תפארת יעקב על חולין חלק א רעג

היינו מדמע, ועוד דהיינו מטמא לא קשיא כ"כ דמ"מ מפסיד טפי במערב יין נסך ואסרו בשתייה ממטמא חולין דלא נעשה איסור כלל רק נעשה זול ממה שהים וזה ברור לפע"ד בכוונת התוס', ובעיקר קושיית התוס' נראה לי דלק"מ בלא"ה דכיון שאין חלק כל אחד נפרד ממילא כיון שהוא מנסך כולו נסך הוא דחלקו פושט בכולה כמו שיכול למכור כולו כשותף בעסק כמו כן יכול לאוסרו לנסכו:

בד"ה לא כל הימנך שתאסר ייני לאונסי תימא וכו' שרי לזבוני לכל כותי שירצה וכו'. דברים אלו צריכין בירור היטב כי כפי הנראה מדברי התוס' דר"י ב"ב ור"י ב"ב אינן מתירין בשתייה כלל וכן פירש"י בהדיא פרק רבי ישמעאל דמתירין בהנאה ודבר זה מן התימה שאם נימא דאפילו למ"ד אין אדם אוסר שאינו שלו היינו דוקא בהנאה אבל באכילה ושתייה אסור א"כ הא כמה כרכורים כרכרו כל הפוסקים בדברי הר"ן והרא"ה שחדשו דאפילו למ"ד אינו אוסר באכילה אסורה דמאי מקשה מב' אוחזין בסכין דמתניתין הא במתניתין רק אכילה היא דפסולה קתני והרי בהך דריב"ב מבואר דאסור עכ"פ בשתיי' והשתא וודאי קשיא מאי פריך מב' אוחזין בסכין ובשלמא להר"ן ורא"ה יש לומר דרק בשחיטה קאמרי הכי משום דמישרא לא שרי לה אבל בב' אוחזין בסכין לא בעינן להיתר דידיה דחבירו שרי לה אבל השתא דאפילו ביין נסך אסור בשתייה א"כ פשיטא דלא קשיא מב' אוחזין בסכין כלל דבאכילה שפיר אוסר ולאו משום דלא שרי לה דהא ביין נסך לא שייך זה ומ"מ אסור בשתייה, ואמת דמה שפירש"י כך משום דהסוגיא פרק ר' ישמעאל מכרחת אותו דאל"כ מאי ענין הך ברייתא להוכיח דשרי למשקל דמי עיי"ש אבל הדבר תמוה לכאורה, ואין לי מקום לומר רק דביין נסך משום חומרא דיין נסך אסרו רבנן עכ"פ בשתיי', ואי נימא כן היה מקום ליישב דברי הרמב"ם דבהלכות עכו"ם פסק אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ובהלכות חובל כתב דמנסך בשותף דוקא או מומר דאל"כ לצערו נתכוון וקשה מה בכך דהוא מומר הא אינו אוסר שאינו שלו, ולהנ"ל ניחא דמשום חומרא דיין נסך יכול לאסור בשתיי', אבל מ"מ מלבד דמבואר ברמב"ם דיין נסך אסור בהנאה ג"כ בנסכו עכו"ם אבל בלא"ה מנ"ל לחלק בהכי בין שוחט לע"ג ליין נסך והרי בשוחט מבואר דמותר באכילה ואפילו להר"ן משום דלא שרי לה אבל לולא זה מותר באכילה, ודוחק לחלק דדוקא בע"ג דמתניתין דהוא רק דרבנן באינו שלו לא גזרו כלל אבל ביין נסך דאורייתא גזרו, תדע דמאי פריך מהמטמא והמדמע ומנסך התם חייב מחמת שאסרו בשתיי' עכ"פ, גם גוף הסוגיא דפרק ר' ישמעאל דמייתי רב אשי ראי' למשקל דמי מהך ברייתא דהכא ולכאורה אין ענין זה לזה כלל ת"ק אוסר דסובר אדם אוסר שאינו שלו ואסור לגמרי ור' יהודה ב"ב סובר אין אדם אוסר ומותר לגמרי ואיזה פשרה יש כאן שנאמר כיון דלר"י ב"ב מותר למכור לכל כותי לת"ק עכ"פ שרי למישקל דמי, תדע דטעמו של רב אשי דמיקלי קליה ולולא זה היה אסור וסברא זו לא מוכח מהתם כלל והוא תמוה לכאורה, ושם פרק ר' ישמעאל כתבו התוס' בשם רשב"ם דרך אחר והוא תמוה יותר למעיין שם ואין להאריך:

ומה שנראה לי בזה והוא דסברתו של רב אשי תלוי אי נימא דיין נסך הוי תקרובת ע"ז עצמו ובשיכשוך זה נעשה תקרובת עכו"ם א"כ ממילא יכול לשקול דמי דהוי כאילו שרפו ושפכו לארץ, אמנם אי נימא דעיקר נסך הוא שמנסכו ממש לפני כו"ם כמו שמנסכין יין בפנים על המזבח ושיכשוך זה שאוסר הוא משום שהוקצה לע"ז ולפי זה עדיין אין זה כאילו שרפו ושפכו רק הוא מוקצה לע"ז וכיון שהקצהו במעשה אסור להדיוט והשתא הוי אסור לשקול דמי כי אין זה כאילו שרפו ואיננו רק בעד היין שקיל דמי כי היין עדיין אינו כאילו אינו דהא רק מטעם מוקצה לתקרובת ע"ז נאסר ועדיין אין זה תקרובת ממש, ואהא מייתי רב אשי מהך ברייתא דר"י ב"ב מתיר מב' דברים האחד שאין מנסכין רק לפני כו"ם והב' דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו והשתא כיון דאנן קי"ל אין אדם אוסר דבר שאינו שלו היאך מצאנו ידינו ורגלינו במה שאנו אוסרין מגע עכו"ם ביינו של ישראל, וע"כ שאנו תופסין לעיקר דמנסכין יין שלא בפני ע"ז וזו היא עבודתו במה שמשכשך והוא התקרובת ממש ולא שייך בזה אין אדם אוסר דזה לא שייך רק במוקצה לא באיסור עצמו והוי כמבשל בשר וחלב של חבירו שזה הוא האיסור בעצמותו וכמו כן המקריב לע"ז התקרובת אסור ולא שייך שאינו שלו דמ"מ תקרובת הוא לפני כו"ם ואסור וה"ה עכו"ם ששכשך ביין ואסרו א"כ ממילא שרי למשקל דמי דתיכף דנסכו שרפו כאלו אינו וזה ברור, וזו היא ראיה למה שכתבתי לעיל בישוב דברי הרמב"ם התמוהין בהרבה מקומות בענין זה ויש לי לומר עוד בענין זה דהוכחת רב אשי היתה דסובר כיון דקי"ל אין אדם אוסר דבר שאינו שלו וקי"ל נמי דנכרי מנסך יינו של ישראל ונאסר וע"כ היינו טעמא דדוקא אי אפי' תאמר דאוסר אסר דבר שאינו שלו אז אינו יכול לאסור אבל במנסך יין כל שמגביהו חייב באונסי ואי נפסד אח"כ מעיקרא מעת הגבהה שלו הוא וכפירש"י לעיל במימרא דעולא הילכך יכול לאסור שלא אסר דבר שאינו שלו רק שלו אסר דמעיקרא שלו היתה כיון שנאסר, והשתא מוכח ממילא דהעכו"ם חייב לשלם דאי פטור מלשלם דהוי דמי יין נסך א"כ מעיקרא לא היה שלו כלל כיון שאינו משלם כלום ומזה מוכח דיכול ליקח דמים מן העכו"ם לכך הוי שלו ונאסר ומ"מ פריך שפיר לעיל ממטמא ומדמע ומנסך למ"ד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו דסברא הנ"ל לא שייך רק בעכו"ם המנסך דשפיר אמרינן דהיין שלו אבל בישראל אף דחייב לשלם ההיזק אבל אין היין שלו כלל ואכתי אסר דבר שאינו שלו ודו"ק, ומ"מ הנ"ל נראה עיקר כי מיושבין בזה דברי הרמב"ם כמו שבארנו לעיל באריכות עיי"ש:

בד"ה בישראל מומר פי' בקונ' וכו' וקשה וכו' אלא נראה וכו' כבר כתבתי דדברי רש"י צ"ע בלא"ה דהיכי שייך לומר בהך דב' אוחזין בסכין בשותפות דמה בכך דהוא שותף מ"מ כיון דאינו אסור בהנאה רק שחיטתו פסולה א"כ שפיר עושה לצער חבירו והוא יקח חלקו למוכרו לעכו"ם וכדומה ויוכל לאוכלו כיון שיודע שלא נתכוון רק לצערו וחבירו ישאר בצערו שלא יוכל לאוכלו, ומיהו בהך דהמנסך דבסמוך וודאי כל שהוא שותף לא שייך לצערו כיון שאסור בהנאה הרי יפסיד הוא בעצמו חלקו דלא שייך שיקח חלקו לביתו כיון שאסור בהנאה מיד ישפך ואין לך אדם שירצה לעשות שלו הפקר לכל לאוסרו בהנאה, ובהכי ניחא דברי הטור דבשחיטה פסק בב' אוחזין אפי' הוא שותף וביין נסך פסק דבשותף לא שייך לצערו, ולהנ"ל ניחא דביין נסך כל שהוא שותף לא יאסור את חלקו בהנאה ומ"מ לא מצי לאוקמא הך דהמנסך בשותף דמה בכך אי לא יהא במציאות זה הדין רק בשותף לא הוי מתקני רבנן דיהא חייב מכח שלא יהא כל אחד הולך ומטמא דפשיטא דשותף לא ילך ויזיק שלו ובלי שותף הרי לא יתחייב דלצערו קא מיכוון, וע"כ דיש במציאות חיוב בלי שותף היינו בישראל מומר וממילא כל שהוא שותף אפי' אינו מומר חייב דלא שייך לצערו והא דמשני לעיל בשותפות משום דס"ד דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו א"כ ע"כ דס"ל באמת היזק שאינו ניכר שמיה היזק אבל השתא ס"ל דיין נסך אדם אוסר שאינו שלו ועוד דלמ"ד אדם אוסר קאי א"כ מיישב שפיר אפי' למ"ד לא שמי' היזק דע"כ משכחת לה מנסך בלי שותפות ובזה מיושב ג"כ תירוץ הדריש' על הטור הנ"ל ממה שהקשה עליו הש"ך ודו"ק ועמ"ש בסמוך:

בד"ה הכא נמי בישראל מומר להנך אמוראי הוי מצי למימר בהניזקין מנסך היינו שנגע בו. ולפע"ד ליישב דוודאי יש לתמוה מאי קושיא ממנסך דנימא לצעורי קא מיכוון דכיון דחייב לשלם היכי שייך שנעשה לצערו ויתחייב בתשלומין, תדע דמחמת זה חייבו לשלם כדי שלא יעשה כן והיכי נימא דעושה לצעורי וע"כ צ"ל דהכוונה למה תקנו דחייב לשלם אי לא יתחייב ממילא לא יאסור היין כלל דנימא לצעורי איכוון, והשתא ממילא מה דקאמר ה"נ בישראל מומר אין הכוונה דמיירי בהכי דוקא רק המציאות הוא בישראל מומר וכל שתקנו שיתחייב שוב לא שייך לצערו דאי חושב דבאמת יהא אסור ויצטער א"כ יתחייב לשלם וממילא בכל גווני מנסך חייב ולכך לא אוקמא שנגע דלא שייך רק במומר, ובאמת שכל הפוסקים לא כתבו כן רק דוקא בשותף או מומר ולפעד"נ כמו שכתבתי דכיון דחייב לשלם לא שייך לצעורי דבשוגג בלא"ה לא שייך לצעורי רק במזיד ובמזיד חייב לשלם כנ"ל:

במשנה אין שוחטין לא לתוך ימים. כתב הרשב"א ז"ל בת"ה בה"ש שער שלישי וז"ל ומסתברא מדקאמרינן שצריך לבדוק אחריו שמא מאיני הוא אף שחיטתו פסולה מספק שמא שחיטת מאיני הוא וכיון דתנינן אינך כלהו במתניתין בהדי הא אף כלהו אסורות מספק אלא שאני תמה כיון דתני לעיל מינה השוחט לשם הרים שחיטתו פסולה ותני בסיפא דמתניתין השוחט לשם עולה שחיטתו פסולה ותני הא באמצע אם איתא דשחיטתו פסולה היכי לא תני בהא נמי השוחט לתוך ימים שחיטתו פסולה וכו' עכ"ל, ואני תמה על הוכחה זו דהיכי מצי למינקט בהני שחיטתו פסולה כדקתני בשוחט לשם הרים דמעיקרא ועולה דבתריה דאלו התם פסולה ולית לה תקנתא ופסולה היא לעולם אבל הנך כיון דאי בדקיני' ולא נמצא שהוא מין פשיטא דלכ"ע מותרת רק קודם בדיקה אין לאכול שמא ימצא מין אבל לא שייך לומר כה"ג שחיטתו פסולה ותדע לך דבריש מכילתין קתני ושחיטתן כשרה ולאוקימתא דרבינא דוקא בבדקוהו שיודע ה"ש ואפילו ליתא קמן שחיטתו פסולה ומ"מ כיון דאי נבדק ויודע כשר קרי ליה שחיטתו כשרה וכ"ש כאן דלא שייך למינקט בכהאי גוונא שחיטתו פסולה כיון דאי נבדק ולא נתברר שהוא מין שחיטתו כשרה וכ"ש אי נתברר שאינו מין, גם בעיקר דבריו שכתב דה"ה לתוך ימים או נהרות שחיטתו פסולה להיפוך שמענו מדברי הרמב"ם ז"ל בעל סברא זו שכתב להדיא בהך דימים ונהרות וכלים דאם שחט שחיטתו כשרה ואח"כ בשחט לגומא בשוק כתב דאסור לאכול משחיטתו עד שיבדק, [וביותר תימה על הש"ך בי"ד סי' י"ב ס"ק ג' שכתב בפשיטות דלהך דעה גם לעיל בימים וכלים שחיטתו פסולה ונעלם ממנו דהרמב"ם חולק בזה בהדיא אף שהוא בעל סברא זו דאסור לאכול משחיטתו עד שיבדק], והר שהביא הרשב"א ז"ל דכיון דתנינן כלהו במתניתין לעיל נמי שחיטתו פסולה עד שיבדק אינה ראי' לפע"ד כלל דהא במתני' לא הוזכר בדיקה כלל רק בברייתא ובברייתא לא הוזכרה הבדיקה רק על השוחט