תפארת יעקב על חולין חלק א רסז

ד"ח ע"א בד"ה והא איכא צדדין א"כ כשעכו"ם זה שוחט עמו הרי נוחר הוא עמו וזה נוחר וזה שוחט משא"כ שנים אוחזין בסכין זה שוחט לעכו"ם וזה לדבר כשר מה שאנו אוסרין בשוחט בלבדו לע"ז לאו משום דהוי כנוחר ומעקר שהרי הר"ן בהדיא דהכא לאו איהו אוסר לה אלא דלא שרי לה והוי ליה כאילו לא נשחטה אלא שמתה מאליה עכ"ל הרי להדיא. שאין אנו דנין כנוחר ומעקר והרגה רק כאילו לא נשחטה כלל וכמתה מאילי' וזה לא שייך רק כששחט בלבדו אבל כששחט אחר אי תחשוב כאילו זה לא עשה כלום ולא נשחטה מידו כלל מ"מ נשחטה ע"י הכשר, והמשך דברי הר"ן דאפי' שוחט בהמת חבירו לרפואה ג"כ אסור דלא שייך בזה אינו אוסר רק כלא נשחטה לכך ממילא אין להכריח מהך דב' אוחזין לחלק בין לע"ז ממש לשחט לרפואה וזה ברור, גם בעיקר הקושיא שהקשו על בעלי ש"ע שלא זכרו דברי הר"ן הללו לק"מ לפע"ד דע"כ לא קאמר הר"ן רק לס"ד דר"נ ור"ע ס"ל אינו אוסר כלל שהרי הביא ג"כ דיעות לחלק בין מעשה רבה לזוטא ופשיטא דלהך סברא דלצעורי עביד לא שייך לחלק בזה וכמו כן הך סברא לאסור באכילה משום דמישרא לא שרי לה לא שייך להך סברא דלצעורי כיון דלא נתכוון לאסור כלל היאך יהא אסור באכילה הא מישרא שרי לה ג"כ ומה שהביא הר"ן סברא זו משום דס"ל כמו שאבאר לקמן דלמסקנא ג"כ ס"ל לר"נ ור"ע דאין אדם אוסר כלל ובתרתי פליגי ושכן דעת הרמב"ם ז"ל אבל בעלי הש"ע דפסקו כמסקנא לפי פירש"י דאדם אוסר רק ישראל מכוון לצערו ולא נתכוון כלל לע"ז א"כ באכילה נמי מותרת:

הן אמת ראיתי להרא"ה ז"ל בספר בדק הבית שכתב דבאכילה אסורה דלאו משום דאסר דבר שאינו שלו אלא משום דהאי גברא לא חזי לשחיטה והוי לי' כנוחר ובגמ' נמי אמרינן דדוקא בישראל מומר הא לא"ה אמרינן לצעורי חברי' קא מכוון ולא מיתסרא בהנאה אבל באכילה אסורה דלא חזי לשחיטה כדאמרן עכ"ל, ומדבריו מוכח דעושה שחיטה זו כנחירה, גם מוכח מדבריו דאפי' למ"ד לצעורי מ"מ באכילה אסורה דהוי כנוחר וזה סותר להנ"ל, אבל ראה זה מה שכתב עליו הרשב"א במשמרת הבית שעל מה שכתב מעיקרא דהוי כנוחר הקשה עליו ממה שהקשו משוחט בשבת וקשה לדידי' מי ניחא הא הוי כנוחר ונוחר אינו חייב משום שחוטי חוץ דהא כתיב אשר ישחט ולא אשר ינחר ועל מה שכתב דלמ"ד לצעורי אסור באכילה כתב עליו שהוא כותב כמתנמנם דכיון שאינו עושה רק לצער חבירו לכ"ע אפי' באכילה מותרת שאין לבו לע"ז וכן פירש"י ז"ל וכתב שזה דבר פשוט ואפי' תינוקות של בית רבן יודעין אותה עיי"ש, ודבר ברור הוא דמטעם זה נטה הר"ן ז"ל מדבר זה וכתב בהדיא ענין אחר דהוי כאילו לא נשחטה כלל וכמתה מאילי' וכוונתו כך שלא אמרו רק אין אדם אוסר דבר שאינו שלו והיינו שיחדש בה איסור מה שבלעדו לא היתה אסורה אבל להיפוך אין אדם יכול להתיר אפי' דבר שאינו שלו במחשבת ע"ז שענין השחיטה לע"ז יש בה ב' דברים שאינה מתרת באכילה וגם מוספת איסור הנאה [ותדע לך שאין איסור האכילה תלוי באיסור הנאה שהרי דעת התוס' לומר דתקרובת ע"ז אינה אסורה בהנאה רק מדרבנן] ולזה אמרינן שמה שהוא בא להוסיף איסור אינו אוסר דבר שאינו שלו אבל מה שמתיר אינו יכול להתיר במחשבת ע"ז אפי' אינו שלו שאין זה נקרא אוסר שהרי בלא נשחטה כלל רק מתה מעצמה אסורה ולא אסרה אדם רק לא הסירה אדם והבהמה צריכה להתיר אותה ובמחשבת ע"ז אינו מתיר לכך לא שייך בזה אינו אוסר דבר שאינו שלו והשתא לא קשיא כלל משוחט בשבת דאף דאינו מתיר במחשבת ע"ז אבל אין זו נחירה ואדרבא אילו היה זה נחירה הי' הוא האוסר במחשבתו לע"ז דמחמת זה נחרה אבל שחיטה לע"ז אינה נחירה שהרי חייב משום או"ב והנוחר אין בו משום או"ב, גם אין זה כשוחט ונתנבל בידו רק דמ"מ אין שחיטה זו במחשבה לע"ז מתיר באכילה אבל משום שחוטי חוץ חייב כמו או"ב ולא נתכוון הר"ן לומר דמתה מאילי' ולא נשחטה כלל רק לענין לצייר החילוק שיש בין אוסר לאינו מתיר כתב דמה שאינו מתיר לא מיקרי אוסר שאין מה שאסורה בא מחמתו דהוא אסרה שהרי בלי מעשיו כלל היתה אסורה רק הוא אינו מתיר במעשה זו כששחט לע"ז רק למ"ד אדם אוסר דמוסיף איסור הנאה שזה דוקא במעשיו והוא האוסר א"כ שפיר הוי עפרא בעלמא כיון שנאסרה בהנאה ופקע שם קדשים מינה ולא הוי שחיטת קדשים בחוץ אבל מטעם איסור אכילה לא פקע שם קדשים [שהרי עדיין אסורה בהנאה מכח קדשים] ולק"מ קושיית הרשב"א, אך מה שהקשה הרשב"א להך סברא דלצעורי בוודאי הדין עמו ולכך לא זכר הר"ן ז"ל רק מעיקרא דאינו אוסר באמת ואפי' לאו לצעורי כגון מומר בהא כתב דאסור באכילה ולכך בעלי הש"ע דפסקו אדם אוסר רק לצעורי לא זכרו דברי הר"ן כלל וזה ברור, ונראה לי דגם מה שהקשה הרשב"א ז"ל על הרא"ה ז"ל ג"כ לא קשיא מידי לפע"ד ומתחילה אומר שיש להפליא על הרשב"א ז"ל כיון שחשב בדעת הרא"ה ז"ל דשוחט לע"ז אפי' אינו שלו הוי נוחר הוי לי' להקשות בפשיטות שהרי משנה שלימה היא לקמן פרק או"ב דשוחט לע"ז חייב ונוחר ומעקר פטור, וביותר תימא דהוי ליה להקשות לפי מה דמוקי באמת בחצי קנה פגום וכן מעיקרא בגמר זביחה עובדה דמה מועיל כל זה מה בכך דאתי בהדדי הרי נוחר בחוץ פטור והיאך יתחייב על שחוטי חוץ סוף סוף בגמר זביחה וכן בחצי קנה פגום נחרה, וביותר תימא דמקשה הרשב"א אהא דפריך מאי איריא חטאת העוף אפילו חטאת בהמה נמי והא חטאת בהמה הוי כנחירה ע"ש והדבר תמוה אטו חטאת העוף לאו נחירה היא להרא"ם ז"ל ובפשיטות הוי לי' להקשות שאין מציאות להך ברייתא שיתחייב בשוחט לע"ז משום שחוטי חוץ בכלהו אוקימתא והוא תמוה לכאורה:

לכן נראה לי ברור דכוונת הרא"ה ז"ל על שני פנים או דסובר כפי הנראה מדברי הרמב"ם ז"ל דשוחט לע"ז שחיטתו נבלה דהא כללא כייל כל היכא דכתב שחיטתו פסולה דהוי נבלה ולדבריו מיושב באמת קושיית התוס' אהא דפריך אהך בריותא דפסחים מה תיקן תיקן להוציא מידי אבר מן החי, [רש"י ז"ל פי' לבני נח ויראה מדבריו משום דלישראל בלא"ה אסור, אבל לא ידעתי אטו מותר ליתן קדשים לבן נח ואפי' נפסלו ואפי' לפדות אין פודין להאכיל לכלבים וה"ה לב"נ רק מ"מ הוי תיקון שאינו חייב משום אבר מן החי א"כ לישראל ג"כ הוי תיקון וניחא בזה לדעת הרמב"ם דאין ב"נ מצווה על אבר מן החי מן העוף], דהא תיקן להוציא מידי נבלה אי תקרובת עכו"ם אינה מטמאה מדאורייתא ולהרמב"ם הנ"ל לק"מ דכיון דשוחט לע"ז בלא"ה נבלה היא ולא תיקן בשחיטתו כלום, ואי קשיא והרי באו"ב חייב ובנוחר ונתנבל פטור לאו קושיא הוא דדוקא בניבול הבא מצד עצמו פטור באו"ב אבל ניבול הבא ע"י דבר אחר מחמת מחשבת ע"ז הוי כדבר אחר גרם וחייב באו"ב ושחוטי חוץ כמו שחיטה שאינה ראוי' שהרי התורה קראה זביחה לשחיטה לע"ז שנאמר זובח לאלקים יחרם ומיקרי שפיר לא תשחטו וכן שחוטי חוץ, והשתא קושיית הרשב"א ז"ל וודאי לא קשיא דמה בכך דכתיב אשר ישחט ולא אשר ינחר דהיינו דוקא נוחר בעצמותו אבל כל שאין בעצמותו נוחר רק מחשבת ע"ז גרמה לו להיות דינו כנוחר חשיב שפיר אשר ישחט דתורה קראתו זביחה, וכן משמע מלשון המשנה פרק או"ב דקתני השוחט ונתנבלה בידו הנוחר והמעקר פטור משמע דוקא הנך שאין שם שחיטה עלייהו כלל אבל היכא דיש שחיטה הגונה אף דמצד אחר הוי נבלה חייב משום או"ב דאי ס"ד דהכל תלוי בניבול הוי לי' לומר השוחט ונתנבלה ולמה חשיב כל הני דאטו נוחר ומעקר לאו נבלה היא, וע"כ דלאו בדין הניבול תלוי רק אי הניבול בעצמות השחיטה כגון מתה שאין שחיטה במתה וכן נוחר ומעקר אבל יש נבלה דשחיטתו הגונה ודבר אחר גרם הניבול חייב, אלא שהי' לו להרשב"א ז"ל להקשות באופן אחר דנהי דלענין שחוטי חוץ הוי שחיטה אבל מ"מ כיון שנאסרה בסימן אחד באכילה הרי אינה ראויה שוב לפנים שאין דבר האסור באכילה ראוי לפנים א"כ הא קרא כתיב ואל פתח אוהל מועד לא הביאו דבעינן ראוי לפתח אוהל מועד, אבל באמת הא נמי לא קשיא כלל שהרי בפי' אמרו עפרא בעלמא היא אלמא דוקא אי הוי עפרא שוב אין כאן שחיטה אח"כ כלל רק מחתך בעפר בעלמא אבל כל שאינו מחתך בעפר אף דאסור באכילה כיון ששחיטתו היא שאסרה באכילה והרי כל שחוטי חוץ בסימן ראשון אסרה באכילה ומ"מ חייב שהאיסור משחיטתו הוא בא והרי ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף הילכך ממילא אף שנאסר בשחיטה זו בסי' ראשון עוד איסור מצד ע"ז לא נפיק מכלל שחוטי חוץ כל שגמר השחיטה רק אי אסורה בהנאה אין כאן גמר שחיטה כלל רק מחתך בעפר בעלמא ופקע שם קדשים ולא הוי שחיטת קדשים בחוץ כלל זהו חדא, ועוד נראה לי ברור דאפי' תימא דהעיקר דשחיטה לע"ז לאו נבלה היא מ"מ אתי שפיר דברי הרא"ה ז"ל והוא דהא וודאי דע"כ שחיטה במחשבת ע"ז דאוסר הבשר לאו משום דאסור בהנאה שהרי בהנאה ס"ל לתוס' דיש ספק לומר דאינו רק דרבנן וע"כ דאיסור אכילה לא תליא בהנאה רק כל שנשחטה במחשבה זו אסורה באכילה אף שאינה נבלה ומעתה כמו בנוחר בהמת חבירו פשיטא דאסורה ולא אמרינן אין אדם אוסר דבר שאינו שלו והיינו טעמא שאין הוא האוסר רק הנחירה אינה מותרת ואינה מוציאה לא מידי איסור אכילה ולא מידי נבלה א"כ לאו איהו האוסר רק שאין לבהמה זו היתר בנחירה וכן אין הנחירה מוציאה מידי נבלה, והכא נמי בשחיטה לע"ז דנהי דשחיטה לע"ז מוציאה מידי נבלה אבל אינה מתרת באכילה א"כ כששחט של חבירו לע"ז לאו איהו האוסר אלא שאין לה היתר אכילה והוי לי' כמו נוחר וכל חד וחד בדרגי' דנחירה דאינה מוציאה אף מידי נבלה ממילא בנוחר בהמת חבירו הוי נבלה שלא אסרה הוא רק שלא התיר ולא הוציא מידי נבלה והרי מתה לפנינו ונחירה אינה מוציאה מידי נבלה וה"ה שחיטה לע"ז בדרגא דילי' לענין להתיר באכילה דנהי דמוציאה מידי נבלה דאפי' שחט שלו לע"ז לא הוי נבלה אבל מ"מ כיון דאינה מתרת באכילה ממילא לא אסרה הוא רק לא התיר והא שפיר אמרינן שאין אדם מתיר בשחיטה לע"ז אפי' אינו שלו כמו שאינו מתיר בנחירה אפילו שאינו שלו, והשתא פשיטא דלא קשיא קושיית הרשב"א דלא נתכוון הרא"ה ז"ל דהוי נוחר רק כמו נוחר אוסר של חבירו כן שוחט לע"ז ונוחר אפי' מידי נבלה אינו מוציא בשלו אינו מוציא בשל אחר ושוחט לע"ז דבשלו ג"כ מוציא מידי נבלה רק שאינו מתיר באכילה בשל חבירו