי יוצא ונכנס אין הכוונה דבשעת שחיטה ממש היה יוצא ונכנס, דלא שייך כלל בשעה מועטת כזו שהיה יוצא ונכנס ושחיטה כולה נעשית באיזה רגעים, רק הכוונה שהיה בזמן הזה קודם שחיטה יוצא ונכנס, וסובר רבא דמירתת שמא גם בעת שחיטה יכנס, אבל באמת לא היה בעת שחיטה כלל רק בא ומצאו ששחט, ולפי זה יוצא ונכנס באמת הוי בא ומצאו ממש, רק שהיה לו להזכיר שהיה יוצא ונכנס, בזה סובר אביי דתנא לא חשיב ליה מה שהיה יוצא ונכנס קודם שחיטה לכלום, ואינו מזכיר רק שבא ומצאו, ואין נ"מ כלל מה שהיה קודם שחיטה, ורבא סובר דוודאי יוצא ונכנס אי אפשר שיקרא אותו עע"ג, כיון שלא עמד בשעת שחיטה כלל, רק דסובר דיש בכל אחד מעלה מה שאין בחבירו, וממילא שווין הן, והיינו דיוצא ונכנס ירא שמא יבוא בעת שחיטה לראות בכוונה אם שוחט יפה, ועע"ג הכוונה אף שאינו רואה כלל מה שעשה, רק דבזה יש מעלה דירא שמא ברגע שיקלקל יראה ממילא כיון שעומד שם, משא"כ יוצא ונכנס יכול לקלקל כהרף עין, לכך סובר דשניהם שווין ונקט חדא וה"ה לאידך, והא דלא קאמר לאביי דלכך קתני בא ומצאו דאפילו בהא מהני בדיקה, משום דאי הוי ס"ל לתנא שיש שום חידוש ביוצא ונכנס מבא ומצאו, ממילא הוי ליה לומר יוצא ונכנס לרבותא דבעי בדיקה, ולכך קאמר דאין הפרש לתנא ביניהם כלל, כנ"ל:

שם במכניסן תחת כנפיו. לכאורה נראה דהך תחת כנפיו לאו דוקא, כיון דדקורי' סל מלא ציפרים, ממילא יכול לפשוט ידו ונוטל מן התחתונים ונותן לו, ובשלמא לפירש"י יש לומר דיודע כל הנשחט יפה ומכיר מקומו, אבל בסל לא שייך זה, ואפילו לפי מה דפריך דילמא אית ליה סימן, מ"מ יכול למסמס אותו בפשיטת ידו קודם שמוציאו ונותן לו, ואפשר לומר דחיישינן שמא נתן סימן באותו שלא נשחט יפה, הילכך אף שימסמס אותו שיתן לו לאכול, מ"מ שמא מכיר אותו שלא נשחט יפה בנשארים שיש לו סימן, וממילא יאכל זה שנותן לו ויכשיל הישראל במה שנשאר עם הסימן, לכך צריך שיכניס כולן תחת כנפיו ולא יוכל לראות גם הנשארים, אבל מ"מ יכול להיות ששני שפתי הסל מגיעין זה לזה, ואין הציפרים נראין בחוץ ופושט ידו לסל ונוטל אחד וממסמס ונותן לו, ועמ"ש בתוס' בד"ה מכניס:

מיהו קשיא לי הא כל זה אינו מועיל, דהא פשיטא דלא חיישינן דקלקל בכוונה להכשיל הישראל, רק דלא קפיד על לפני עור, וכיון ששוחט למכרם אינו מדקדק לכוון לשחוט יפה, ויכול להיות שנתקלקל השחיטה באחד מהן או בשנים ונתבטל ברוב, ואף דבריה הוא, מ"מ חדא דהא ממסמס ליה, ואפילו נימא דלא מהני מיסמוס, דבמה נפשך אי זה הוא, מה בכך שנתמסמס, ואי אחר הוא ממילא עדיין שלם הוא, אבל בלא"ה דין בריה דאינה בטילה אינו רק דרבנן ולא חיישי כותים להכי, ואי משום דמעיקרא אסור לבטל איסור, הא גם זה אינו רק דרבנן, ואפילו למ"ד דאורייתא, לא סברי כותיה הא, ונראה לי דכיון דאחזיקו והרבה מדקדקין בה יותר מישראל, אף דשהייה דרסה לא כתיבא, א"כ ממילא מדקדקין בכל דבר יותר מישראל, רק דקשה לס"ד דפריך דילמא קסברי כותים אין שחיטה לעוף, טפי הוי ליה להקשות דהכל רק דרבנן ומדאורייתא האיסור נתבטל, ושמא לית ליה סימן כלל, וצריך לומר דענין ביטול איסור לא ס"ל לכותים כלל, רק כל שיש חשש איסור אסור, ואנו למידין מאחרי רבים להטות, וכותים לא ס"ל האי דרשא כלל, רק לענין סנהדרין בדין, ולא שיתבטל איסור שיש כאן איסור וודאי שנתערב, כנ"ל:

שם ואחזוק ולא אחזוק בלא כתיב' תנאי היא פירש"י מצו' שאינ' כתוב' כו'. אי אמרינן כיון דאחזוק לדידהו וכו' או אי אמרינן אע"ג דאחזוק וכו'. נראה שהוקשה לו לשון אחזוק ולא אחזוק בלא כתיבא, לזה פי' מה שפי', ולא ידעתי כל טורח זה למה לי, הא הכוונה פשוט מצוה שלא כתיבא אי תליא באחזוק ולא אחזוק, דהיינו שנימא אי אחזוק סומכין ואי לא אחזוק אין סומכין, בהא פליגי תנאי, ולאו כ"ע מודים בה דלת"ק דרשב"ג כל דלא כתיבא לא תליא באחזוק ובכל גווני אין סומכין, וכדמסיק דלרשב"ג אפילו לא כתיבא תליא אי אחזוק סומכין ואי לא אחזוק אין סומכין, ולת"ק לא תליא בהא ואפילו אחזוק אין סומכין עליהם:

שם קסבר לא בקיאי בשימור כתב רש"י לא גרסינן לה ואי גריס הכוונה לשמור מלהחמיץ. והוא דחוק דאין זה דומה להך לא בקיאי בשימור דקאמר לת"ק, דע"כ הכוונה לשם מצה, ולדעתי נראה דשפיר גרסינן לה, וטעמא דר"א דוודאי יודעין לשמור. מלהחמיץ, רק דאסור לאכול מצה שלהם, דכיון דלא בקיאי בשימור לשם מצה, חיישינן דאי שרית לסמוך עלייהו בחימוץ, יחשבו דבקיאי בשימור ג"כ ויבואו לצאת בה בפסח לשם מצה של מצוה, כדס"ל לת"ק באמת, לכך אוסר לגמרי, ועמ"ש בסמוך:

שם אי הכי וכו' אם הוחזקו מיבעי ליה. איכא למידק הא בלא"ה רשב"ג היינו ר"א, כיון דרשב"ג להחמיר בא, דבעינן דוקא אחזוק ורש"י ז"ל פירש דר"א אוסר אפילו אחזוק, א"כ מאי קשיא דילמא אדר"א קאי וקאמר דאחזוק מהני, ופליג נמי את"ק דבעינן אחזוק דוקא, ולא קאמר אם הוחזקו משום דחולק אר"א דמחמיר אפילו הוחזק, ונראה לי דוודאי ר"א כיון דסובר דלא בקיאי בשימור, אבל אינו חושש לחימוץ, א"כ הרי מודה לת"ק דאפילו לא אחזוק הוי כאחזוק, רק מ"מ אין מדקדקין בשימור לשם מצה, א"כ ע"כ אפילו ידענו דאחזוק כך הדין לדידי', דהא השתא נמי סובר דלא חיישינן רק לדקדוקי מצוה דהיינו שימור לשם מצה א"כ ממילא מה יועיל אחזוק, והשתא רשב"ג לאו היינו ר"א, דוודאי פליג עלי', דלדידיה חוששין לדקדוקי מצוה, ולרשב"ג לא חיישינן להא, רק לעיקר המצוה חיישינן, ואי אחזוק בעיקר שוב לא חיישינן לדקדוק המצוה ג"כ, ומ"מ לא שייך לומר דנקט שהחזיקו בה ולא אם אחזוק משום דפליג אר"א, דמ"מ בגוף הדין במצה דהכא סובר כר"א, כיון דלא אחזוק חוששין לעיקר המצוה, ואדרבא מדינא אסור אפילו באכילה, משא"כ לר"א, או דמתיר באכילה כהי"מ