תפארת יעקב על חולין חלק א רסו

כלל דהשתא אמרינן דזה ברור דהך דאתיא לכפרה חשיב דידיה וכמו כן פשיטא לן דדבר שאינו שלו אינו אוסר וקמ"ל התנא רק דאפילו בדידיה משכחת שלש חטאות בחטאת העוף ואף דאותו חתך שעושה טפרא הוא בעצמו המחייב מכח שחוטי חוץ וברגע אחת באין שניהם מ"מ חייב כל שלא קדם העפר לשחוטי חוץ, והשתא מאי קושיא ליתני זבח אטו מנינא אתי לאשמועינן ופשיטא דחייב שלש כיון דאינו אוסר ולא נעשה עפרא, ולפי זה יש לומר דהא דקאמר לכפרה דוקא חטאת קאמר אבל עולה ואינך לא חשיב כדידיה כלל דחטאת הוי לכפרה אבל עולה ושלמים אפשר דלא ומ"מ לא קשיא כלל מ"ש חטאת דנקט דקמ"ל אף דהוי לכפרה וכדידיה דמי מ"מ משכחת לה שלש בבאין ברגע אחת ע"ז ושחוטי חוץ דאותו החתך שמתחייב עליו על שחוטי חוץ הוא העושה עפרא מ"מ חייב כנ"ל:

בתוס' בד"ה כיון דקניא ליה לכפרה כדידיה דמיא והא דפריך בפרק בתרא דזבחים מוקצה ונעבד וכו' היינו כר"פ דלעיל דלהני אמוראי דהכא מיתוקמא אף בחטאת דכדידיה דמיא. דבריהם לא נתבררו לי דמנא להו דר"ה חולק דהנך דלכפרה נמי לאו דידיה הא מצי סבר שפיר כהנך אמוראי דמ"מ בחצי קנה פגום מהני וחייב ג' חטאות דבאין כאחד וכי בשביל דסובר ר"ה דיכול לאסור אפילו לאו דידיה ע"י מעשה יהא מוכרח לסבור דחטאת דלכפרה לאו דידיה, ואדרבא משמע דהך סברא דכיון דלכפרה אתיא דידיה הוא כ"ע מודי בה וברייתא לא בא לאשמועינן כלל דבר זה כמ"ש בגמרא, לכן נראה לי בישוב קושיית התוס' מהך דזבחים דע"כ לא שייך לומר כיון דאתי לכפרה הוי כדידיה רק הכא לענין לאוסרה אפילו להדיוט שתהא עפרא בעלמא אז אמרינן דאסרה כיון דהיתה לכפרה דידיה יכול לאוסרה ולעשותה עפרא אבל התם דבעינן שיהא מוקצה קודם ששחטה בחוץ שפיר מקשה הא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו אפילו לגבוה ואי משום דהיתה קודם שעשאה מוקצה לכפרה מ"מ כיון שלא נעשה בה מעשה לא נאסרה רק לגבוה ולא נעשית עפרא א"כ הרי ברגע שנעשית אסורה הרי אינו שלו הוא דשם קדשים לא נפקע מינה כיון דעדיין אינה עפרא והרי נעשה איסור על דבר שאינו שלו רק של גבוה דכיון דאסור לגבוה שוב אין לו כפרה כלל ונשאר האיסור רק על דבר של גבוה שאינו שלו דשל גבוה אכתי הוי דלא נפקע שם קדשים כל שמותרת להדיוט כדפירש"י לעיל בד"ה מחתך בעפר הוא כמו שפירשתי לעיל באריכות משא"כ הכא דשוחט בחוץ לע"ז הרי הוא עושה משלו עפר ולא נשאר איסור על שאינו שלו דשוב אין עליה שם קדשים דעשאה עפרא בעלמא ומשום דקודם שאוסר הוי דידיה לכפרה יכול לאסור ואחר שנאסר שוב לא מיקרי אינו שלו רק עפרא בעלמא דפקע שם גבוה, ואמת דהתוס' לשיטתם בב"ק פרק מרובה דכתבו דהא דאמרינן לעיל מחתך בעפר היינו דאינו ראוי לפתח אהל מועד ואפילו לא נעשה עפרא נפקע שם קדשים אבל כבר הוכחתי לעיל דע"כ דוקא איסור הנאה בעינן ועוד דאף אי נפקע שם קדשים היינו לענין קדשים בחוץ לא הוי דכתיב אל פתח אהל מועד לא הביאו אבל מ"מ שם קדשים איכא עלה והרי אוסר הוא דבר של גבוה ואינו שלו כלל דאין לו כפרה בה כלל משא"כ אי שחט ואסרה בהנאה לא הוי כלל קדשים רק עפר בעלמא ולא הוי שאינו שלו כלל ודו"ק:

בגמ' ת"ש ב' אוחזין בסכין ושוחטין. פירש"י אפי' בהמה דלאו דידי' אלא דאידך ששחט לשם דבר כשר, משמע דעיקר הקושיא דקתני סתמא ואפי' אינו שלו ויש לדקדק למה לא הקשה מרישא דקתני השוחט לשם הרים פסולה ואפי' אינו שלו ומה מקום יש להקשות בסיפא טפי מרישא דהא עיקר בא לומר בסיפא דאפי' אחר שוחט לשם דבר כשר מ"מ מזיק מה שזה מחשב לע"ז וכיון דברישא ניחא לי' דמיירי ששוחט שלו מה נתחדש לו בסיפא משמעות טפי דלא היתה של זה שחישב לע"ז ואטו תנא דמתניתין נחית הכא בדין איסור דבר שאינו שלו הא לא בא לומר רק דמחשבת הרים פוסלת השחיטה ואפי' היה עמו אחר ששחט עמו לדבר כשר, והנה לפי דעת האית דמפרשי שהביא רש"י ז"ל לעיל דבמעשה רבה מודי ר"ע ור"נ דאוסר ורש"י ז"ל הקשה עליהם ממנסך דלקמן וכבר כתבתי לעיל דממנסך לא קשיא כלל דאי לא יאסור לא עשה מעשה רבה כלל רק נגיעה בעלמא, ולכאורה תמוה שלא הביא רש"י ז"ל מהך קושיא הקודמת משנים אוחזין בסכין דהוי מעשה רבה וודאי, וצ"ל כיון דגם השני שחט לא הוי שחיטתו של זה מעשה גמורה, ולפי זה יש לומר דלכך לא מקשה מרישא דהא וודאי מעשה רבה הוי ואוסר לכ"ע רק מסיפא דשנים שחטו לא הוי שחיטתו של זה גמר מעשה שיא לי' שפיר, אך לפי מה שהכריע רש"י ז"ל דאינהו אין אדם סר כלל ס"ל וודאי קשה כנ"ל, ונראה לי דסובר רש"י ז"ל דהכי מקשה דאי ס"ד דבהמה זו של אותו ששחט להרים פשיטא כיון דמחשבה בשל הרים פוסלת השחיטה היכי ס"ד שיבטל השני בשחיטתו דבר שאינו שלו במחשבתו של זה השוחט האוסרת בדבר שהוא שלו וכיון שהוא שוחט שלו ומחשב לע"ז הרי אי מקצה בהמה שלו לע"ז אסורה לגבוה ובמעשה יכול לאוסרה להדיוט לכ"ע וכיון ששוחט בשלו ומחשב לע"ז מה ס"ד שיועיל מחשבת השני שאינו שלו להתיר מה שאוסר זה שהוא שלו וע"כ דקמ"ל אפי' אינו שלו רק של זה ששוחט לדבר כשר והשתא ס"ד כיון שזה מחשב בדבר שאינו שלו וחבירו מחשב בשלו לדבר כשר ס"ד דמותרת קמ"ל דמ"מ שחיטתו פסולה, והשתא ממילא מוכח דכ"ש אי שחט בעצמו בהמת חבירו לע"ז דאוסר ואהא משני דיש לו שותפות וס"ד כיון דשניהם שותפין בה מחשבתו של זה לדבר כשר הוי נגד מחשבתו של זה לע"ז כיון שהוא של שניהם והוי כנשחטה בלי מחשבה כלל וכשרה קמ"ל דמ"מ פסולה:

ודע דהר"ן ז"ל הביא דיש מפרשים דאפי' לר"נ ור"ע דוקא לענין הנאה הוא דפליגי אבל באכילה אסורה. ולפי שראיתי להרב בעל תב"ש שכתב בדברי הר"ן הללו דברים שאינם נכונים לפע"ד כלל וכדומה לי שלא ירד לסוף דעת הר"ן ז"ל מוכרח אני להאריך קצת בזה, והנה ז"ל הר"ן ז"ל הילכך השוחט בהמת חבירו לע"ז לא מיתסרא בהנאה ומיהו איכא מ"ד דבאכילה אסורה ואפי' שוחט בהמת חבירו לשם הרים ונתכוון לרפואה וכיוצא בה אסורה באכילה שכל שיש בו סרך לע"ז מיתסרא באכילה וליכא למימר לענין איסור אכילה אין אדם אוסר דבר שאינו שלו דהכא לאו איהו אוסר לה אלא דלא שרי לה והוי לי' כאילו לא נשחטה אלא שמתה מאילי' עכ"ל, והנה הרב בעל ת"ש סי' ד' אות י"ד הביא מה שהקשה הרשב"א במשמרת הבית על שיטה זו דמאי פריך למ"ד אדם אוסר מחתך בעפר הוא הא אפילו למ"ד אינו אוסר ג"כ מחתך בעפר הוא וכן הקשה הד"מ והש"ך ותירץ הרב בעל תבואות שור הנ"ל דכיון דהר"ן הביא ראיה לדבריו משוחט לשם הרים לרפואה דאלמא דכל שיש סרך לע"ז אסור באכילה מוכח דהך דעה רק מדרבנן אסרי באכילה מכח סרך ע"ז א"כ ממילא יש בו משום שחוטי חוץ, וסיים ולדינא כיון דדעת האוסרים אינו כי אם מדרבנן ורוב הפוסקים חולקין עלייהו וריהטא דסוגיא כוותייהו הכי נקטינן עכ"ל. וכל דבריו תמוהין דהיכי ס"ד דהר"ן הביא ראי' לדבריו משוחט לשם הרים לרפואה שהרי כתב ואפילו שוחט בהמת חבירו לשם הרים לרפואה והיכן הוזכר שוחט בהמת חבירו לשם הרים לרפואה דאסורה באכילה והרי הר"ן לא זכר מעיקרא רק השוחט לשם הרים שהוזכר במתניתין דשחיטתו פסולה ומוקמינן לה להר ומפרשה הר"ן לרפואה אבל השוחט בהמת חבירו לשם הרים משמע לכאורה להיפוך דהא מוקמינן סיפא דאית ליה שותפות אבל בלא"ה אינו אוסר אפילו באכילה דהא במתניתין רק שחיטתו פסולה קתני ולא זבחי מתים ומ"מ בעינן שותפות, וכבר הקשו הפוסקים קושיא זו על הר"ן ועכ"פ היכי ס"ד שיביא הר"ן ז"ל ראיה מזה, ועוד היכי שייך להביא ראיה מה דעל זה אנו דנין אי שוחט בהמת חבירו לע"ז גמורה אי אוסר באכילה ופשיטא אי היה נמצא מקום מפורש דאוסר בהמת חבירו בשחט לרפואה לע"ז כ"ש שלא היה מקום להתיר בשוחט לע"ז גמורה, ועוד דאי טעמו של הר"ן ז"ל דכל שיש סרך לע"ז אסרו רבנן באכילה א"כ למה לו לתרץ וליתן טעם דמישרא לא שרי לה הא בלא"ה אסרו רבנן משום סרך ע"ז, ואדרבא אי ס"ד דאפילו בע"ז גמורה אינו אוסר רק מדרבנן א"כ בשחט לע"ז לרפואה דכל מה דאסור באכילה משום דמיחלפא בע"ז גמורה א"כ בשוחט בהמת חבירו הוי גזירה לגזירה דאפילו מיחלפא ליכא איסורא אפי' באכילה רק מדרבנן, ואגב שיטפי' העתיק התב"ש דראיית הר"ן משוחט לשם הרים לרפואה והיינו מה שכתב לפני זה אבל לא דק כי הר"ן כתב ואפילו שוחט בהמת חבירו לשם הרים ונתכוון לרפואה וכו', וברור דלא נתכוון הר"ן כלל להביא ראיה לדבריו רק דינא קאמר דאיכא מ"ד דאסור' באכילה ולא מיבעי' בשחט לעכו"ם ממש דאסור אלא אפילו במקום שאינו אסור רק מדרבנן כגון לרפואה דאפילו בשלו אינו אסור באכילה רק מדרבנן בשל חבירו ג"כ אסור מדרבנן דלענין אכילה אין הפרש בין שלו לשל אחר דלא שייך לענין אכילה אין אדם אוסר דבר שאינו שלו דנהי דלא אסר לה מישרא לא שרי לה. גם נראה לי ברור דמה שזכר הר"ן הך ואפילו משום דלכאורה ע"כ היה צריך לומר דהיכא דלא שחט בהמת חבירו רק לרפואה אפילו באכילה אינו אוסר דאל"כ תיקשי היכי מקשה מב' אוחזין בסכין הא במשנה שחיטתו פסולה קתני ולא זבחי מתים א"כ באכילה מודי ר"נ ור"ע דאסורה וע"כ היה צריך לחלק בין שוחט לע"ז ממש לשוחט לרפואה לכך בא הרב ז"ל לשלול דבר זה והיינו מהאי טעמא גופא דכיון דהסברא הוא דלא שייך לענין אכילה אין אדם אוסר שאינו שלו אין מקום לחלק בין שחט להרים לרפואה לשחט לע"ז ממש וכמו דבהא אסור באכילה מדאורייתא בהא אסור מדרבנן דסוף סוף יש בו סרך לע"ז ואין אדם אוסר לא שייך בזה דמישרא לא שרי לה וממילא בטלה הראיה ממה שהקשו מב' אוחזין בסכין דכיון דהתם לאו איהו שרי לה דאיכא אחר דשרי לה ממילא אינו אוסר אפילו באכילה גם מה שכתב הרב הנ"ל ליישב אותה הקושיא מב' אוחזין בסכין דהוי כנכרי וישראל אוחזין דכשר ובזה כתב ליישב דברי הש"ע שלא זכרו דברי הר"ן ז"ל כלל, ולפע"ד גם הא ליתא דאפילו למ"ד נכרי וישראל אוחזין בסכין ושוחטין פסול מ"מ הכא כשר דהתם שאני דשחיטת עכו"ם הוי נחירה והרי העכו"ם נוחר קודם גמר שחיטה והרי ניקב הושט כנגד מקום ששחט קודם גמר שחיטה טרפה כמו שכתבו התוס' לעיל