תפארת יעקב על חולין חלק א רעא

בפני עכו"ם ועוד שאינו אוסר דבר שאינו שלו והיינו דר"י ב"ב ור"י ב"ב סובר דאין מנסכין יין רק בפני עכו"ם ושלא בפני עכו"ם אין מנסכין [וממילא לא נתכוון הנכרי לנסך כלל כמו שפירשתי לעיל בתוס' בד"ה לפני עכו"ם והוכחתי כן בהכרח או] שאין זה נסך כלל, ועוד אפילו אי יש בזה איסור מכח שהוקצה לתקרובת ע"ז במעשה מ"מ במוקצה אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, ות"ק חולק בתרתי דמנסכין יין שלא בפני עכו"ם והוי נסך גמור ותקרובת עכו"ם וסובר ג"כ דאפילו במוקצה יכול לאסור שאינו שלו דליכא למימר דמודה ת"ק דאין מנסכין א"כ היה ראוי להתיר מזה הטעם דלא נתכוון רק לצערו ואי סובר דמנסכין שלא בפני עכו"ם ומודה דאינו אוסר דבר שאינו שלו א"כ למה אמר דמתירין מב' טעמים הא ת"ק מודה לטעם הב' וליכא פלוגתא בהא רק אי מנסכין שלא בפני עכו"ם פליגי, וע"כ דת"ק בתרתי פליג דמנסכין שלא בפני עכו"ם ואדם אוסר והיינו דמייתי כתנאי, ולפי זה כיון דאנן קי"ל בכמה משניות בע"ז דעכו"ם אוסר יינו של ישראל שלא בפני ע"ז וקי"ל נמי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו וע"כ דבחדא הלכה כר"י ב"ב ור"י ב"ב דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו מיהו בהא הלכה כת"ק דמנסכין יין שלא בפני עכו"ם והוי תקרובת עצמו ולא שייך אין אדם אוסר דבר שאינו שלו לכך גבי יין נסך אוסר לכ"ע רק בישראל אמרינן לצעורי ולכך בשותפות או מומר אוסר משא"כ בשחיטה שאינו תקרובת עצמו בהא קי"ל אין אדם אוסר, לכך השמיט הרמב"ם בשחיטה אוקימתא דמומר שאין זה מועיל רק למ"ד אדם אוסר דאליביה פרכינן ממתניתין דב' אוחזין אבל לדידן דקי"ל אין אדם אוסר לא מהני מומר בשחיטה רק שותפות שזה מסלק מה שאינו שלו וגם ליכא משום לצעורי אבל בנסך דאדם אוסר לפי שהוא עצם התקרובת וליכא רק לצעורי ממילא מהני שותפות או מומר ומיושבין כל דברי הרמב"ם לנכון, ועמ"ש עוד בתוס' בד"ה לאו כל כמינך לפרש בזה על נכון סוגיית הש"ס דפרק ר"י דף נ"ט עיי"ש, ואף שכל מה שכתבתי הוא נגד כל הפוסקים ובעלי הש"ע מ"מ לא מנעתי לכתוב מה שנראה לפע"ד כי נראה לי ברור דר"נ ור"ע ור"י בתרתי פליגי ושכן דעת רש"י והרא"ש והרמב"ם ואתי שפיר כל פסקי הרמב"ם על נכון:

שם הב"ע בישראל מומר. פירש"י וה"ה דמצי לאוקמא באית ליה שותפות וכו', כבר כתבתי שכן דעת הרמב"ם דבשותף לא שייך לצעורי, אבל הרא"ש כתב דאפילו בשותפות שייך לצעורי, וכבר כתבתי דלכאורה יש ראיה להרא"ש דאי בשותפות לא שייך לצעורי א"כ הא דחדשו ר"נ ור"ע דבישראל אמרינן לצעורי למאי נפקא מינה הא בלא"ה אין אדם אוסר דבר שאינו שלו דוודאי לא חזר בו עכשיו מהך דמעיקרא דמודי ר"נ ור"ע דאדם אוסר דהא מעיקרא מקשה עלייהו מחטאת בחוץ דלא שייך לצעורי כלל, וכן מוכח ברא"ש ורש"י לעיל דכתבו לחלק בין מעשה רבה ורש"י דחה זה והרא"ש הכריע כדבריו וכי הכל בטל במסקנא, לפי זה מוכח דאפילו בשותפות שייך לצעורי ושפיר פריך הכא מב' אוחזין אף דכבר אוקמה בשותפות והוצרך לאוקמא בישראל מומר, מיהו כבר כתבתי שאין זו ראיה דנ"מ לענין אכילה כסברת הר"ן, ואי קשיא לפירש"י כיון דלא מיירי בשותפות מה הועיל דמוקי בישראל מומר נהי דלצעורי ליכא מ"מ הא אינו אוסר דבר שאינו שלו כיון דאינו שותף וליכא למימר משום דמ"מ אסור באכילה דכיון דאיכא אחר בהדי' דשרי לה ליכא איסור אכילה ג"כ דאל"כ תיקשי מאי פריך לעיל מהך משנה למ"ד אינו אוסר הא מ"מ אסור באכילה ומתניתין לא מיירי רק מאיסור אכילה דלא קתני רק פסולה ולא זבחי מתים וע"כ כיון דאיכא אחר בהדיה מותר אפילו באכילה למ"ד אינו אוסר א"כ הכא נמי מה הועיל במה דמוקמינן במומר הא אינו אוסר שאינו שלו וחבירו שרי לה, אבל להרא"ש ניחא דוודאי מיירי בשותף דאל"כ אינו אוסר כלל רק דקשיא ליה מה בכך דיכול לאסור לפי שהוא שותף מ"מ נתכוון לצערו ומוקים לה במומר אבל שותף כדקאי קאי אבל לרש"י קשה, אבל באמת רש"י ז"ל הרגיש בזה וכתב דכיון דנתברר לו עכשיו דאיכא ת"ק דסובר אדם אוסר שוב לא חש להך קושיא למ"ד אינו אוסר דיש לומר מתניתין כת"ק כיון דאיכא תנאי רק דקשיא אפילו אי אוסר נימא לצעורי ומוקי לה במומר וכת"ק:

מיהו וודאי נראין דברי הרא"ש ז"ל דכיון דר"נ ור"ע באמת ס"ל אין אדם אוסר מאיזה צד מוקי אליבייהו במומר דלא אתיא רק כת"ק הוי ליה לומר בשותפות דמצי אתיא ככ"ע, ועוד תמוה לי מאד היכי ס"ד דבשותפות ליכא משום לצעורי דכיון דבמתניתין ליכא איסור הנאה כלל רק איסור אכילה א"כ מה בכך דהוא שותף הלא נוטל הוא חלקו למוכרו לנכרי וכדומה ומי ימחה בידו לאוכלו כיון שיודע שאינו תקרובת ע"ז כלל ולא נתכוון רק לצעורי, בשלמא אי היה אסור בהנאה שייך לומר שלא יעשה כן שלא יפסיד חלקו דלא יוכל ליקח אותו כיון שנתכוון לע"ז משא"כ אי אינו אסור רק באכילה לא שייך זה כלל ולפי זה יש לומר דלא כתב הרא"ש כך רק בשחיטה מהאי טעמא דאמרן אבל בנסך מודה דשותף לא שייך לצעורי כיון שאוסר בהנאה וירא דחבירו ישפוך היין ולא יוכל ליקח חלקו כיון דאסור בהנאה, והרא"ש לא כתב כך מכח קושיא דאמאי לא מוקי בשותפות רק דמסברא לא שייך בשחיטה לחלק בשותפות, גם מכח הכרח דאל"כ מאי נפקא מינה במה שחדשו לצעורי כיון דס"ל אינו אוסר אבל בנסך מודה דשותף ג"כ לא שייך לצעורי, בפרט דלא קשיא כלל דלוקמא בשותף כיון דמוקי מתניתין במומר דלא סגי בלא"ה מוקי נמי הך במומר, ובזה מיושבין דברי הטור סימן שפ"ה דפסק בנסך בשותף לא שייך לצעורי ובשחיטה פסק אפילו בשותף ולהנ"ל ניחא ולק"מ, ועמ"ש עוד בתוס' בד"ה בישראל ובד"ה הכי נמי בענין זה:

ודע דהתוס' לעיל דף י"ד בד"ה השוחט הביאו ראיה מכאן דבפעם אחת לא חשיב מומר מדמוקי הכא בישראל מומר וקשה תיפוק ליה דבלא"ה שחיטתו פסולה מכח שחיטת מומר וע"כ דבפעם אחת לא חשיב מומר, ואיני יודע מה הועילו הא כיון דמוקמינן לה במומר ע"כ דכבר שחט לע"ז א"כ הרי עכשיו פעם שנית, וצריך לומר או דס"ל כיון דבפעם אחת לא חשיב מומר ממילא בב' פעמים ג"כ לא חשיב מומר עד דאיכא ג' או דס"ל באותה שחיטה לא חשיב מומר ובהא לא סגי דהא בשחיטה אחרת הוא וע"כ דבפעם אחת לא חשיב מומר רק בפעם שני' ובאותה שחיטה לא חשיב מומר, מיהו עיקר הראיה יש לדחות על ב' פנים חדא לפי מה שפירשו הר"ן והרשב"א והרמב"ם דהך דמתניתין הוא לרפואה דאינו רק דרבנן א"כ לא נפסל בהא לשחיטה דלאו מומר לע"ז הוא וכ"ש אי נימא דנכרי וישראל השוחטין שחיטתן כשרה א"כ הכא דאיכא אחר בהדי' לא איכפת לן שחיטת מומר ועמ"ש בזה לעיל דף י"ד:

בתוס' בד"ה ת"ש משמע הכא וכו'. לכאורה תמוה דהא בפשיטות מוכח לעיל ג"כ דהא קאמר בסימן אחד אסרה ופשיטא דכשנשחטה סימן אחד אפילו לאו לע"ז אסורה לגבוה, וכן הא דאמר ר"פ אי לאו דאמר ר"ה בהמת חבירו לא הוי חטאת תיובתי' דידיה מצי אסר ואי לגבוה לא בעי מעשה כלל בדידיה דמוקצה אסור לגבוה, וצ"ל דכוונת התוס' דוודאי בס"ד דהיה חושב דעולא סימן אחד קאמר ע"כ להדיוט קאמר רק בתר הכי דמסיק דעולא כל דהו קאמר יש לומר באמת דרק לגבוה קאמר ור"פ קאמר דאי לאו דאמר ר"ה בהמת חבירו הוי אמרינן דלהדיוט קאמר ודידיה אסר דחבריה לא מצי לאסור אפילו לגבוה (דאי לגבוה אסור אכתי קשיא דאינו ראוי לאהל מועד כמו שכתבו במרובה] ולכך הוצרכו להוכיח מהך דב' אוחזין בסכין דמוכח דלמ"ד אסור אפילו להדיוט אסור, וכן מהך פלוגתא דלקמן, ומה שלא זכרו להוכיח מהך קושיא דהמטמא והמדמע משום דיש לומר שהזיק נסכים של הקדש ואף דמזיק הקדש פטור היינו מדאורייתא אבל מדרבנן חייב:

בא"ד ותימא דהתם לעיל וכו' עד סוף הדיבור. לכאורה תמוה דהא בלא"ה ע"כ הנך תרי סוגיות בדף נ"ב ודף נ"ד סותרות זו את זו דבדף נ"ב מייתי ראי' דקנסו כלים של בית חוניו אף דלאו בני דעה מכלי אחז דקנסו אף דמדינא אינו אוסר דבר שאינו שלו אלמא דקנסו בכלים ג"כ א"כ מוכח דס"ל אין אדם אוסר והך דאחז מטעם קנס, ואולם בדנ"ד מייתי ראיה לעולא דעשה בה מעשה אסרה מכלי אחז דנאסרו ש"מ דסובר כלי אחז נאסרו מדאורייתא דאי דרבנן א"כ הך דעולא ג"כ מדרבנן והא וודאי ליתא דהא פריך עליה משוחט בשבת בחוץ ואי אינו אסור רק מדרבנן חייב שפיר חטאת על חוץ, וצריך לומר דכוונת התוס' נהי דפליגי דלמר אוסר במעשה ומדאורייתא אסרו אותן ולמר מדרבנן מטעם קנס אבל עכ"פ כיון דלהך סוגיא בדנ"ב ס"ל דלא אסרו רק לגבוה והיכי דייקינן בדנ"ד דאסור אפילו להדיוט דנהי דאסור מדאורייתא מנ"ל הכרח אפילו להדיוט ואי יש הכרח דלהדיוט ג"כ אסרו היכי אפשר לומר מטעם קנס דא"כ יהיו כלי אחז אסורין אפילו להדיוט והרי כלי בית חוניו לא נסתפק לן רק לגבוה, ועוד כיון דמדינא אינו אסור אפילו לגבוה למה קנסו אפילו להדיוט ויהא זה עצמו הכרח דמדאורייתא אסרו אותן, ואהא כתבו דבאמת רק לגבוה אסרו ומ"מ דייק אפילו להדיוט במעשה שיש בה שינוי בגופה, מיהו רש"י ז"ל פי' בהדיא בדנ"ד ג"כ דרק רבנן גזרו ואסרו אותן אפילו להדיוט וזה תימה דיהיו דברי עולא ור"ה הכל רק מדרבנן, ונראה לי דכך כוונת רש"י שם דדייק דע"כ לגבוה אסור דאורייתא דאי לגבוה ג"כ רק דרבנן אסור למה גנזום וגזרו אף על הדיוט כיון דלגבוה רק דרבנן וע"כ דלגבוה אסור אפילו בשימוש בעלמא מדאורייתא ממילא בשחיטה דהוי שינוי גדול אסור אפילו להדיוט כמו שכתבו התוס', ובדנ"ב ס"ל דגם לגבוה דרבנן ולא אסרו כלל להדיוט או שאסרו מדרבנן להדיוט ג"כ ומ"מ לא דמי לכלי בית חוניו דלא אסרו להדיוט כיון שלא היה בהם קדושה, מיהו בעיקר ראיית רש"י בדנ"ד מדגנזום ולא התירו לפדותן אין ראיה כלל לפע"ד דתינח אי מדאורייתא נאסרו ונתחללו מקדושתן אבל אי, מדאורייתא לא נאסרו רק מדרבנן נאסרו ואכתי בקדושתן קיימי א"כ מהו התימה שלא התירו לפדותן כיון שלא נתחללו כלל לכך ממילא אסורין להדיוט לא משום ע"ז רק מצד קדושת בה"מ, והשתא יש לומר דפליגי בפשיטות דהך סוגיא בדנ"ד ס"ל דמדאורייתא אסירי והשתא תיקשי למה לא התירו לפדותן דהא כבר נתחללו וע"כ דלהדיוט ג"כ אסורין מדאורייתא אבל בדף נ"ב ס"ל אין אדם אוסר מדאורייתא אפילו במעשה וע"כ מדרבנן אסרו אותן א"כ ממילא ע"כ