תפארת יעקב על חולין חלק א רעח

השוחט לשם עולה אשם תלוי בר נידר ונידב הוא ולמה לו להזכיר השוחט לשם עולה:

לכן נראה לי דעיקר הקושיא הוא דהא חזינן דהתנא לא חשיב ברישא חטאת ואשם המחוייב וכן יולדת כשיש לו אשה משום דתנא לא חשיב רק הנך דבר נידר ונידב הוא ובהו לא צריך לומר לעולתי ובחטאת ואשם מצד שהוא מחוייב צריך לומר לשם חטאתי או לשם אשמי ולא מיירי התנא בהכי רק לומר בדבר הנידר ונידב שחיטתו פסולה ובאינו נידר כשרה ומה שהוא פסול מצד חיוב שצריך שיאמר לחטאתי לאשמי לא מיירי התנא, ואהא קשיא ליה השוחט לשם עולה אשם תלוי בר נידר ונידב הוא דמה ענין אשם תלוי למיחשביה ברישא בהדי שוחט לשם עולה דהוא מצד נידר ונידב, ואהא משני הא מני ר' אלעזר הוא דהוי בר נידר ונידב ולכך חשיב ליה בהדי עולה אבל מ"מ אפילו לת"ק דר"א ג"כ פסול באשם תלוי מצד שמא הוא מחוייב כנ"ל ובחידושי לי"ד הארכתי יותר:

שם ל"ש אלא תמימים אבל בעלי מומין מידע ידיע. פירש"י דמשקר ולא נפיק חורבה מיניה, ואיכא למידק למה לי טעמא דמשקר אפילו יאמר באמת מ"מ כיון דעיקר החשש משום מראית העין שעכשיו מקדישה ושוחטה בחוץ והרי בעלת מום היא ואין הקדש חל שהמקדיש בעלי מומין לקרבן אין קדושה חלה עליהן כלל, גם יש לדקדק אי נפרש מידע ידעי דלא כפירש"י רק מידע ידעי שיש בהם מומין א"כ במאי פליגי ר' ינאי ור' יוחנן אי ר' ינאי במום מכוסה מיירי היכי שייך מידע ידעי אי במום שבגלוי היכי פליג ר"י ואי דפליגי דלר' ינאי לא גזרינן מום שבגלוי אטו מום נכסה ולר"י גזרינן ואפילו מום שבגלוי כגון מחוסר אבר גזור רבנן אטו נכסה וכן משמע הלשון זימנין דרמי ליה מידי ש"מ דאפילו לא רמי גזרינן, אבל הא גופא קשיא כיון דהכל משום מראית העין הוא היכי ס"ד לגזור כ"כ גזירה לגזירה לאסור שחיטתו אפילו דיעבד, לכן נראה לי דסובר ר' ינאי כל ששחט בעלי מומין ג"כ לשם עולה אפילו תמימים כשרים דמידע ידעי דמשקר כיון ששחט בעל מום ג"כ ולא אתי למישרי קדשים בחוץ ור' יוחנן סובר דמ"מ יש חשש דאף דהם רואין עכשיו שבעל מום שחט ג"כ מ"מ לא ידעי דמשקר דזימנין דרמי ליה היינו להשוחט לא היה נראה לו המום ושחטו ג"כ לשם עולה אבל לא משקר ואתי למישרי קדשים בחוץ מכח היתר התמימים, ולדעת הרמב"ם הנ"ל דהטעם משום שהוא שוחט במחשבת קדשים בחוץ אף שאינו הקדש כלל פסול צריך לפרש ג"כ הך מידע ידיע הכוונה דהכל יודעין דבעלת מום אינה קדשים בחוץ ומשקר ואינו מכוון באמת כלל לשם קדשים ומיחייב הוא וכמו כן יש לפרש דאפילו תמימים ששחט כשרים לר' ינאי ולר"י אפילו בעלי מומין עצמן פסולים דשפיר שחט במחשבה זו דלא ידע שהיא בעלת מום וכל ששוחט במחשבה זו באמת פסולה כמו שהיה שוחט בעלת מום לע"ז ודו"ק:

שם לא שנו אלא שאינו מחוייב וכו'. יש להבין למה מוקי באינו מחוייב לוקמא אפילו מחוייב ובאומר לשם חטאת, גם יש להבין מאי מקשה והא לא אמר אטו הוזכר במשנה היכי אמר רק לישנא דתנא הוא השוחט לשם חטאת אבל לא זכר התנא כלל אופן הלשון שאמר השוחט, ונראה לי דמשמע ליה באומר לשם חטאתי אפילו אינו מחוייב שייך מראית העין ואין משגיחין על הקול כיון דעיקר הטעם דמסתמא מודיע כדי שיתבייש וכיון שאומר לשם חטאתי יש לפרש שזה יהא קרבן לחטאתו אשר חטא, והיינו דמקשה והא לא אמר לשם חטאתי רק לשם חטאת א"כ אפילו מחוייב' אין זה כלום כיון דחטאת דעלמא קאמר ואהא משני באומר לשם חטאתי דבאינו מחוייב אפילו בהא לא מהני ועלה קאמר ר"י דבמחוייב ואמר בהאי לישנא שחיטתו פסולה ולכך לא מוקי משנה באומר לשם חטאת ואפילו מחוייב דכיון שלא הוזכר במתניתין כלל היכי אמר מסתמא בכל גווני שאמר לא מהני ולכך מוקי לה באינו מחוייב, וכן מוכח בלשון רש"י ז"ל דפי' בדברי ר' אבהו באומר לשם חטאתי והיכא דאינו מחוייב אפילו אמר לשם חטאתי אינו פוסל ש"מ דהמקשה הוי ס"ד דבאומר לשם חטאתי אפילו אינו מחוייב מהני ובזה מיושבין דברי התוס' בד"ה והא לא אמר בלי שום הגהה כמו שאבאר בתוס':

אלא דאכתי יש לי לדקדק היכי מחלק ר"י בין מחוייב לאינו מחוייב כיון דבאינו מחוייב באמת לית ליה קלא ואינו ידוע שחטא א"כ אפילו מחוייב לא שייך מראית עין כיון דלית ליה קלא ואינו ידוע ולא הוי ליה לחלק רק ל"ש אלא שלא נודע שחטא אבל נודע שחטא פסול, גם לא הבנתי כיון דמדינא כשר בכל גווני רק משום מראית העין אסרינן הרי שאין בלשונו לשון שיהא באמת קדשים בחוץ א"כ מאי קושיא והא לא אמר לשם חטאתי דוודאי שיהא הקדש באמת בעינן שיאמר לשון טוב המועיל אבל כאן הרי בלא"ה אין בלשונו לשון שיהא הקדש ושפיר יש לומר במחוייב שייך מראית עין, [ועמ"ש בתוס' בד"ה והא לא אמר], והיה נראה לי לומר דר"י מדינא קאמר דאי משום מראית עין הוי ליה לתנא להזכיר לשם חטאת ואשם ג"כ דפסול משום מראית העין כל שנודע שחטא רק דר"י מחדש דכל שהוא מחוייב באמת אפי' לית ליה קלא ולא נודע חיובו הוי קדשים בחוץ ממש דאמרינן לשם חטאתו שחט, ואהא מקשה והא לא אמר לשם חטאתי דהא חזינן בשוחט לשם עולה דאין צריך חיוב בעולה ומ"מ רק משום מראית עין אסור שיאמרו עכשיו מקדישה אבל לא שיהא בלשונו לשון המספיק שיהא באמת קדשים בחוץ, וע"כ דמה שאומר לשם עולה אין בלשונו באמת שבהמה זו מקדישה לעולה א"כ ה"ה לשם חטאת במחוייב דעולה שאינו מחוייב הוי כחטאת המחוייב, [ומשמע ליה למקשה דלא איירי באומר לשם חטאתי דבהא ס"ד דאפילו אינו מחוייב יש משום מראית עין כמ"ש מקודם], ואהא משני באומר לשם חטאתי דבאינו מחוייב אפילו בהא ליכא משום מראית עין כפירש"י אבל במחוייב חטאת ואומר לשם חטאתי אמרינן דבאמת לשם חטאתו עושה והקדישה לחטאת, אך באמת נראה לי דמזה ג"כ ראיה לדעת הרמב"ם דמדינא אסרינן בשוחט לשם עולה אף שאינו הקדש אבל בחטאת כיון שאינו מחוייב אמרינן דמשקר ודרך שחוק אמר אבל במחוייב אמרינן דנתכוון לשם חטאתו אף שאין זה הקדש שאין הקדש לשחוט בחוץ מ"מ הוא חישב באמת לשם חטאתו ומחשבה כזו פוסלת, ופריך והא לא אמר לשם חטאתי א"כ נימא דדרך שחוק קאמר ומשני באומר לשם חטאתי:

שם לאתויי עולת נזיר. יש להסתפק אי הך זה הכלל אתי לרבויי ברישא דה"ה לעולת נזיר והשתא כמו שוחט לשם עולה לא צריך לומר לעולתי כמו כן בעולת נזיר אין צריך שיאמר לעולת נזירתי או דנימא דלא בא רק לאפוקי מחטאת דסיפא דדוקא חטאת שאינו מחוייב לא מהני אפילו אומר לשם חטאתי דבהכי מיירי סיפא כדאוקמא ר' אבהו לעיל ומרבינן בזה הכלל עולת נזיר כיון דנזירות נידר ונידב אמרינן נדר בצינעא ואי אמר לעולת נזירתי שחיטתו פסולה, ונראה לי כסברא בתרא חדא דקאמר מהו דתימא הא לא נדר והוי ליה לומר דקמ"ל אפילו לא אמר רק לעולת נזיר מהני אפילו לא אמר לעולת נזירתי וע"כ דבאמת לא מהני רק כמו חטאת המחוייב והיינו דלא נקט במתניתין עולת נזיר ברישא רק מייתי לה בזה הכלל משום דהנך דרישא אפילו אינו מחוייב באמת רק אמר לשם עולה שחיטתו פסולה וזה הכלל מרבה כהנך דסיפא דלא מהני אפילו אומר לשם חטאתי ואשמי אבל בעולת נזיר מהני כשאומר לעולת נזירתי משום דאמרינן בצינעא נדר, מיהו יש לדקדק דהוי ליה להקשות גם כאן והא לא אמר לעולת נזירתי ולשנויי באומר כך כדפריך מעיקרא ובתר הכי בעולת יולדת, וצריך לומר דהכא ע"כ הכוונה כך כיון דמייתי לה בזה הכלל ולא קא חשיב ליה ברישא ש"מ דאין דינו כמו ברישא רק צריך שיאמר לעולת נזירתי משא"כ בעולת יולדת דאינה בכלל דזה הכלל רק להיפוך ממעטינן לה מכלנא דרישא דיולדת לא ור"א מחדש דביש לו אשה הוי כמו לשם עולה וס"ד דלא בעי לומר לשם עולת אשתי לכך פריך והא לא אמר וכו':

שם לאתויי עולת יולדת וכו' לא שנו אלא שאין לו אשה ובנים. רש"י ז"ל הקשה על גירסא זו דלמה ליה למיתני זה הכלל פשיטא כיון שאין לו אשה ובנים למאי ניחוש לה, ואני מוסיף להקשות כיון דקתני חטאת ואשם בסיפא דשחיטתו כשרה מ"ש עולת יולדת דצריך לאתויי הא בחטאת אין כאן רק מה שלא נידע שהיא מחוייב וכאן איכא תרתי שלא נודע שיש לו אשה ואי יש לו שמא ילדה כ"ש דשחיטתו כשרה, ולפע"ד נראה ליישב דס"ד דהא דמייתי עולת נזיר לרבות דשחיטתו פסולה לאו משום דאימר נדר בצינעא רק כיון דגוף הקרבן עולה הוא ועולה נידר ונידב אף דאמר לעולת נזיר שחיטתו פסולה והיינו כמו באומר הרי עלי עולה להקריב בבית חוניו יקריב בבית המקדש דמ"מ נדר בעולה ה"ה בעולת נזיר כיון דהקדישה לעולה הוי קדשים בחוץ, ולפי זה ה"ה עולת יולדת דמ"מ עולה היא ונידר ונידב קמ"ל דדוקא נזיר משום דבצינעא נדר אבל יולדת אף דעצם הקרבן נידר ונידב מ"מ ליכא משום מראית עין כיון שזכר יולדת מידע ידעי דמשקר, מיהו לשיטת הרמב"ם הנ"ל לא שייך זה ובאמת גריס כגירסא אחרונה של רש"י:

בתוס' ורבי שמעון מכשיר פי' הקונ' דלא חייש למראית עין וריב"א מפרש וכו'. דברי התוס' צריכין ביאור שאם נתכוונו לומר דרק על מה שפירש"י דטעמא דר"ש דלא חייש למראית העין פליג ריב"א אבל מודה דטעמא דרבנן מכח מראית עין א"כ תיקשי כיון דס"ל לרבנן באומר על מנת שאקריבנה בבית חוניו יקריבנה בבית המקדש א"כ מדינא יהא אסור לרבנן, ואי דמ"מ אין זה הקדש שאין בלשונו לשון שיהא הקדש רק משום מראית העין אסור א"כ אכתי צריך לומר דר"ש לא חייש למראית עין דמה בכך דסובר דאין זה עולה הא לרבנן נמי אין זה עולה, וצריך לומר דדוקא לרבנן כיון שאם היה אומר לשון טוב הוי הקדש אפילו בלשון הזה יש מראית העין אבל לר"ש כיון שאם היה אומר בפי' שהוא מקדיש לעולה להקריב בחוץ אין זה עולה השתא שלא הקדישה כלל רק ששחט לשם עולה לא שייך מראית העין:

מיהו עיקר דבריהם צ"ע לפע"ד דמשמע בתוספתא דקאמר ר"ש מה אם אמר הרי עלי עולה לשוחטה בעבר הירדן שמא עולה היא משמע דרבנן נמי מודי בזה מדקאמר שמא עולה היא, והשתא תיקשי הא רבנן ס"ל באמת דהוי עולה כמו להקריב בבית חוניו וכמו להביא מן השעורין וברור דע"כ לא פליגי התם במנחה