תפארת יעקב על חולין חלק א רסט

דסובר הר"ן כהרא"ה בבדק הבית דאפי' אי לצעורי מכוון אסור באכילה כמש"ל טעמו ונימוקו או דנ"מ בישראל מומר כדמוקמינן הכא [דשחיטתו ע"כ מותרת מצד מומר דאל"כ ליכא לאוקמא בהכי] דאז אפי' באכילה אסורה], ובאמת יש לי לפרש בפשיטות טפי דאה דקאמר דהך דר"ה הוי כתנאי והיינו כת"ק קאמר עלה דר"נ ור"ע ור"י אמרי דהא דר"ה דלא כשום תנא דע"כ לא פליג ת"ק רק בנכרי אבל בישראל מודה אבל מה שאמרו לעיל אין אדם אוסר דבר שאינו שלו הוא דבר קיים ולא הוי כתנאי משום דבישראל אף ת"ק מודה וזה ברור לפע"ד, אבל מ"מ ברור דכוונת רש"י ז"ל כמ"ש וכן נראה לי ברור בכוונת הרא"ש ז"ל בענין זה דמעיקרא מייתי פלוגתא דרבינו חננאל ורש"י לר"נ ור"ע במעשה רבה וכתב ומסתבר כפירש"י והדר קאמר וז"ל ובעי לאוקמא פלוגתייהו כתנאי ומסיק דר"ה ועולא כתנאי ודלא כר"י ב"ב ור"י ב"ב אבל מילתייהו דכ"נ ור"ע ור"י אתי אפי' כת"ק דוקא עכו"ם הוא דאוסר אבל ישראל לצעורי קא מכוון ואין אוסר ואפי' אית ליה שותפות בגווה דאין מתכוון לאסור רק לצער חבירו והלכתא כוותייהו כיון דמוקמי מילתייהו אליבא דכ"ע ואם ישראל מומר הוא אוסר וכו', והנה כל הפוסקים הבינו דדעתו לפסוק אדם אוסר דבר שאינו שלו רק בישראל היכא דשייך לצעורי לא אמרינן דאוסר, וזהו מן התימה דלאיזה צורך הכריע כפירש"י במעשה רבה כיון דהיכא דלא שייך לצעורי יכול לאסור במעשה כל דהו במסקנא והיכא דשייך לצעורי פשיטא דאפי' במעשה רבה שייך לצעורי אטו רבינו חננאל מחלק בענין לצעורי בין רבה לזוטא מה מקום יש לחלק בזה, וברור דכוונת הרא"ש ז"ל דוודאי ר"נ ור"ע אין אדם אוסר ס"ל והיכא שאינו שותף אינו אוסר כלל ואפי' בישראל מומר דלא שייך לצעורי רק דמילתייהו לא הוי כתנאי דאפי' לת"ק נמי פליגי אר"ה דמיירי בישראל ונ"מ אפי' אית לי' שותפות דיכול לאסור מ"מ ישראל אינו אוסר דנתכוון לצערו רק אי מומר הוא אוסר דכיון שהוא שותף ואוסר שאינו שלו ולצערו ליכא דמומר הוא שפיר אוסר, וזה שזכר הרא"ש ואפי' אית לי' שותפות דקשיא ליה מה נ"מ במה שחדשו ר"נ ור"ע הך סברא דלצעורי כיון דבלא"ה אינו אוסר וע"כ דאפי' בשותף שייך לצעורי ואז לולא דלצעורי הי' אוסר קמ"ל דאינו אוסר מכח לצעורי והיינו דלא משני בשותפות דע"כ דאפי' בשותפות שייך לצעורי דאי בשותף לא שייך לצעורי א"כ מילתייהו דר"נ ור"ע בלי שותפות והרי בלא"ה אינו אוסר דבר שאינו שלו כיון שאינו שותף ורש"י ז"ל דסובר בשותף לא שייך לצעורי ע"כ צריך לומר דנ"מ לענין אכילה וכסברת הר"ן דמכח לצעורי אפילו באכילה מותר, [ובישראל מומר אסור באכילה מצד מחשבת עכו"ם דלא שרי לה במחשבה זו לכ"ע אף דמצד שהוא מומר היתה שחיטתו מותרת כנ"ל] ולכך קי"ל כר"נ ור"ע משום דר"ה הוי כתנאי דע"כ ריב"ב ור"י ב"ב דלא כוותי' והוי ליה לומר אין הלכה כר"י ב"ב ור"י ב"ב וע"כ דלא ידע ברייתא זו אבל ר"נ ור"ע שפיר ידעי לה ולא מצי לומר הלכה כת"ק דאינהו אינו אוסר ס"ל ולא מצי לומר הלכה כר"י ב"ב ור"י ב"ב דבעי לומר אפי' לת"ק בישראל אינו אוסר מכח לצעורי ונ"מ בשותפות אוב לענין אכילה כנ"ל, ולפי זה מה שכתב הרא"ש דאי מומר חוא אוסר היינו באית לי' שותפות כמו שזכר מעיקרא דבהא יו חדושם של ר"נ ור"ע ור"י דאל"כ בלא"ה אינו אוסר דבר שאינו שלו במו שבארנו, ועמ"ש עוד בביאור דברי דרמב"ם ז"ל בסמוך:

מעתה אבוא לבאר דעת הרמב"ם ז"ל התמוהין מאד לכאורה והוא דבפרק ח' מהלכות עכו"ם הלכה א' כתב בד"א בבהמת עצמו אבל אם שחט בהמת חבירו לעכו"ם או החליפה לא נאסרה שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו וכתב הראב"ד ז"ל א"א אינו כן אלא אדם אוסר דבר שאינו שלו על ידי מעשה כדר"ה ובהכי קי"ל שמעתתא בע"ז אליבא דהלכתא מיהו דוקא בעכו"ם או בישראל מומר אבל בישראל אחר אמרינן לצעורי קא מכוון עכ"ל והנה הרב בכ"מ מתחילה ביאר דעתו של הראב"ד ז"ל על פי סוגיית הגמרא וסיים אלא שקשה שאותן חילוקים לא לדעת ר"ה נאמרו אלא לדעת ר"נ ור"ע ור"י וצ"ע עכ"ל, גם הרב בעל מל"מ שם הניח דברי הראב"ד בצ"ע שהוא סותר עצמו דפסק כר"ה ופסק לצעורי קא מכוון, ובאמת לק"מ מתרי טעמי חדא שבא להשיג על הרמב"ם דפסק אין אדם אוסר דבר שאינו שלו דהא ליתא דוודאי אדם אוסר כר"ה דמוכח בע"ז דהלכתא כוותי' דהא הביאו ראי' לדבריו מכלי אחז ור"נ עצמו אמר כבר תרגמא ר"ה לשמעתיך בבבל אלמא דהלכה אדם אוסר, מיהו במה דמשמע מדברי ר"ה דבכל גווני אוסר והכי מוכח בשמעתין דלר"ה אוסר בכל גווני בהא לית הלכתא כוותי' דהך שמעתא דע"ז לא מוכח רק דאוסר אבל לא דלא אמרינן לצעורי קא מכוון דהא בכלי אחז לא שייך לצעורי הילכך בהא הלכה כר"נ ור"ע ור"י דאמרינן לצעורי קא מכוון ודוקא נכרי או מומר, ואי קשיא היכי קאמר כדרב הונא והא גם ר"נ ור"ע ור"י מודי דאוסר הא ליתא דאינהו שפיר פליגי דאינו אוסר כמו שפרשתי בגמרא לדעת רש"י והרא"ש וכן אבאר דעת הרמב"ם] ובתרתי פליגי חדא דאינו אוסר כלל וגם אפי' אי אוסר כגון בשותפות מ"מ אמרינן לצעורי ופסק הראב"ד בהא מילתא כר"ה דאדם אוסר מכח שמעתא דע"ז ולענין לצעורי דלא מוכח מכלי אחז פסק כמסקנא דחולין, ועוד דאפי' אי ר"נ ור"ע ור"י לא פליגי עלי' דר"ה מ"מ פשיטא דאיכא דפליגי דהא ר"י ב"ב ור"י ב"ב בהדיא ס"ל דאין אדם אוסר, וכן בע"ז דנ"ד מבואר דר"י בן שאול ורבי ס"ל דכלי אחז רק קנס הוא ומדינא לא כי' אוסר דאינו אוסר דבר שאינו שלו, ועל זה כתב הראב"ד דבהא הלכה כר"ה רק בהך דלצעורי לית הלכתא כוותי' וזה ברור:

מיהו דברי הרמב"ם ז"ל וודאי תמוהין דהכא מוכח מדבריו להדיא דפוסק אפי' בעכו"ם שאינו אוסר דבר שאינו שלו שהרי תחילת דבריו לפיכך העכו"ם העובדים את ההרים וכו' בד"א בשלא עשה בה מעשה אבל עשה בה מעשה כל שהוא אסרה כיצד ששחט בה סי' לע"ז [לשון זה צ"ע דכל שהוא אפי' מקצת סי' ואפי' מקצת קנה כדמוכח בגמ' דעולא מעשה כל דהו קאמר ובעינן לשחוטי חוץ חצי קנה פגום] עשאה חליפין לעכו"ם אסרה בד"א בבהמת עצמו וכו' שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו הרי בהדיא דבעכו"ם משתעי ומ"מ אינו אוסר והשתא קשה הא בגמ' מוכח דלא פליגי ר"נ ור"ע ור"י רק בישראל ולא בנכרי, והרב בכ"מ כתב דסמך על מה שכתב פ"ב מה"ש לחלק בין ישראל לעכו"ם ודברים אלו מן התימה דכל פרק זה הכל בעכו"ם מיירי, ותדע לך דבה"ש כתב שאין, אדם מישראל אוסר דבר שאינו שלו שלא כיון רק לצערו דייק בישראל אבל כאן שכתב בפשיטות שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו פשיטא דאין כוונתו מכח לצעורי, ומעתה מלבד שהוא סותר הסוגיא דרק ישראל אינו אוסר הוא סותר את עצמו דבפרק ב' מה"ש כתב בהלכה כ"א שנים אוחזין בסכין ושוחטין וכו' וכן אם שחט זה אחר זה וכו' בד"א כשהי' לו בה שותפות אבל אם אין לו בה שותפות אינה אסורה שאין אדם מישראל אוסר דבר שאינו שלו שאין כוונתו אלא לצערו הרי בהדיא דעכו"ם אוסר רק ישראל אינו אוסר מכח לצעורי, וכמו כן בפרק ז' מהלכות חובל ומזיק כתב המנסך יין חבירו לע"ז לא נאסר היין שאין אדם מישראל אוסר דבר שאינו שלו ואם היה לו בה שותפות או שהי' מומר וכו' ה"ז אוסר היין וחייב לשלם ע"כ הרי בהדיא ג"כ דרק ישראל אינו אוסר אבל נכרי אוסר שהרי מומר אוסר דהא כתב או שהי' מומר אלמא דמומר אוסר בלי שותפות כלל והיינו כר"ה והיאך פסק בהלכות עכו"ם דלא כר"ה, והראב"ד הגיה לא נאסר היין וכו' א"א לצעורי קא מכוון ע"כ וכפי הנראה שהראב"ד ז"ל חשב דכוונת הרמב"ם דלא נאסר מכח דאינו יכול לאסור דבר שאינו שלו לזה הגיה דרק משום לצעורי קא מכוון אינו אוסר והיינו כפי דעתו כאן בהלכות עכו"ם, אבל הוא תמוה דכיון דבהדיא כתב הרמב"ם ואם היה לו בה שותפות או שהיה מומר הרי דמומר אוסר וע"כ דמה שהוצרך שותפות הוא משום דלצעורי קא מכוון ולכך מומר אוסר בלי שותפות והרב בעל מ"ע כתב דהך דלצעורי שינוי' בעלמא הוא ולאו דהלכתא ולא דק כלל דכיון דהרמב"ם אוסר במומר בלי שותפות ע"כ משום דמה שאינו אוסר הוא רק משום דלצעורי מכוון ולכך במומר אוסר וכמו שכתב בה"ש מפורש שלא נתכוון אלא לצערו ושם שלא זכר רק שותפות ביאר דבריו משום צער דלא נפרש דאינו אוסר כלל ובשותפות אוסר מכח שלו, אבל בהלכות חובל דכתב שותפות או מומר לא הוצרך לבאר משום צער דמוכרח הוא מדמומר אוסר בלי שותפות והרי דקדק בפי' שאין אדם מישראל אוסר דבר שאינו שלו ש"מ משום דישראל אין כוונתו רק לצערו וזה ברור:

ועכ"פ גדלה התמי' על הרב ז"ל דבב' מקומות בהלכות חובל ובה"ש כתב בהדיא דרק ישראל אינו אוסר מכח לצערו אבל מומר או נכרי אוסר ובפ"ח מה"ע פסק בהדיא דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואפי' נכרי דהתם בנכרי מיירי ולא זכר מישראל כמו שזכר שם וכן לא זכר שותפות ומומר ש"מ דאפי' נכרי אינו אוסר:

ומה שנראה לי בכוונת הרמב"ם ז"ל בפשיטות דסובר ג"כ בפי' הסוגי' כפירש"י כפי מה שפירשתי לדעתו דר"נ ור"ע ור"י בתרתי פליגי עלי' דר"ה חדא דאין אדם אוסר כלל דבר שאינו שלו ואפילו למ"ד אוסר ישראל אינו אוסר מכח לצערו, ונ"מ כמו שכתב הר"ן ז"ל דאפי' אי אינו אוסר באכילה אסורה דמישרא לא שרי לה ובישראל אפי' באכילה אינו אוסר דנתכוון לצערו ולא מהני רק בשותפות דלא שייך לצעורי והשתא בהלכות עכו"ם דלא מיירי באיסור אכילה כלל דשחיטת עכו"ם בלא"ה נבלה רק לענין הנאה קאמר בפשיטות דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו משא"כ בהלכות שחיטה דיש שם איסור אכילה ואפי' אי אינו אוסר מ"מ מישרא לא שרי לה כתב שם בד"א שהי' לו בה שותפות דאז אסור בכל גווני דחשיב שם בין בב' שוחטין בין בזה אחר זה דבהא יכול לאסור ולא שייך לצערו ג"כ ואסור בין באכילה בין בהנאה [במקום שאוסר במחשבתו בהנאה ג"כ כגון לגדא דהר דחשיב שם], אבל אם אין לו בה שום שותפות אינה אסורה כלל אפי' באכילה דאין אדם מישראל אוסר דנתכוון לצערו ואין כאן אפי' איסור אכילה, ואע"ג דבב' אוחזין ושוחטין ביחד בלא"ה ליכא איסור אכילה ג"כ כיון דלא שייך מישרא לא שרי לה דאיכא אחר כשר דשרי לה ולשיטה זו מוכרח לומר כן דהא פריך מעיקרא מב' אוחזין בסכין למ"ד אין אדם אוסר וקשה הא באכילה מודי דאסור ומתניתין מיירי להר דאינו אסור בהנאה דהא לא קתני זבחי מתים