תפארת יעקב על חולין חלק א רסח

נמי אינו מתיר באכילה, ופי' זה עיקר מחמת שראיתי להרא"ה ז"ל בב"ה בשער הרביעי שכתב בשם הרמב"ן ז"ל לדחות ראיית התוס' דפעם ראשון לא נעשה מומר מהך דאו"ב דהוי שחיטת מומר, ותירץ הרמב"ן ז"ל דמומר לע"ז אין שחיטתו נבלה עיי"ש אלמא דכל שהיתה נבלה לא הוי חייב משום או"ב א"כ ע"כ דגם שוחט לע"ז לא הוי נבלה והרב במשמרת הבית השיג על הרמב"ן בזה וכל דבריו תמוהין ויתבאר לקמן פרק או"ב במקומו בס"ד, אמנם קושיא הנ"ל דאינו ראוי לפתח אהל מועד צריך ליישב גם לפי' זה כמו לפי' ראשון ועוד יש לומר בישוב קושיא זו שאינה ראויה לפתח אוהל מועד דלא שייך לומר אי אין אדם רק אינו מתיר שלא יהא בו משום שחוטי חוץ מחמת ששחט סי' ראשון לע"ז דכיון דאינו רק אינו מתיר לא שייך זה בסי' ראשון דבלא"ה אין סי' ראשון מתיר כלל ורק בגמר שחיטה דבעלמא שחיטה מתרת וכששחט לע"ז אינה מתרת אבל בסי' ראשון לא שייך זה דעדיין אין כאן היתר אפי' בשחיטה הגונה והרי התוס' שכתבו בב"ק סבר זו דאינו ראוי לפתח אוהל מועד לא כתבו כך רק מכח קושיא דלמה לי דלאו דמריה קטבח ע"ש אלמא דהוי ס"ד דעיקר הקושיא כאן דהוי עפרא בעלמא, וכבר כתבתי ליישב קושיית התוס' שם א"כ בוודאי עיקר הקושיא הכא דהוי עפרא והתוס' ג"כ דכתבו הטעם דאינו ראוי לאהל מועד לא כתבו כך רק למ"ד אדם אוסר שאינו שלו אבל למ"ד אינו אוסר אף שאינו מתיר לא שייך לומר זה רק בגמר שחיטה דאז שחיטה מתרת אבל כל כמה דליכא הכשר שחיטה כלל לא שייך לומר שאינו ראוי לפתח אהל מועד לפי ששחט לע"ז סי' ראשון שאינו מתיר דסי' ראשון לעולם אינו מתיר בכל שחוטי חוץ כנ"ל:

אמנם מה שהקשה הרשב"א ז"ל על מה שכתב הרא"ה ז"ל דאפילו בישראל דלצעורי קא מכוון ג"כ אסור באכילה מהאי טעמא דלא חזי לשחיטה הא וודאי תמוה לכאורה דכיון דאין לבו לע"ז למה תהא אסורה באכילה, אבל באמת גם בזה דברי הרא"ה ז"ל נכונים וח"ו שיהא נעלם ממנו דבר שתינוקות של בית רבן יודעין בו כמו שחשב עליו הרשב"א ז"ל והוא דסובר דוודאי הך סברא דלצעורי פשיטא שאינו דבר ברור גמור דנתכוון לצערו דאטו אינו באפשר דלא נתכוון לצערו והרי ר"ה חולק דלא אמרינן כלל דנתכוון לצערו רק דאמרינן כיון דבהמה זו בחזקת היתר הנאה עומדת כל שאתה בא להוציאה מחזקתה אי אתה יכול לאוסרה רק בדבר ברור וכל שנוכל לומר דנתכוון לצערו מותרת בהנאה כמו שהיתה בחזקתה, אבל לענין היתר אכילה דבהמה בחזקת איסור עומדת ואנו צריכין היתר ברור להתיר אותה באכילה א"כ לא שייך לומר להתירה בשחיטה לע"ז שאינה מותרת באכילה מחמת דנימא לצערו, וכה"ג מחלקינן בין ספק בשחיטה לספק בטריפות דאי אירע ספק טריפות תלינן בזאב ובמשמוש יד הטבח ובמורנא דלאחר שחיטה פריש וכה"ג בספק בשחיטה בלא בדק בסי' וכדומה לא תלינן כלל והיינו משום דבהמה בחזקת איסור קיימא ובעינן דבר ברור להתיר אבל נשחטה הותרה ואי אירע ספק אין מוציאין אותה מהיתרה כל כמה דאיכא למיתלי להיתר וכמו כן כאן לענין הנאה תלינן לצעורי דהיתה בחזקת היתר הנאה אבל לענין איסור אכילה דהיתה בחזקת איסור לא תלינן לצעורי אף דהא בהא תליא מ"מ מצינו כה"ג לעיל בחזקת איסור אמרינן בחזקת טומאה לא אמרינן גבי לא בדק בסי' אף דהא בהא תליא עיי"ש, ואדרבה למה נרחיק המחלוקת דלר"ה לא אמרינן כלל לצעורי ולר"נ אמרינן וודאי לצעורי מכוון וע"כ כנ"ל דלר"נ תלינן לצעורי ור"ה סובר שאין לנו לתלות בדברים שבלב מה שמעשיו מוכיחין להיפוך אבל ממנסך פריך שפיר דהיין הי' בחזקת היתר לשתיי' ג"כ יש לנו לתלות דלצערו נתכוון גם להתיר בשתיי' ומהך דשנים אוחזין בסכין ג"כ מקשה שפיר דמה בכך דהוא אינו מתיר מ"מ כיון שאינו אוסר עכ"פ דאמרינן לצעורי מכוון א"כ חבירו הוא המתיר ואפי' אי נכרי וישראל ששחטו אסור היינו דעכו"ם נוחר ומקלקל עד שאין הסי' ראויין לשחיטה קודם גמר שחיטה כמו ניקב קודם גמר שחיטה אבל שחיטה לע"ז לאו נחירה היא רק שאינה מתרת באכילה וכיון דבלי מעשיו מותרת אין הוא יכול לאסור, מיהו לפי' ראשון שכתבתי דלהרא"ה שחיטה לע"ז הוי כנחירה קשיא לכאורה מהך דב' אוחזין בסכין ומוכח כפירוש השני ואז דברי הר"ן והרא"ה עולין כאחד ואפי' לפי' ראשון יש לחלק ואין להאריך, ולפי זה יש לומר דהר"ן סובר ג"כ סברא זו אפי' בישראל דשייך לצעורי אבל המחבר בש"ע וודאי לא נראין לו דברי הרא"ה ז"ל להך טעמא דלצעורי וסובר כך גם בדעת הר"ן וכיון דהוא פסק כמסקנא דאדם אוסר רק לצעורי קא מכוון ממילא לא שייך איסור אכילה כלל, וכן נראה להדיא מדברי הרמב"ם ז"ל ספ"ב מה"ש דהיכא די"ל לצערו מותר אפי' באכילה דהתם מיירי בין ששחטו שניהם בבת אחת בין ששחטו בזה אחר זה ובזה אחר זה לא שייך לומר נהי דהוא לא שרי לה חבירו שרי לה ולקמן אבאר באריכות דעת הרמב"ם והרא"ש בענין זה. שם ת"ש המטמא והמדמע והמנסך. יש לדקדק מנא לי' להקשות על ר"נ ור"ע ור"י דילמא ס"ל לפרש מנסך מערב כשמואל דמפרש התם הכי בשלמא בהך סוגיא דהניזקין אין להקשות למה לא קאמר דמ"ד מערב לא קאמר מנסך דסובר אין אדם אוסר שאינו שלו, דיש לומר דקשיא לי' למה לא מפרש בשותפות או בישראל מומר אבל הכא קשיא, ונראה לי דהכי מקשה כיון דמ"ד מנסך לא קאמר מערב דהיינו מדמע ומ"ד מערב סובר דלא ילפינן קנסא מקנסא והשתא ע"כ הך מ"ד אינו אוסר דבר שאינו שלו סובר דילפינן קנסא מקנסא דהא מוכח מבעי' דר' יוסי בן שאול מרבי בע"ז דנ"ב דרבי יליף לקנוס בכלים של בית חוניו מכלים של אחז בשלמא למ"ד אדם אוסר דבר שאינו שלו ע"כ מפרש האבעי' דאף דבית חוניו ע"ז הוי אבל מ"מ הבית והכלים שנדבו להשתמש בהם לא היו לע"ז רק הוא הטעה אותם ועכ"פ לא היו הכלים של אותן ששמשו בהן ומיבעי' לי' אף דאדם אוסר במעשה כל דהו היינו תקרובת עצמה אבל כלי שימוש אינו אוסר במעשה כל דהו דהיינו השימוש ודוקא שלו יכול לאסור בשימוש כל דהו ולא שאינו שלו ואינו אוסר בכל דהו רק תקרובת עצמו ופשיט ליה מכלי אחז שנאסרו הכלים ג"כ אף שלא היו שלו אבל למ"ד באמת אין אדם אוסר דבר שאינו שלו בכל דהו ע"כ הך דאחז קנס הוא ומיבעי' לי' אי קנסו בבית חוניו לאסור כל ופשיט לי' דקנסו מכלי אחז ש"מ דילפינן קנסא מקנסא א"כ ע"כ מנסך היינו מנסך ממש כנ"ל ועמ"ש בתוס' בד"ה ת"ש:

שם לא כל הימנך שתאסר ייני לאונסי. מלשון זה משמע לכאורה דוקא אי לא נתרצה בעל היין בנסך העכו"ם אבל אי נתרצה אוסר, ובאמת הדבר צ"ע לפע"ד דמאיזה צד יאסור היין אי מצד שליחות הישראל הרי אין שליחות לעכו"ם ואין שליח לדבר עבירה, ואי משום שהישראל מחשב הרי לא אמרינן זה מחשב וזה עובד דקי"ל כר"י דאין מחשבה הולכת רק אחר העובד והעכו"ם הרי אינו אוסר דבר שאינו שלו א"כ מי הוא האוסר, ואף דאמרינן בע"ז בישראל שזקף לבנה להשתחות לה ובא עכו"ם והשתחוה לה אסרה וראיה מעגל דישראל דניחא להו בעגל נאסרו האילנות שלהם שעבדו הנכרים שם מ"מ לא דמי דהתם הטעם משום דזקיפה הוי מעשה ונתרצה ע"י מעשה וכמו כן בעגל שעשו העגל ואמרו אלה שאיוו לאלהות הרבה הרי הסכימו לאילנות שבא"י ע"י מעשה אבל ברצון בעלמא נראה לי דלא מהני לאסור במה שהעכו"ם מנסך, ומלשון זה שאמרו כאן אין ראי' כלל דודאי עיקר מה שאינו אוסר משום שאין כח בידו לאסור לאונסו שאי הי' כח בידו לאסור בע"כ ממילא הי' הוא האוסר בעצמו במחשבתו אבל כיון שהוא אינו יכול לאסור מצידו כלל רק מי שהוא שלו יכול לאסור א"כ ממילא בעינן שינסך בעצמו דזה מחשב וזה עובד לא אמרינן ואף דהעובד ג"כ מחשב מ"מ מחשבה שלו לא מהני מידי דאינו מועיל מחשבה בדבר שאינו שלו אבל מצד מעשה פשיטא דמהני בדבר שאינו שלו דהא אי בישל בשר בחלב של חבירו נאסר לכ"ע רק מצד ע"ז התלוי במחשבה אינו יכול לאסור א"כ ממילא מחשבת חבירו אינו מועיל ג"כ כיון שאין חבירו העובד, ויש עוד ראי' לזה מהא דפריך לעיל משנים אוחזין בסכין וקשה מאי קושיא דילמא מיירי שנתרצו שניהם שזה ישחוט לשם הרים וזה לדבר כשר וס"ד דכשר כיון שזה שחט כהוגן וע"כ דכל שאינו יכול לאסור מצד עצמו גם רצונו של חבירו אינו מועיל כנ"ל:

שם ור"נ ור"ע ור"י אמרי וכו' לצעורי קא מכוון. פירש"י ז"ל ור"נ ור"ע ור"י אמרי לך הא דר"ה תוקם כתנאי דהא ריב"ב פליג וכו' דאנן אמרינן שפיר אפי' לת"ק וכו', משמע מפירושו לכאורה דהדר בי' ממה דהוי ס"ד מעיקרא דר"נ ור"ע סבירא להו אין אדם אוסר כלל ואפי' היכא דלא שייך לצעורי דהא מקשינן עלייהו משוחט חטאת בחוץ לע"ז והתם לא שייך לצעורי, והוא תמוה דלא הוי לי' לומר בהאי לישנא ור"נ ור"ע ור"י אמרי דהא אנן הוא דקאמרינן הכי אליבייהו והדרינן ממה דהוי ס"ד מעיקרא, גם לא הוי לי' לומר אפי' למ"ד דהא רק להך מ"ד קאמרי דלריב"ב אינו אוסר כלל ולא ס"ל כוותי' רק כת"ק ורק אליבא דת"ק אמרי, ועוד דא"כ כל מה שפירש"י ז"ל לעיל והביא מחלוקת אי במעשה רבה מודי ר"נ ור"ע או לא הכל בטל דבענין לצעורי אין נ"מ רבה או זוטא, לכן נראה לי ברור דכוונת רש"י כך דוודאי ס"ל לר"נ ור"ע דאינו אוסר כלל אפי' נכרי רק אהא דמקשינן דר"ה ור"נ הוי כתנאי קאמר דר"נ ור"ע ור"י אמרי דאינהו לא הוי כתנאי כלל דעיקר הקושיא כתנאי דלא הוי להו לומר מילתא באפי נפשייהו רק לומר הלכה כר"י ב"ב וכן ר"ה יאמר הלכה כת"ק, ואהא קאמרי דאינהו לא מצי אמרי הלכה כר"י ב"ב דהוי משמע דלת"ק מודי לר"ה דאוסר וזה אינו דפליגי על ר"ה דאפי' לת"ק אינו אוסר דכיון דמיירי בישראל לצעורי מכוון ולא אמר ת"ק רק בנכרי ור"ה דסובר דאפי' בישראל אמר הוי כתנאי דר"י ב"ב ע"כ פליג עלי' אבל אינהו באמת אין אדם אוסר כלל ס"ל ונ"מ בשותפות דבהא ג"כ שייך לצעורי א"כ בהא יכול לאסור שאינו שלו בנכרי אבל ישראל אפי' בשותפות אינו אוסר ולרש"י עצמו דסובר דבשותפות לא שייך לצעורי מ"מ נ"מ לענין אכילה וסובר כהר"ן דבאכילה לכ"ע אסורה דמישרא לא שרי לה במחשבת ע"ז אבל מ"מ היכא דשייך לצעורי מותרת אפי' באכילה, [ואי קשיא על הר"ן למאי נ"מ דאסורה באכילה אי בנכרי בלא"ה אסורה ובישראל הרי מותרת מחמת לצעורי ואי בשותף במה נפשך אי שייך לצעורי מותרת ואי לא שייך לצעורי הרי בשותף אדם אוסר ופשיטא שאסורה באכילה ולמאי נ"מ משמיענו הר"ן דאפי' אי אינו אוסר אסורה באכילה, אבל באמת לק"מ או