תפארת יעקב על חולין חלק א רעב

היו אסורין להדיוט לא מכח ע"ז רק מכח קדושת ביה"מ שיש עליהן אבל בית חוניו דאין בהם קדושה אסורין לגבוה מדרבנן ולהדיוט מותרין ודו"ק, ועכ"פ מוכח מהך סוגיא בדנ"ב דס"ל לסתמא דתלמודא וכן ר"י בן שאול ורבי דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אפילו במעשה והיינו כר"נ ור"ע ור"י וכמו שבארנו לעיל בגמרא:

בתוס' בד"ה ת"ש למ"ד בהניזקין מנסך ממש פריך. כבר כתבתי טעם דבר זה דמנא ליה דהנך אמוראי מפרשי מנסך ממש דכיון דס"ל אינו אוסר דבר שאינו שלו ע"כ יליף קנסא מקנסא דהכי מוכח פרק ר' ישמעאל דנ"ב דיליף רבי כלים של בית חוניו מכלי אחז וזהו רק למ"ד אינו אוסר אבל למ"ד אדם אוסר ע"כ מפרש האבעי' באופן אחר עיי"ש, וכעת נראה לי לפרש על דרך זה הך סוגיא דגיטין דפריך ומ"ד מנסך מ"ט לא אמר מערב אמר לך מערב היינו מדמע ואידך קנסא מקנסא לא ילפינן ולמאן דיליף קנסא מקנסא כל הני למה לי וכו' ופירש"י ולמאן דיליף היינו רב דלא מפר מערב דהיינו מדמע ש"מ דיליף קנסא מקנסא ע"ש ואין הלשון סובל פירושו דלא הוי לי' לומר ולמאן דיליף רק ואידך דיליף קנסא מקנסא כיון דאדרב דסליק מיניה קאי כמו דקאמר מעיקרא ואידך קנסא מקנסא לא ילפינן, לכן נראה דוודאי למאן דיליף בעלמא קנסא מקנסא דהיינו בהך דפרק ר' ישמעאל דלמ"ד אינו אוסר דבר שאינו שלו יליף רבי קנסא מקנסא א"כ ע"כ דאפילו מ"ד מערב אין כוונתו מערב ממש דא"כ היינו מדמע וקנסא מקנסא ילפינן וע"כ דמערב היינו שניסך יין של שותפות דנאסר מכח מערב ומ"מ לא קשיא היינו מדמע דמדמע עירב בידים אבל מנסך ממילא נתערב, ועוד דס"ד קים ליה בדרבה מיניה, ואהא קשיא ליה לכ"ע כיון דע"כ ילפינן קנסא מקנסא כל הני למה לי ועושה צריכותא והוא אליבא דכ"ע רק למ"ד מערב יש מקום לומר עוד דלא עירב בידים ונקט קים ליה בדרבה מיניה דהוא אליבא דכ"ע, ואי קשיא מ"ט לא אמר מנסך ממש כיון דהשתא נמי קים ליה בדרבה מיניה משום דס"ל אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ורב סובר אדם אוסר דהא פליגי הכא תנאי בהא במסקנא והא וודאי לא קשיא למה לא אמר רב בשותפות דלמה לי כיון דס"ל דאוסר בלי שותפות ודוקא השתא שמפרש מערב בלי ניסוך כלל קשיא ליה יאמר מערב דלא נצטרך לומר משעת הגבהה קניא אבל שיאמר בשותפות לא קשיא כלל ודו"ק:

בא"ד וא"ת ומאי קא משני דאית ליה שותפות וכו' שמערב בשלו וכו' היינו מדמע וי"ל וכו' לא אמרינן קים ליה בדרבה מיניה וכו' דבדבר מועט לא מיחייב עכ"ל. דברי התוס' קשין להולמן חדא בעיקר הקושיא שהקשו הא שם במקומו פריך ולמאן דיליף קנסא מקנסא כל הני למה לי ופירש"י דהיינו רב דלא קאמר מערב דהיינו מדמע משום דילפינן חד מחבריה א"כ השתא נמי דקאמר מנסך כל הני למה לי ומתרץ דאיצטריך מנסך דס"ד קים ליה בדרבה מיניה א"כ מה מקום יש להקשות אי הכוונה בשותף כיון דסוף סוף קים ליה בדרבה מיניה דהא אפי' אי הכוונה מנסך בלי שותף ג"כ ע"כ הכוונה דקמ"ל דלא נימא קים ליה בדרבה מיניה ומאי נ"מ אי מפרש בשותף, ובוודאי אי אפשר לומר דהתוס' בקושיא הוי ס"ד דבשותף לא שייך כלל קים ליה בדרבה מיניה ותירצו דאפילו בשותף שייך זה דמאיזה צד שייך לחלק בזה, ואי משום דתשלומין מכח חלק חבירו בא הרי לא זכרו התוס' כלל דקושייתם למ"ד מיתה לזה ותשלומין לזה חייב, גם לא זכרו בתירוצם דכאן סובר אפילו בתשלומין לאחר פטור, ועוד דכאן הוי מיתה גם על חלק חבירו דאף דאינו אוסר אבל חייב מיתה על שעבד כו"ם דהא עבד ע"ז בכולו ודו"ק, וביותר תימה שסיימו ואי לא תנא מדמע הוי אמינא דבדבר מועט לא מיחייב והוא תמוה דמאי ענין זה להא דמוקמינן בשותף דאי מוקמת בלי שותף כ"ש דקשיא ליתני מנסך וכ"ש מדמע וע"כ משום דס"ד בדבר מועט לא מיחייב, ועוד דבגמרא התם משמע דמעיקרא אזיל בתר הך ברייתא דמעיקרא אמרו המטמא והמדמע חזרו לומר אף המנסך א"כ לא קשיא דליתני מנסך דמעיקרא לא הוי ס"ל כלל מנסך ובתר הכי חזרו לומר מנסך דמשעת הגבהה קנה כר' ירמיה, ואי נתכוונו ללישנא בתרא דמעיקרא אמרו המטמא והמנסך חזרו לומר אף המדמע א"כ בהדיא קאמר התם מדמע קמ"ל דהפסד מועט הוא וכך אמרו בב"ק דף קי"ז מעיקרא ס"ד הפסד מרובה ובתר הכי קמ"ל הפסד מועט ואין הפרש בזה בין אי הכוונה מנסך ממש או בשותף, ולהך שינוי' לא קשיא כלל איפכא כיון דקתני מדמע למה לי מנסך כיון דמעיקר' אמרו מנסך דהפסד מרובה ובתר הכי חזרו לומר אפילו הפסד מועט והיאך הרכיבו ב' הלשונות ומה שכל דבריהם מפורש בגמ' והוא תמוה מאד לכאורה:

ומה שנראה לי בכוונת התוס' בפשיטות הוא כך דוודאי יש לתמוה בהך סוגיא דגיטין דקאמר ומ"ד מנסך מ"ט לא אמר מערב מערב היינו מדמע והשתא תיקשי תינח להך ברייתא דמעיקרא אמרו המטמא והמדמע וחזרו לומר אף המנסך א"כ אי מנסך מערב כבר אמרו מדמע אבל להך ברייתא דמעיקרא אמרו המטמא והמנסך חזרו לומר אף המדמע א"כ אכתי תיקשי מ"ט לא אמר מערב ומ"מ דוקא בהפסד מרובה וחזרו לומר אף המדמע דהפסד מועט ואין כאן קושיא היינו מדמע, וליכא למימר אי מערב היינו מטמא הא ליתא דאי תני מטמא משום דעביד איסורא דאסור לטמא תרומה וכן חולין כמו שאמרו שם מעיקרא משא"כ מערב ואי תני מערב דמפסיד ליה לגמרי אבל מטמא לא מפסיד ליה לגמרי ואי תני תרווייהו דהפסד מרובה חזרו לומר המדמע דהפסד מועט ועכ"פ להך ברייתא קשיא מנסך מ"ט לא אמר מערב, וברור דע"כ לא אמרינן לחלק בין הפסד מרובה למועט רק אי בראשונה לא הוזכר כלל אופן זה שעירב איסור בהיתר רק מנסך ממש ומטמא אז אמרינן דבראשונה לא זכרו עירוב איסור בהיתר משום דלא פסיקא מילתא דיש עירוב שהוא רק הפסד מועט וכיון דלא פסיקא מילתא לא זכרו עירוב כלל לכך חזרו לומר אף המדמע דהפסד מועט אבל אי מנסך היינו מערב א"כ הרי הוזכר עירוב איסור בהיתר ממילא מאיזה צד נחדש מעצמנו לחלק דהפסד מועט לא רק אי לא הוזכר עירוב כלל אז היינו אומרים דלכך לא הוזכר עירוב משום דלא פסיקא מילתא, או דהכוונה פשוט דדוקא אי מנסך ממש הוי הפסד מרובה דאסרו בהנאה כמו שפירש"י אבל בעירב בו איסור כיון דיכול למוכרו חוץ מדמי יין נסך שבו לא מיקרי הפסד מרובה כיון שאינו אסור בהנאה, [אך רש"י פי' מעיקרא שם דמערב היינו שאסרו בהנאה והוא סותר דבריו בב"ק דשם קי' דלא חסריה מידי דמזבין ליה חוץ מדמי יין נסך שבו, ועמ"ש בחיבורי ת"י שם, אבל התוס' לא ס"ל כפירש"י שם וכן מוכח באמת בסוגיא שם דרק אי מנסך ממש הוי הפסד מרובה ולא מערב והיינו משום דמותר בהנאה], דליכא למימר דמ"מ כיון שאינו יכול למוכרו רק לנכרי הוי הפסד מרובה טפי ממדמע א"כ אכתי מנסך מ"ט לא אמר מערב, ואהא קשיא להו לתוס' כיון דמנסך ע"כ הכוונה בשותף והיינו ג"כ מערב א"כ אכתי היינו מדמע כיון דאינו אסור בהנאה דיכול למכור חלקו לעכו"ם חוץ מיין נסך שבו ואי נימא דמ"מ לגבי מדמע חשיב הפסד מרובה א"כ מ"ט לא אמר מערב, ואהא תירצו התוס' דמ"מ לא קשיא מ"ט לא אמר מערב דבשלמא השתא דמיירי שאסרו ע"י נסך ממש אף דהוא מכח מערב מ"מ נקט מנסך דקמ"ל קים ליה בדרבה מיניה מ"מ חייב אבל אי הוי קתני מערב לא הוי שמענו זה משא"כ אי באמת הכוונה מערב ממש הוי ליה למיתני מערב, והשתא לא קשיא היינו מדמע דשפיר קמ"ל דמדמע דהפסד מועט ג"כ חייב ומ"מ לא רצה לפרש מערב ממש דבשלמא השתא דמפרש שעירב ע"י שנסכו נקט מנסך דקמ"ל קים ליה בדרבה מיניה ג"כ חייב אבל אי עירב נסך מכבר בהיתר הוי ליה למיתני מערב, והא דלא קאמר מעיקרא דלכך לא קאמר מערב משום דהוי ליה למיתני מערב משא"כ השתא קמ"ל אף דקים ליה בדרבה מיניה חייב דעדיפא קאמר כיון דקאי להך תנא דחזרו לומר מנסך א"כ מערב היינו מדמע:

ועוד אני אומר על דרך הנ"ל בפשיטות טפי דקשיא להו להך תנא דחזרו לומר המדמע דהוי ליה למיתני מערב וקמ"ל מדמע הפסד מועט וע"כ דרק מנסך הוי הפסד מרובה ולא מערב דאינו אוסר בהנאה דיכול למוכרו חוץ מדמי יין נסך שבו [או כמו שכתבתי דכיון דתנא זכר עירוב איסור בהיתר שוב אין לחלק בין מרובה למועט כנ"ל] א"כ כיון דמנסך היינו שהי' שותף אכתי הוי מערב וקשה היינו מדמע דבהא לא שייך לחלק בין מרובה למועט דאל"כ למה לא קאמר מערב ממש ומדמע קמ"ל הפסד מועט, ואי קשיא היינו מטמא וע"כ משום דקים ליה בדרבה מיניה הא ליתא דדוקא אי מנסך ממש בעינן להך טעמא אבל אי מנסך מערב בלא"ה לא דמי למטמא דעביד איסור משא"כ מערב כדקאמר מעיקרא שם לחלק בהכי בין מטמא למדמע, ואהא תירצו דמ"מ אתי שפיר דלא קאמר מערב דמנסך בשותף קמ"ל אף דקים ליה בדרבה מיניה אבל אי מערב ממש מאי קמ"ל היינו מטמא כיון דלהך תנא מעיקרא אמרו המטמא והמנסך וכיון דמטמא אמרו ה"ה מערב, והשתא לא ס"ל לומר דמטמא משום דעשה איסור לגרום טומאה לחולין דזה לא אמר רק להך תנא דקתני מטמא ומדמע מעיקרא חזרו לומר אף המנסך אבל להך תנא דקתני מטמא ומנסך חזרו לומר אף המדמע ע"כ דלכך לא אמר מערב משום דאי מערב היינו מטמא אבל מנסך קמ"ל קים ליה בדרבה מיניה, והשתא ממילא יש לפרש מנסך בשותף ומ"מ לא קשיא היינו מדמע דהוי הפסד מועט לגבי מערב ומ"מ לא קאמר מערב ממש משום דע"כ קמ"ל דלא אמרינן קים ליה בדרבה מיניה דאל"כ אלא מערב היינו מטמא, גם יש מקום לחלק דדוקא מטמא לגבי מדמע יש חילוק דמטמא עשה איסור אבל לגבי מנסך. אפילו אי הכוונה מערב מ"מ הוי ג"כ איסור ליתן איסור לתוך היתר לאוסרו ואפילו בשלו הוי קצת איסור משא"כ מדמע דפשיטא דכהן העושה בשלו ומערב תרומה בחולין שאין זה איסור כלל, ובקושיא ס"ד דתוס' דלא הוזכר קים ליה בדרבה מיני' להך תנא דחזרו לומר מדמע רק במנסך ממש דיש איסור ג"כ אבל אי יפרש מערב אינו איסור כלל ואין צריך לקם ליה בדרבה מיניה, ואהא תירצו דמ"מ קמ"ל קם ליה בדרבה מיניה והיינו או דלא ס"ל השתא לחלק מכח דעשה איסור או דמערב ג"כ הוי איסור כנ"ל, ואף שיש לדקדק קצת בתוס' דהוי להו להקשות ג"כ היינו מטמא דהא קאמר דאי תנא מנסך הוי אמינא משום דמפסיד ליה לגמרי ואי מותר בהנאה אין זה הפסד לגמרי, אבל באמת לא קשיא כלל חדא כיון דיסוד הקושיא מהא דקאמר מעיקרא היינו מדמע קשיא להו אכתי