תפארת יעקב על חולין חלק א רע

וע"כ דכה"ג לא שייך לא שרי לה דכיון דאינו אוסר רק לא שרי לה הרי יש מתיר בלעדו, [וגדולה מזו דעת הרמב"ם כפי מה שהוכיח הש"ך סי' ב' ס"ק ל' דנכרי וישראל ששחטו ביחד שחיטתו כשרה ואפי' למאן דפוסל בנכרי כבר כתבתי דלא דמי שוחט לע"ז דאוסר באכילה למ"ד אין אדם אוסר לנכרי ששחט] מ"מ הוצרך הך סברא דלצערו אף דסובר אין אדם אוסר דבר שאינו שלו משום דהתם מיירי ג"כ בשחטו זה אחר זה ובכה"ג כיון דראשון לא שרי לה וכבר נשחטו הסי' שוב אין מועיל אח"כ שחיטת השני ולכך קאמר דמ"מ מותרת דלא נתכוון רק לצערו וביש לו בה שותפות ממילא אסור אפי' שחטו ביחד דאין בזה משום לצערו וגם יכול לאסור בשלו לחדש איסור מלבד דלא שרי לה לכך לא מהני שחיטת השני דזה אוסר מחמת מחשבתו, כללו של דבר אי הוא שותף אסור בכל הני דקא חשיב ואי אינו שותף מותר בכל הני אפי' באכילה דלא נתכוון רק לצערו:

ובהכי ניחא מה שיש לתמוה בדברי הרמב"ם פ"ב מה"ש דבגמרא כשהקשו מב' אוחזין בסכין דנימא לצעורי קא מכוון תירצו בישראל מומר ונהי דרש"י ז"ל פי' דה"ה דהוי מצי לומר בשותפות אבל עכ"פ למה זכר הרמב"ם שותפות שזה לא הוזכר בגמרא רק מעיקרא לס"ד דאין אדם אוסר כלל והקשו על זה מב' אוחזין בסכין ותירצו בשותפות אבל על הך סברא דלצעורי לא תירצו בשותפות רק בישראל מומר, ולמה לא זכר הרב ז"ל מומר דאוקמא בגמרא רק שותפות שלא הוזכר והוא תמוה לכאורה, ולהנ"ל ניחא בפשיטות דבגמרא דהקשו למ"ד אדם אוסר רק בישראל לצעורי קא מכוון משני שפיר בישראל מומר ובעי לאוקמא כת"ק דאפי' בלי שותפות יכול לאסור רק לסלק לצעורי מוקי בישראל מומר כמו שפירש"י בד"ה בישראל מומר וז"ל וה"ה דמצי לאוקמא באית ליה שותפות בגוה כדאוקמה אינהו לעיל השתא מיהא כיון דאתינן להכי דכותי אוסר מוקמינן לה בגוה ואליבא דת"ק עכ"ל, אבל הרמב"ם דסובר אין אדם אוסר דבר שאינו שלו רק דבא לומר משום דלענין אכילה מישרא לא שרי לה א"כ אי אפשר לומר במומר דמה בכך דהוא מומר הא מ"מ אינו אוסר דבר שאינו שלו ואי משום דאוסר באכילה הא בב' אוחזין בסכין איכא אחר דשרי לה ואפי' במומר שחיטתו כשרה ואי אפשר לומר רק בשותפות דאז אוסר ממש במחשבתו ולצערו לא שייך בשותפות לכך שחיטתו פסולה אבל בגמרא למ"ד אדם אוסר דבר שאינו שלו קאי לא צריך לאוקמא בשותפות רק כל שהוא מומר ולא שייך לצערו יכול לאסור אפי' איכא אחר דלמ"ד דאדם אוסר אין האיסור משום דלא שרי לה שיועיל שחיטת חבירו רק להיפוך אוסר הוא במחשבתו וכל זה ברור לפע"ד, [ודברי הרמב"ם ז"ל בהלכות חובל יתבארו אח"כ]:

אלא שיש לתמוה לכאורה עדיין כיון שנתבאר שסובר הרב ז"ל כסברת הר"ן דאפי' למ"ד אינו אוסר מישרא לא שרי לה ולפי זה ע"כ הא דפריך מעיקרא לר"ה מחטאת בחוץ וקשה למ"ד אינו אוסר מי ניחא הא מ"מ מישרא לא שרי לה וע"כ שאין איסור אכילה מוציא מידי שחוטי חוץ רק עפרא בעלמא ומשום איסור אכילה לא הוי רק שחיטה שאינה ראויה בלבד ולרבנן שמה שחיטה ודלא כמו שכתבו התוס' במרובה גבי גנב וטבח לעכו"ם דכתבו דמחתך בעפר לאו דוקא רק לפי שאינו ראוי לפתח אהל מועד רק להר"ן הנ"ל דוקא מחתך בעפר ולא משום שאינו ראוי בפנים ולהיפוך מצינו לו להרמב"ם ז"ל פ"ד מהלכות שגגות הלכה א' וז"ל כיצד השוחט בהמת קדשים חוץ לעזרה בשבת לע"ז חייב שלש חטאות משום שוחט קדשים בחוץ ומשום מחלל שבת ומשום עובד ע"ז שהרי שלשת האיסורין באין כאחת בד"א באומר בגמר זביחה הוא עובד אותה אבל אם לא היתה כוונתו לכך משישחוט בה מעט לשם ע"ז תיאסר ואינו חייב משום שחוטי חוץ עד שישחוט שנים או רוב שנים ונמצא כשגמר השחיטה שחט בהמה האסורה לקרבן שאינו חייב עלי' משום שוחט חוץ כמו שבארנו היתה חטאת העוף והי' חצי קנה שלה פגום והוסיף בו כל שהוא בשבת לשם ע"ז חייב שלשה חטאות שהרי שלשת האיסורין באין כאחד עכ"ל, הרי בהדיא שסובר הרמב"ם ז"ל דטעם דפטור משחוטי חוץ לפי שאינו ראוי לפנים כדברי התוס' הנ"ל וא"כ מוכח דלא ס"ל סברת הר"ן הנ"ל:

אבל באמת לא קשיא ולא מידי ואדרבא יש להקשות לשיטת התוס' כיון דבהדיא קאמר מחתך בעפר הוא ש"מ דלאו משום שאינו ראוי לפתח אהל מועד אתינן עלה, וברור דכך הכוונה דוודאי לא שייך לפטור משום שאינו ראוי לפתח אהל מועד אלא אי אינו ראוי קודם שנשחט בחוץ אבל אי מעיקרא הי' ראוי לפתח אהל מועד רק באמצע שחיטה נעשה אינו ראוי פשיטא דזה אינו פוטרו מחיוב שחוטי חוץ דמה בכך דאינו ראוי הא בלא"ה כיון שעשה בה מעשה נבלה בחוץ שוב אינו ראוי לאהל מועד ומ"מ מתחייב כשגמר השחיטה בחוץ על התחלתה שאז הי' ראוי וא"כ מה בכך שניתוסף באמצע מצד אחר שאינו ראוי לפתח אהל כיון שאז אינו ראוי בלא"ה ואין אנו פוטרין מחיוב שחוטי חוץ מכח שאינו ראוי רק אי לא הי' לו חסרון זה הי' ראוי ומחמת זה אינו ראוי שוב אינו מתחייב בחוץ אבל באמצע שחיטה דבלא"ה אינו ראוי ומ"מ חייב לא שייך לפוטרו מצד שאינו ראוי מצד אחר ג"כ, והשתא ניחא הכל דמעיקרא דס"ד דר"ה סימן אחד דוקא קאמר א"כ אימתי נעשה אינו ראוי כששחט סי' אחד א"כ אז בלא"ה אינו ראוי אפי' לא נשחט לע"ז כיון שכבר נעשה בו מעשה נבלה בחוץ א"כ שוב מה שאינו ראוי ג"כ מצד ע"ז אינו פוטרתו משחוטי חוץ אבל בתר דמסיק דסי' אחד לאו דוקא רק כל דהו והך כל דהו ע"כ הכוונה אפי' לא עשה בה מעשה נבלה כלל דהא מוקי לה דוקא שהי' חצי קנה פגום אבל כששחט הקנה רובו כדרכו נאסרה מעיקרא בכל דהו א"כ כששחט מעט קודם שנטרפה כבר נאסרה לפנים מכח ע"ז ומצד חוץ עדיין ראויה לפתח אהל מועד דהדרא בריא כמו שהוכחתי לעיל דרק מום עובר הוא ולא נפטר משחוטי חוץ כיון שראוי לבוא אח"כ כשתתרפא ומצד ע"ז אינו ראוי לפנים א"כ שפיר ליכא משום שחוטי רוץ בלא"ה אין צורך לחיתוך עפר, אבל מעיקרא בעינן דוקא חיתוך עפר דאז ליכא גמר שחיטה בחוץ כלל ואינו חייב על שחוטי חוץ רק כשגמר השחיטה אבל אי אוסר בכל דהו לא בעינן חיתוך עפר כלל לכך ממילא למ"ד אינו אוסר לא קשיא לי' דמה בכך דאסורה באכילה מ"מ אימת אסורה כששחט בה מעשה נבלה ואז בלא"ה אינו ראוי לפנים אבל למ"ד אדם אוסר הרי עפר הוא ואין כאן גמר שחיטה כלל, ולכך הרמב"ם דסובר דקדשים חשיבי דידי' ואפי' קדשים קלים סובר כריה"ג דממון בעלים ויכול לאסור אפי' בכל דהו דלכך כתב חצי קנה פגום דוקא א"כ ממילא אין צריך לטעם דמחתך בעפר רק אינו ראוי לפנים וכיון דסובר ר"נ ור"ע דאין אדם אוסר ע"כ דחטאת דלכפרה הוי כדידי' וה"ה עולה ואשם, וקדשים קלים בלא"ה כדידי' דכך מסקינן בגמ' אליבייהו [ואף דלענין ניזקין פסק דפטור היינו דרעהו הכוונה שלא יהא של הקדש כלל ולכך קתני נכסים שאין בהן מעילה אבל לענין לאסור דמהני שותפות מהני נמי כל שיש לו שום איזה חלק בה] וכל זה ברור לפע"ד:

ומעתה יש לנו לברר דברי הרמב"ם ז"ל פ"ז מהלכות חובל ומזיק הנ"ל דשם כתב דהמנסך יינו של חבירו לא נאסר שאין אדם מישראל אוסר דבר שאינו שלו וכתב בהדיא דאי יש לו שותפות או שהוא מומר אוסר והשתא ביין נסך ליכא איסור אכילה משום דלא שרי לה כמו בשחיטה וכיון דפסק בהלכות עכו"ם דאפי' נכרי אינו אוסר א"כ מ"ש דכאן בנסך פסק דמומר אוסר, בשלמא בשותפות ניחא דליכא לא משום שאינו אוסר שאינו שלו ולא משום לצעורי, אבל בישראל מומר נהי דמשום לצעורי ליכא אבל בלא"ה הרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, גם יש לתמוה דבה"ש לא זכר אוקימתא דגמרא במומר רק שותפות בלבד ובה' חובל זכר שותפות ומומר, גם מה שאמרו עלה דהתרו הוי כמומר ובה"ש לא זכר ממומר כלל, ומה שכתבתי ליישב טעמו בה"ש מכח דסובר אין אדם אוסר מלבד לצעורי יקשה עליו בהלכות חובל דג"כ לא הי' לו להזכיר מומר, ועוד דבהלכות חובל לא הי' לו להזכיר הך דלצעורי כלל כיון דליכא התם איסור אכילה ואי אינו אוסר שאינו שלו אפי' בשתיי' אינו אוסר והוא תמוה לכאורה:

ומה שנראה לי בדעתו ז"ל דבלא"ה יש להפליא דמשמע בע"ז דנ"ב בהדיא דאין אדם אוסר שאינו שלו בהך בעיא דר' יוסי בן שאול מרבי דמפרש התם דכלים של אחז רק קנסא קנסו ובאמת מצינו בהרבה מקומות שאסרו מגע עכו"ם ביינו של ישראל אלמא דאדם אוסר דבר שאינו שלו וכן בדברי הרמב"ם בהלכות מ"א במקומות אין מספר זכר דין מניח נכרי בחנותו וישראל יוצא ונכנס ואין השומר צריך להיות יושב ומשמר אלא יוצא ונכנס ואי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו כל זה אינו להלכה כלל:

לכן נראה לי דדוקא בשוחט לע"ז פליגי דאין אדם אוסר שאינו שלו שהשחיטה אינה תקרובת עצמה דשחיטה אינה הקרבה רק לפי שמוקצה לע"ז אינו אסור להדיוט אבל הוקצה במעשה כגון ששחטה לע"ז הוי מוקצה לתקרובת במעשה ואסור אף להדיוט, וכן נראה מלשון רש"י ז"ל לעיל בדברי ר"ה וזה מוכח מקרא ויאכלו זבחי מתים ש"מ שמה שהוקצה לתקרובת במעשה אסור ובזה נחלקו דאינו יכול להקצות שאינו שלו לע"ז אפילו במעשה אבל אי מקריב לע"ז כיון שאמרה תורה אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם הרי התקרובת לע"ז איסור הוא בעצמותו ולא שייך בזה אין אדם אוסר דבר שאינו שלו והוי כמו מבשל בשר בחלב של חבירו דאוסר דמעשה זו איסור הוא בעצמותו ואין הפרש בין שלו לשל אחר, וכמו כן התקרובת עצמו כל שהקריב לע"ז אפילו של חבירו אסור אבל מה שאסור מתורת מוקצה לתקרובת פליגי אי מועיל הקצאת זה להקצות של חבירו אפי' במעשה והשתא ס"ד דיין נסך אינו רק שמנסך יין ממש לפני ע"ז כדרך שעשו. ביין נסכים בפנים אבל מה שמנסך בשיכשוך וכדומה שלא לפני ע"ז כלל לא הוי התקרובת עצמו רק שהקצה אותו להיות נסך לע"ז במעשה והיינו דפריך ממטמא ומדמע ומנסך דאי אפשר לפרש ששפך היין ממש לפני ע"ז דזהו מזיק ממש בהיזק ניכר וע"כ שלא עשה בו שינוי כלל רק בשיכשוך א"כ אי אינו אוסר למה יתחייב ומשני בשותף וזהו בס"ד אבל בתר הכי דמייתי תנאי בנכרי שניסך יינו של ישראל שלא בפני עכו"ם ופליגי בב' דברים אחד שאין מנסכין יין אלא