תפארת יעקב על חולין חלק א רעט

מן השעורין רק אי הקריב מן החטין דלרבנן הוי מנחה ולר"ש לא הוי מנחה שלא נדב כדרך המתנדבים אבל אי הקריב מן השעורים או הקריב בבית חוניו לכ"ע אין זו עולה ואין זו מנחה והכא קאמר ר"ש לרבנן כיון שהקריב בחוץ פשיטא דאפילו לרבנן אין זו עולה וע"כ דטעמייהו דרבנן משום מראית עין א"כ ממילא ע"כ ר"ש לא חייש למראית העין ורבנן חיישי אפילו איכא תרתי לגריעותא חדא שלא אמר לשון המספיק שהוא מקדישה לעולה ועוד שאפילו לשון מספיק לא מהני אי אמר להקריב בחוץ והקריב בחוץ ור"ש לא חייש או דסברי דבאמת לשון זה מספיק להקדיש רק שאינו מועיל מן הדין משום דאמר להקריב בחוץ כמו שתמה ר"ש רק משום מראית עין פסולה ור"ש לא חייש ויפה פי' רש"י דר"ש לא חייש למראית עין, ומיהו אפשר לומר דבאמת כוונת התוס' להקשות על פירש"י גם לת"ק דכיון דר"ש פליג עלייהו דאפילו הקדישה בפי' לשחוט בחוץ אינה קדושה ש"מ דלרבנן קדושה א"כ לרבנן מדינא אסורה רק על מה שפי' בדברי ת"ק לא היו יכולין להקשות רק מדברי ר"ש מקשים גם על ת"ק, מיהו כבר הוכחתי מדברי ר"ש דלת"ק נמי אינה קדושה, ואפשר לומר דכוונת התוס' דוודאי לת"ק נמי לא שייך מראית עין רק טעמא דת"ק דמחשבה של קדשים בחוץ פוסלת כמחשבת ע"ז כמו שכתבתי לעיל להרמב"ם אבל ממה שכתבו דלא שייך כלל לר"ש מראית עין וודאי משמע דפליגי רבנן עליה דר"ש משום דלטעמייהו שייך מראית עין לכן דבריהם צ"ע לפע"ד וכבר כתבתי במשנה מה שנראה לי בזה לשיטת הרמב"ם:

בד"ה והא לא אמר לשם חטאתי אם לא אמר לשם חטאת ואפילו אם אמר הרי זו חטאתי לא אמר כלום כדאמרינן בפ"ק נדרים דף ו' עכ"ל. כבר נבוכו כל המפרשים בביאור דברי התוס' הללו ולא מצאו מענה רק להגיה בתוס' דשם בנדרים איפכא מפורש דדבריו קיימים ולדברי כולם לא הוי להו לתוס' להעמיד עצמם על המקשה רק אהא דמשני באומר לשם חטאתי, והנה אם נגיה בתוס' בלי ספק אופן ההגהה כך אם לא אמר לשם חטאתי ואפילו אם אמר הרי זו חטאת לא אמר כלום כדאמרינן בנדרים, וכוונתם דקשיא להו במה דמקשה והא לא אמר לשם חטאתי דתינח אי היה הפסול כאן מדינא דבאמת הוי קדשים בחוץ שייך להקשות שאין לשון זה טוב אבל כיון דעיקר האיסור משום מראית עין אף שאינו הקדש כלל שאין בלשון הזה שהוא מקדישה עכשיו כלל א"כ מאי קושיא אי סובר ר"י דבמחוייב שייך מראית עין אפילו בלשם חטאת שיחשבו דלשם חטאתו עושה ואהא כתבו כיון דאפילו הקדיש ממש והוא מחוייב חטאת ואמר הרי זו חטאת לא אמר כלום א"כ כאן הוי תרתי לגריעותא שלא הקדיש כלל ואפילו היה מקדיש שהיה אומר מעיקרא הרי זו חטאת ג"כ לא הוי קדוש בהא אפילו מראית עין ליכא:

אמנם יש לי לפרש דברי התוס' בלי שום הגהה והוא דכבר כתבתי דעיקר קושיית הש"ס היתה והא לא אמר לשם חטאתי משום דמשמע ליה דאי אמר לשם חטאתי אפילו אינו מחוייב שחיטתו פסולה כדמוכח מפירש"י בד"ה באומר ע"ש, ואהא כתבו התוס' דרק הכא דאמר לשם חטאת ס"ד דמקשה דאי אמר לשם חטאתי שחיטתו פסולה אבל אי לא אמר לשם חטאת ואפילו אמר הרי זו חטאתי לא אמר כלום באינו מחוייב כדאמרינן בנדרים, וההפרש שיש בין זה לזה משום דלשם חטאתי יש לפרש דבהמה זו תהא לשם חטאתי שחטא באיזה חטא ותהא בהמה זו לשם חטאתו שחטא משא"כ באומר הרי זו חטאתי דבהמה אינה החטא שלו רק הכוונה שבהמה זו תהא קרבן חטאת שלו וכיון שלא ידענו שהוא מחוייב חטאת אינו כלום כדאמרינן בנדרים משא"כ באומר לשם חטאתי הרי פי' לפנינו שחטא, ולפי זה הא דאמרינן בנדרים אם היה מחוייב דבריו קיימים דהיינו בידענו שהוא מחוייב אבל בלא ידענו שהוא מחוייב לא חיישינן שיהא הקדש דמסתמא מחוייב משום דאית ליה קלא אבל אי אמר לשם חטאתי הוי הקדש דשמא כוונתו לחטאתו שחטא באיזה חטא והרי פי' לפנינו שחטא וזהו שהעמידו עצמם רק על המקשה אבל לפי מה דמסיק ר' אבהו באמת אפילו אמר לשם חטאתי לא מהני כל שלא נודע מעיקרא שחטא כנ"ל:

בד"ה אימר נדר בצינעא ולעיל דלא חיישינן וכו' שלא יבואו לידי מעילה. ועדיין צ"ע דנזירות ג"כ כיון שצריך ליזהר ביין ומן הטומאה ג"כ רגיל לגלות שלא יכשל באיסור יין וטומאה, ולולא דבריהם היה נראה לי דהא דאמרו לא שנו שאין לו זבח בתוך ביתו אין הכוונה קרבן דוקא רק כל שיש לו בהמה ראויה לקרבן שוב חיישינן דהמיר בה דשמא הקדישה בצינעא ומיירי שאין לו בהמה כלל בתוך ביתו שהיא ראויה להקרבה ואפילו אי אינו ידוע עכ"פ אין לנו לחוש בתרתי שיש לו בהמה והקדישה לקרבן זה לא חיישינן משא"כ בנזיר שאין לנו לחוש רק שנדר בנזיר ולא ידעינן אבל לא חיישינן שמא יש לו בהמה דהיה ידוע וזבח דקאמר היינו שתהא ראויה לקרבן ועוד דלפי דעתנו שהמיר בה קרי ליה זבח כנ"ל:

בד"ה לא שנו אלא שאין לו אשה מה שהקשה בקונ' וכו' היינו שאין אנו יודעין וכו'. דבריהם תמוהים דמה בכך מ"מ מה צורך לאתויי עולת יולדת מ"ש מחטאת ואשם שאינו ידוע אי חטא או לא שחיטתו כשרה א"כ כ"ש באין לו אשה דצריך לומר תרתי חדא דיש לו ולא ידוע ועוד שילדה ג"כ או הפילה ואינו ידוע, וכבר כתבתי בגמרא ליישב קושיית רש"י בפשיטות דס"ד כיון דעיקר הקרבן שהוא עולה נידר ונידב א"כ חל ההקדש והוי קדשים בחוץ דסוף סוף נדר עולה והקריבה בחוץ קמ"ל דעיקר הטעם בנזיר דנדר בצינעא וביולדת דלא שייך זה שחיטתו כשרה. סליק פרק השוחט בס"ד