תפארת יעקב על חולין חלק א רעז

אבל בקדשים הרי לכ"ע אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו ואין כאן משום קדשים בחוץ וכיון דלהרמב"ם באינו שלו אפילו מראית עין ליכא א"כ לכ"ע קשה, וכמו כן קשה לתירוץ הט"ז דבקדשים לא שייך לצעורי דמה בכך הא בלא"ה אינו יכול להקדיש בהמה להקרבה כל שיש לחבירו חלק בה ודוקא לאסור מכח ע"ז אמרינן דכל שיש לו חלק יכול לאסור כמו חטאת דלכפרה חשיב כדידיה כיון שיש לו כח בה ממילא השחיטה אוסרת כולה אבל לענין הקדש כל שיש לחבירו חלק שוב אי אפשר להקדיש רק קדושת דמים ולא הוי רק כבעל מום או חיה כיון דמראית העין לא שייך [להט"ז], וכ"ש דקשה בהך קמייתא דפריך למ"ד אין אדם אוסר מהך דב' אוחזין בסכין וקשה ולמאן דס"ל אדם אוסר מי ניחא תינח בשוחט להרים אב בשוחט לקדשים הרי לכ"ע אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו ולא גרע איסור מראית עין מהאיסור בעצמו כמו שכתב הט"ז עצמו שם והוא תמוה לפע"ד:

ומה שנראה לי בישוב קושיא זו דבלא"ה כבר כתבתי לעיל בשמעתין דרבוצה שיש לתמוה לכאורה דפריך למ"ד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו מהך דשנים אוחזין בסכין וקשה הא מרישא דשוחט לשם הרים דקתני שחיטתו פסולה לא קשיא לי' כלל והיינו דמיירי דשוחט בהמה שלו א"כ מאי קשיא ליה טפי מהך סיפא הא עיקרה לא בא אלא לומר דאפילו שחט עמו אחר שחיטה הגונה מ"מ שחיטתו של זה אוסרת ומיירי ג"כ בבהמה שלו ומאי אולמא סיפא דב' אוחזין להקשות מינה טפי מרישא והוא תמוה לכאורה, וברור דעיקר הקושיא כיון דשחיטה לע"ז דאוסרת אפי' בכל דהו אוסרת לכ"ע עכ"פ בשלו שהרי מוקמינן הך דחטאת בחוץ בחצי קנה פגום דוקא אבל אי שחט קנה נאסרה קודם בכל דהו אפילו לא עשה בה מעשה נבלה כלל ולא נגע בהכשר השחיטה כלל א"כ מה יתן ומה יוסיף במה שחבירו שחט שחיטה הגונה כיון שהאיסור אינו מצד ששחט בהכשר שחיטה לע"ז רק מעיקרא במעשה כל דהו נאסרה וכיון שהוא עשה מעשה כל דהו הרי אסרה, ואי דבא לאשמועינן הא גופא דאוסר בכל דהו הוי ליה לאשמועינן ברישא בשוחט בעצמו כל דהו לע"ז אסרה ואפי' שחט חבירו כל הכשר השחיטה בהכשר לא מהני ומזה דייק דע"כ מיירי בבהמת חבירו ובשחט אותה לבדה אפילו אי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו אסורה באכילה דמשרא לא שרי לה כמ"ש הר"ן והך משנה לא מיירי רק להר דאינו אסור רק באכילה לכך קמ"ל בב' אוחזין ושוחטין דמטעם דלא שרי לה הרי יש חבירו שמתיר אותה בשחיטתו קמ"ל דיכול לאסור דבר שאינו שלו לא דלא שרי לה בלבד רק אפי' לאסור יכול לאסרה ולא מהני שחיטת חבירו דהוא אוסר במחשבתו מלבד דלא שרי לה, ואהא משני באית ליה שותפות וקמ"ל דאף ששניהם שותפין ובשחיטה זו ממילא אוסר הוא של חבירו וס"ד כיון דאין אדם יכול לאסור שאינו שלו וממילא אינו אוסר במקום שחבירו שותף בדבר ויש לו חלק בכולה קמ"ל כיון דשלו יכול לאסור אף שאוסר בזה חלק חבירו ששחיטה זו עצמה מתפשטת היא גם על חלק חבירו לא מכח תערובת] ג"כ מ"מ יכול לאסור:

ובהכי ניחא דלא משני בתר הכי בשותפות דלא שייך לצעורי ולהנ"ל ניחא דבתר הכי ג"כ ע"כ עיקר הקושיא דמקמ"ל בב' אוחזין כיון דשוחט לע"ז אוסר אפי' במעשה כל דהו וע"כ דקמ"ל דאוסר אפי' של חבירו ולא דלא שרי לה רק אפי' יש מתיר בלעדו הוא אוסר של חבירו וקשיא לי' הא מ"מ לא נתכוון רק לצערו והשתא היכי אפשר לתרץ בשותפות כיון דהשתא ס"ל אדם אוסר שאינו שלו והיכי קמ"ל תנא דבשותפות אוסר הא אפי' הכל של חבירו אוסר, וזה לא שייך לומר דלא בא לחדש כלל דאוסר של חבירו רק בשותפות לא שייך לצערו דכיון דשותף הוא פשיטא דלא שייך לצערו והוצרך לתרץ בישראל מומר וקמ"ל דיכול לאסור של חבירו אף דחבירו מתיר בלעדו מ"מ מלבד דלא שרי לה אוסר הוא של חבירו כנ"ל, ובתר הכי במטמא ומדמע ומנסך בלא"ה לא קשיא כלל דלוקמא בשותפות דמה בכך כיון דס"ל השתא דישראל אין מנסך כלל ואינו עושה רק לצערו א"כ נהי דאי אירע וניסך יין של שותפות ע"כ לא כיון לצערו רק לנסך אבל כיון דלא משכחת לה שינסך רק בשותפות א"כ היכי תקנו בזה לחייבו בהיזק שאינו ניכר כיון דישראל אינו עושה רק לצערו א"כ ממילא בשותפות לא יעשה ואי ינסך בלי שותפות לא יאסור כלל והוצרך לאוקמא במומר אבל מעיקרא דלא ס"ד כלל דישראל אינו עושה רק לצעורי רק שרוצה לנסך באמת א"כ שפיר משני בשותפות וכשירצה לנסך ינסך של חבירו דטוב לו יותר לנסך אפי' בשותפות משינסך שלו בלבד כיון שרוצה לנסך, משא"כ בתר הכי שחדשו דאין ישראל מנסך כלל רק לצערו א"כ לא שייך שלא יהא דוודאי לא ינסך בשותפות כיון שלא ירצה רק לצערו ולא שייך בשותפות והוצרך לאוקמא במומר, ובזה יש לקיים דברי הפרישה שהביא הש"ך סי' ד' ס"ק ה' שכתב ליישב דברי הטור והש"ך תמה עליו שהוא נגד הש"ס ולפי מה שכתבתי לק"מ ודברי הטור נכונים ודו"ק היטב:

ומעתה לא קשיא כלל עיקר קושיא הנ"ל דמהך דהכא בקדשים לא קשיא כלל דהכא לכ"ע אינו אוסר רק כששחט ועשה בה מעשה נבלה אבל בכל דהו פשיטא שאינו אוסר רק דשחיטתו פסולה אם כן כמו דרישא מיירי בבהמה שלו כמו כן סיפא מיירי בהכי ולא בא לחדש רק אף דחבירו שוחט כהוגן הוא פוסל בשחיטתו לשם עולה ולא הוצרך הרא"ש וטור לפרש כאן כלל כיון שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו וכן של שותפות ממילא מיירי בבהמה שלו כמו ברישא וזה ברור:

מיהו על הרמב"ם אכתי קשיא לכאורה דכתב להדיא הך דשותפות גם על שוחט לשם עולה שזכר שם וקשה מה מועיל שותפות מ"מ הא אינו יכול להקדיש של שותפות להקרבה והוי כמו בעלת מום, לכן נראה לי דהרמב"ם רוח אחרת עמו והוא שאף שאמר אין אדם אוסר דבר שאינו שלו וכן אינו יכול להקדיש דבר שאינו שלו מ"מ הכא בשוחט לשם עולה אפי' שחט של חבירו שחיטתו אסורה דכבר ביארנו דנראה מדברי הרמב"ם דהך שחיטתו פסולה דהכא לאו משום מראית העין הוא שלא זכר הרמב"ם ז"ל דמדרבנן אסורה, גם אי אפשר לומר דסובר דאסור מטעם קדשים בחוץ ממש דפשיטא דאי הקדיש בשעת שחיטה דלא חל הקדש לשחוט בחוץ ואף דבאומר הרי עלי עולה להקריבה בבית חוניו ס"ל לרבנן דיקריבנה בבית המקדש היינו דוקא שאמר מעיקרא הרי עלי עולה דיכולה להיות עולה בבית המקדש אבל אם בשעה ששוחט חולין בחוץ אומר ששוחט לשם עולה פשיטא שאינו חל הקדש כלל, ועוד דמשמע בתוספתא דבעבר הירדן אפי' רבנן מודי שהרי ר"ש מתמה ומה אם אמר הרי עלי עולה להקריבה בעבר הירדן שמא היא עולה ואף דאי אמר להקריב בבית חוניו ס"ל לרבנן דיקריבנה בבית המקדש היינו אי הקריב נדרו בבית המקדש הוי עולה כיון שנדר עולה ור"ש סובר דאפי' בבית המקדש לא הוי עולה שלא נדר כדרך הנודרין אבל אי אמר הרי עלי עולה להקריב בבית חוניו והקריב בבית חוניו לנדרו פשיטא שאין זו עולה אפי' לרבנן וזהו שתמה ר"ש דאסרי רבנן כאן שחיטתו ומה אם אמר הרי עלי עולה לשוחטה בעבר הירדן שמא היא עולה והיינו אי שחטה בעבר הירדן שמא היא עולה ואף כאן כיון ששחטה בחוץ פשיטא שאין זו עולה, והשתא טעמייהו דרבנן כאן אף שאינה קדושה כלל ואין זה קדשים בחוץ מ"מ כיון שחישב בשחיטתו מחשבת קדשים בחוץ פוסלת את השחיטה כמו בחישב מחשבת ע"ז [והיינו דהכתוב הקישן להדדי דכתיב גבי שחוטי חוץ למען אשר לא יזבחו עוד זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם], והשתא ממילא לא שייך להכשיר מצד שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו כיון דאינו הקדש כלל רק מחשבה זו פוסלת כמחשבת ע"ז ואין לנו לומר רק אין אדם אוסר דבר שאינו שלו למ"ד דאינו אוסר אפי' במעשה ועל זה אמרינן דמ"מ שחיטתו פסולה דמישרא לא שרי לה (כמ"ש הר"ן גבי ע"ז וכבר הוכחתי לעיל שכן דעת הרמב"ם], רק בב' אוחזין ושוחטין דיש אחר השוחט ג"כ דלא שייך מישרא לא שרי לה וגם יש עוד היתר דלא נתכוון רק לצערו ולא נתכוון באמת לשם קדשים בחוץ על זה שפיר מהני שותפות ושפיר יכול לאסור ממש מלבד דלא שרי לה וגם לצערו לא שייך בשותפות אבל מצד הקדש שאינו שלו לא שייך גבי שוחט לשם עולה כלל דלאו משום שנעשה באמת הקדש אסרינן לה ואינו הקדש כלל רק מחשבה זו פוסלת כמו מחשבת ע"ז, [ודע דיש לומר עוד בישוב דברי הרמב"ם דסובר נהי דהכא נמי שייך אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו מ"מ בשותפות אף דבהמה של שותפין שהקדישה אחד אינה קריבה מ"מ לא דמי לבעל מום דאינו ראוי כלל אבל זו כיון דסובר הרמב"ם אין בעלי חיים נדחין ואי חזר ולקחה קריבה חל עליה איסור שוחט לשם עולה כיון דאכתי ראוי' היא אבל באמת נראה עיקר כמו שכתבתי מקודם], ומה שכתב שזה כשוחט קדשים בחוץ הכוונה דחישב מחשבה בשחיטתו כשוחט קדשים בחוץ ומחשבה כזו פוסלת השחיטה ומ"מ בשוחט לשם חטאת כיון שאינו מחוייב בוודאי כיון לחייך דכיון דאינו נידר ונידב ושחט לשמו לא כיון רק לחייך והוי כמו היכא דאינו שלו כלל דאמרינן דלא כיון רק לצערו וה"ה באומר דבר הנראה כדבר בטל דאמרינן דמשקר ועמ"ש בגמרא ובתוס' בד"ה ור"ש:

בגמ' השוחט לשם עולה אשם תלוי בר נידר ונידב הוא וכו' הא מני ר"א הוא וכו'. הרמב"ם ז"ל פסק דלאשם תלוי שחיטתו כשרה והרא"ש הביא המשנה כצורתה ולא הזכיר כלל מה דמוקי למתניתין כר"א ואנן דקי"ל כת"ק שחיטתו כשרה, ונראה לי דסובר הרא"ש דאפילו לת"ק באשם תלוי שחיטתו פסולה והוא דיש להבין במה שפירש"י במשנה דעיקר הקושיא הוא שאין אשם תלוי רק במחוייב וההוא קלא אית ליה ובאמת זה לא שייך רק בחטאת דרגיל להודיע חטאו כדי שיתבייש ויתכפר לו אבל באשם תלוי כיון שלא נודע לו כלל שחטא למה יודיע חטאו שמא יתברר לו שלא חטא כלל, ועוד דע"כ לא פליג ת"ק על ר"א רק דאין מקריבין אותו אבל אם באמת בא לידו ספק כרת חל ההקדש א"כ הכא נמי כשהקדיש לאשם תלוי שמא באמת בא לידו ספק חטא וחל ההקדש, [מיהו לפי מה שכתבתי לעיל להרמב"ם זה אינו], גם יש לדקדק דהמקשה ציין