תפארת יעקב על חולין חלק א רעו

ישחוט בבית כיון דאי עושה לנקר חצירו אין בזה משום חוק הצדוקים דהא חזינן בשוק אסור לשחוט חוץ לגומא ובבית מותר א"כ למה קתני אין שוחטין לגומא כל עיקר, הן אמת דלעיל כתבתי דנראה לי מלשון לנקר חצירו דהכוונה שעושה מקום מדרון כדי שיהא הדם שותת לגומא ויעבור לכלוך וטינוף שבחצר עם הדם לתוך הגומא דאל"כ הוי ליה לומר שלא לטנף חצירו, ולפ"ז דוקא בעושה מקום חוץ לגומא ושוחט שייך זה אבל מ"מ הא גופא קשיא מ"ש דלא התירו לשחוט לגומא עצמה כדי שלא יטנף חצירו בדם, ואמת דיש לומר דכל שיש לומר שלא לטנף ויש לומר משום חוק הצדוקים עושה אסור רק חוץ לגומא יש הכרח דעושה לנקר דאי משום חוק הצדוקים היה שוחט לגומא וע"כ דלנקר עושה משא"כ בשוחט לגומא ממש אין הכרח דשלא לטנף עושה, אבל מ"מ קשה למה לי הכרח דוקא כיון דבבית ליכא משום רואין וכיון דעושה באמת שלא לטנף חצירו יהא מותר וע"כ דלשחוט לגומא ממש אסור מדאורייתא משום חוק הצדוקים ולא מהני בזה שום טעם להתיר רק לשחוט חוץ לגומא אין בזה באמת משום חוק דצדוקים לא עבדי הכי כלל רק בשוק אסור משום מראית עין ובבית מותר:

ומעתה אני תמה על אותן הסוברים דהך צריך בדיקה אחריו היינו ששחיטתו אסורה עד שיבדק דלא מיבעיא בשוק בשוחט חוץ לגומא דלא עשה כחוק הצדוקים רק עבר אדרבנן ולא חש למראית העין אבל כיון שלא עשה באמת שום חוק היכי ס"ד לחוש אחריו לבודקו ולאסור שחיטתו עד שיבדק אלא אפילו שחט לגומא ממש בבית היכי ס"ד דשחיטתו אסורה כיון שיש מקום לומר דשלא לטנף חצירו עשה, והרי בשוחט בהמת חבירו לע"ז אמרינן דלצעורי קא מיכוון ושחיטתו מותרת רק בשותף דוקא או במומר כדאוקימנא לעיל א"כ מה התם דשחט בפירוש לע"ז מכל מקום כל שיש סברא לצערו שחיטתו מותרת אף דפשיטא דאסור לעבוד ע"ז לצער חבירו מ"מ כיון דאין דרך ישראל לעבוד ע"ז אמרינן דלצערו נתכוון ושחיטתו מותרת כ"ש כאן כיון דישראל הוא אף דעשה איסור ששחט לגומא מ"מ אין ראוי לאסור שחיטתו רק לומר דשלא לטנף חצירו עושה, וברור דהך ואם עשה כן קאי על מה שאמר משום שנאמר ובחוקותיהם לא תלכו ואם עשה כן כפי חוקותיהם דהיינו ששחט לגומא בשוק צריך בדיקה אחריו דאז אין לתלות בשום דבר וכיון שעשה חוק הצדוקים בוודאי ראוי לבודקו שמא צדוקי הוא אבל בבית או בשוק כששחט חוץ לגומא דאין בזה רק משום מראית עין ולא עשה כחוק הצדוקים כלל פשיטא שאין צריך בדיקה כלל וכ"ש שאין לאסור שחיטתו, וכאשר כתבתי כן מבואר ברמב"ם פ"ב מה"ש הלכה ה' ו' וז"ל שם אין שוחטין לתוך ימים וכו' ולא ישחוט בתוך הכלים ולא לתוך הגומא שכן דרך עובדי כו"ם ואי שחט שחיטתו כשרה שוחטין לכלי מים עכורים וכו' וכן שוחט חוץ לגומא והדם שותת ויורד לגומא ובשוק לא יעשה כן שמא יחקה את האפיקורסין ואם שחט לגומא בשוק אסור לאכול משחיטתו עד שיבדקו אחריו שמא אפיקורס הוא עכ"ל, הרי להדיא דבהנך כלהו שחיטתו כשרה רק בשחט לגומא בשוק צריך בדיקה והיינו כמו שבארנו, ודברי רש"י ז"ל לא נתבררו לי במה שפי' צריך בדיקה אחריו שמא מין הוא לכו"ם ויבדלו מפתו ומיינו דאם נתכוון לומר דאין סברא לאסור שחיטתו בשחט לגומא כיון דבמתניתין קתני כל הני כי הדדי ומשמע דרק איסורא לכתחילה הוא ולא לאסור שחיטתו לכך פי' דהכוונה שיבדלו מפתו ויינו להבא א"כ תיקשי דהוי ליה לפרש שאם ימצא מין לא יתנו לו לשחוט להבא דשחיטת מין לע"ז, וצריך לומר דסובר רש"י דלענין למסור לו לשחוט בלא"ה אין למסור לו כיון דסוף סוף עבד איסורא בשחיטתו ושחט שלא כדין יש לחוש שמא אינו מדקדק בשחיטתו במה שאסרו חכמים לעשות רק לענין פתו ויינו כל שאינו מין בוודאי מותר וצריך בדיקה שמא מין הוא ויבדלו ממנו מזה ג"כ, אבל מ"מ לפי מה שבארנו שפיר יש לומר דכל הני דקתני במתניתין וודאי אינו רק לכתחילה רק בשחט לגומא בשוק צריך בדיקה כיון שעשה כחוק הצדוקים ואין לו שום סברא שנאמר שעשה לאיזה טעם שחיטתו אסורה עד שיבדק אבל בשחט לגומא בבית אף דעבד איסור לא גרע משוחט לע"ז דבישראל כשיש סברא לומר לצערו שחיטתו מותרת כ"ש כאן כנ"ל:

במשנה השוחט לשם עולה וכו' שחיטתו פסולה. פירש"י דהרואה אומר וכו' קדשים בחוץ מותרים וגזור רבנן עליה פסול, וצריך לומר לפירושו אף דלעיל בשוחט לתוך ימים דג"כ הטעם דרואה אומר לשרא דימא קא שחיט ומ"ש דשם לא אמרו שחיטתו פסולה רק אין שוחטין לתוך ימים ובהדיא כתב הרמב"ם ז"ל שם דשחיטתו כשרה דיעבד, וצריך לחלק דהתם אין הכוונה רק משום חשדא שיחשדוהו ששוחט לשרו של ים אבל לא חיישינן התם שיבואו לאכול משחיטה שנשחטה לע"ז בהדיא רק חשד בעלמא הוא ולכך רק לכתחילה אסור אבל כאן שאומר בפי' ששוחט לשם עולה אם נתיר שחיטתו יאמרו קדשים בחוץ מותר:

אמנם מדברי הרמב"ם ז"ל משמע דשחיטה זו מדינא פסולה שהרי כתב בהדיא דשחיטתו פסולה ובכל מקום שזכר שחיטתו פסולה הוי נבלה ולוקה משום נבלה כמו שכלל הרב ז"ל בפי' וברור דטעמו דכל שחיטה שהיא פסולה מצד מחשבת השוחט הוי פסול בשחיטה ואף דשוחט קדשים בחוץ ממש אין שחיטתו נבלה [דשוחט בחוץ ונתנבלה בידו פשיטא דפטור] היינו בקדשים מכבר דלא מחמת מחשבתו נפסלו שהרי אפילו נשחטו בלי כוונה כלל כגון הפיל סכין או זרקו לנועצו בכותל מ"מ אי נשחט בחוץ פסולין משום שלא נשחטו בפנים אבל כאן דבלי כוונה היתה כשרה והפסול בא מכח מה שחישב מחשבה הפוסלת הרי קלקל במחשבתו את שחיטתו והוי פסול בשחיטה והוי נבלה, וכן משמע מדברי התוס' ריש פרק א"ט דכתבו דקאי אכל הני שחיטתו פסולה שהוזכרו כאן דהוי פסול בשחיטה והוי נבלה לכך קתני ואלו טריפות אלמא דהוי נבלה, ואפילו אי ס"ל לתוס' רק משום מראית עין עכ"פ הוי נבלה מדרבנן, וכמו כן שוחט לשם הרים הוי נבלה ולגדא דהר הוי נבלה דאורייתא ולהר הוי דרבנן אך מ"מ אינה מטמאה דדוקא שחיטת נכרי הוי נבלה ומטמאה אבל פסול מחשבה הוי נבלה ואינה מטמאה דלא קרינן בה וכי ימות כיון דבשחיטה מתה ודוקא בנתקלקלה בפועל מטמאה ולא מחמת מחשבה ולכך חייב משום או"ב לפי שמטהרה מידי נבלה שלא תטמא שהרי דעת התוס' בהדיא לעיל דף י"ג דשוחט לע"ז אינה מטמאה וע"כ דאף דהוי נבלה אבל מ"מ אינה מטמאה דטומאה ונבלה שני דברים הם ולכך אמרו בהדיא שחיטת נכרי נבלה ומטמאה במשא ש"מ שיש נבלה שאינה מטמאה, וכן נבלה מחיים כנקובת הושט אינה מטמאה אבל חייב משום נבלה כשאוכלה, ויש לפרש גם דעת הרמב"ם כך דלא כתב רק דבכל מקום שאמר שחיטתו פסולה דהוי נבלה דהאוכל ממנה לוקה משום נבלה כמו שכתב בהדיא אבל מודה דאינה מטמאה ועכ"פ יש לפרש כאן דפסול משום דמחשבה זו ששחט לשם קדשים מקלקלת השחיטה דהוי כשוחט קדשים בחוץ והוי נפסלה בשחיטתה ומדאורייתא פסולה [ולהתוס' הנ"ל יש לומר דהוי רק נבלה דרבנן מחמת שלא השיגו כאן על פירש"י רק בדברי ר"ש לא במה שפי' בדברי ת"ק], וכן משמע בתוספתא דת"ק פוסל מדאורייתא דבאמר במחשבה זו שוחט קדשים בחוץ ור"ש סובר דהוי כמקדיש לשחוט בעבר הירדן, תדע דאי ס"ד דת"ק מודה לר"ש דאינו חל ההקדש משום שהקדיש לשחוט בחוץ א"כ מ"ש מבעל מום דמודה ת"ק ואפילו לר"י רק משום זימנין דרמי מידי אמומא אבל בלא"ה לא חיישינן למראית עין משום שאין הקדש חל על בעלי מומין א"כ ה"ה כשאין הקדש חל מחמת שהקדיש לשחוט בחוץ, ואי משום דחייש ת"ק דהקדיש כבר הקדש גמור א"כ מ"ט דר"ש, ועוד דרש"י עצמו פי' דעכשיו מקדישה בשעת שחיטה וע"כ דטעמא דת"ק דמהני הקדש זה כדס"ל גבי הרי עלי עולה להקריבה בבית חוניו א"כ למה לא יהא אסור מדינא, ועמ"ש בתוס' בד"ה ור"ש, מיהו מדברי הרי"ף שהשמיט משנה זו הי' נראה לי דסובר דעיקר האיסור שלא יבואו להתיר קדשים בחוץ וכיון דהאידנא ליכא קדשים כיון שאין בית ממילא אין לחוש לגזור שיאמרו קדשים בחוץ מותר ובמילתא דלא שכיח לא גזרו רבנן אבל אי מדינא אסור משום דבאמת הקדיש ושחט בחוץ היה לו להזכיר המשנה עכ"פ:

שם שנים אוחזין בסכין ושוחטין וכו'. יש לתמוה דלעיל פריך למ"ד אין אדם אוסר שאינו שלו מהך משנה דהשוחט לשם הרים דקתני ב' אוחזין בסכין אחד לשם הרים ואחד לדבר כשר פסולה ומוקי בשותפות וקשה חדא על המקשה ולמ"ד אדם אוסר ניחא ליה תינח בשוחט לשם הרים אבל כאן בשוחט לשם עולה דאמרינן דעכשיו הקדישה ושוחטה בחוץ והרי לכ"ע אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו, וכמו כן על התרצן דמשני באית ליה שותפות קשה דבהמה של שותפין והקדיש אחד אינו חל הקדש להקרבה רק קדושת דמים כדאמרינן בקידושין דף ז' א"כ מ"ש משוחט לשם חטאת כיון דלאו בר נידר ונידב הוא שחיטתו כשרה וכמו בשוחט חיה ועוף שאינו ראוי להקרבה לכ"ע שחיטתו כשרה ומ"ש בהמה של שותפין דאין ההקדש חל דאמרינן דנתכוון להקדישה ולהקריבה בחוץ:

וראיתי להרב ב"י סי' ה' שהקשה על הרא"ש דסובר לעיל דאפילו בשותפות שייך לצערו ולא מהני רק בישראל מומר וזה לא שייך רק בשוחט לע"ז אבל כאן בקדשים דלא שייך נימא לצעורי קא מכוון, וכתב ליישב דהרא"ש סובר דרק בשוחט לע"ז דאסור מדינא שייך לצעורי אבל כאן דאסור משום מראית עין אפילו אינו שלו כלל אוסר דהרואה חושב דשלו הוא, והרמב"ם סובר דאפילו משום מראית עין אינו אוסר שאינו שלו מכח לצעורי וסובר דבשותפות לא שייך לצעורי לכך כתב גם כאן דוקא בשותפות ע"כ, והט"ז בי"ד בסימן הנ"ל כתב דבשוחט קדשים לא שייך לצעורי כלל דקא סבר מצוה קא עביד עיי"ש ודבריהם תמוהין לפע"ד דלתירוץ הב"י עדיין קשה להרמב"ם חדא מה מועיל שותפות הא מ"מ אינו יכול להקדישה להקרבה וכיון דלאו בת הקרבה היא הוי כמו קדשי ב"ה כגון חיה דאינה אסורה לכ"ע וכן לשם חטאת ומ"ש בהמה של שותפין כיון דאינה רק קדושת דמים ולהרמב"ם הכל יודעין שאינה שלו ואפילו מראית עין ליכא דאינה ראויה להקרבה כמו בעל מום, ועוד דתינח בתר הכי דמקשה דנימא לצעורי אבל מעיקרא דמקשה למ"ד אינו אוסר דבר שאינו שלו וקשה למ"ד אוסר מי ניחא תינח בע"ז