תפארת יעקב על חולין חלק א רסג

אכתי לא הקריב רק דאסרה אפי' בהנאה במה שחושב בשחיטה זו שיזרוק דמה לע"ז ומחשבת ע"ז כזו אוסרת אפי' בהנאה, תדע דלכ"ע חייב מיתה על מחשבה זו ולכך אפי' בהנאה אסורה אבל מ"מ לא נעשית תקרובת ע"ז להפקיע שם קדשים ממנה שלא יתחייב על שחיטת קדשים בחוץ רק דוקא כשנאסרה בהנאה מכח דנעשית של ע"ז שאותה שחיטה שחט לע"ז, ויותר נראה לי דדוקא אי חישב בשחיטה לע"ז אוסר אפי' בכל דהו אבל בכה"ג שחישב לעבוד אח"כ אותה מחשבה לא מהניא לאסור רק במעשה גמורה ואפשר אפי' בשלו אינו אוסר במעשה כל דהו וכ"ש בשל אחרים ור"ה דאוסר במעשה כל דהו לא אסר רק במחשב במעשה עצמה לא במחשב שיעבוד אח"כ, ולפי זה אפי' לר"י יש לומר דאין מחשבין מתחילת עבודה לסוף עבודה רק מעבודה לעבודה שהוא מחשב בגמר עבודה זו על אחרת לא בהתחלתה ואפי' אי יכול לחשב בשלו בשל אחרים עכ"פ אינו אוסר כה"ג רק בכל דהו רק בעת שמחשב לא מעיקרא כנ"ל:

ובהכי ניחא לי הא דמשני באומר בגמר זביחה עובדה דמאי קמ"ל תנא דחייב שלש חטאות דאי דבא לאשמועינן מנינא דעל שחיטה אחת יכול להתחייב שלש הא איכא נמי יוה"כ כמ"ש התוס' לעיל, ובשלמא למאי דמשני בחטאת העוף דאתי כלהו בהדדי ניחא דקמ"ל דוקא חטאת חייב שלש אבל עולה דבעי ב' סימני' אינו חייב משום חוץ דיכול לאסור של חבירו בסימן אחד אבל השתא דמוקי לה באומר בגמר זביחה עובדה מקמ"ל דחייב שלש, ולהנ"ל ניחא דטובא קמ"ל אף דיכול לאסור של חבירו במעשה כל דהו מ"מ משכחת לה שלש חטאות דהיינו שיתחייב על שחוטי חוץ דאין מחשבה בכל דהו אוסרת כשמחשב על גמר שחיטה כמו שפירשתי ועמ"ש בסמוך:

שם אי הכי מאי אירי' חטאת לשמוטפן זבח. רש"י ז"ל פי' בזה ב' פירושים פי' אחד דלאו לאותובי לר"ה אתי דאי נימא דלא כר"ה פשיטא דקשיא מאי אירי' חטאת כיון דאינו יכול לאסור שאינו שלו רק הקושיא דע"כ טעמא אחרינא איכא ולא משום גמר זביחה והוא דחוק מאד, ופי' השני הוא דלמ"ד אינו אוסר נקט חטאת דאינו שלו אבל זבח דשלו הוא דבעלים אוכלין בשר יכול לאסור וליכא משום שחוטי חוץ, וגם זה דחוק מאד חדא דאכתי איכא אשם ועולה דאין בעלים אוכלין, תדע דלקמן פריך באמת לר"נ דליתני עולה כמו שפירש"י לקמן [ועמ"ש בתוס' ליישב דבריו], גם לא הבנתי לישנא דקאמר לשמועינן זבח והוי לי' להקשות כיון דבגמר זביחה עובדה מ"ש דפרט חטאת ליתני זבח או ליתני קדשים, ונראה לי לפרש בפשיטות דהשתא וודאי לא ידע ולא מיירי מהנך דס"ל לקמן אין אדם אוסר רק דפריך לר"ה דקאמר דיכול לאסור במעשה בסימן אחד בהמת חבירו ומשני בחטאת העוף דאינו רק סימן אחד ובא הכל ביחד ופריך דעולא מעשה כל דהו קאמר וסימן אחד ע"כ לאו דוקא ומשני באומר בגמר זביחה עובדה, והשתא מקשה אי הכי תיקשי לר"ה דסובר אפי' כל דהו וברייתא בגמר זביחה דמאי אירי' חטאת לשמועינן זבח וע"כ מוכח מברייתא דבאמת בעינן סימן אחד דוקא דלא כר"ה דסמך אדעולא דמעשה כל דהו אוסר רק סימן אחד דוקא ושפיר קתני חטאת דרק בהא משכחת לה כיון דסגי בסימן אחד אבל היכא דבעי ב' סימני' כבר הוי מחתך בעפר קודם שבא לידי שחוטי חוץ והיינו דקאמר לשמועינן זבח, והיינו כמו שפירשתי דע"כ כדמוקמינן באומר בגמר זביחה הכוונה דתנא אתי לאשמועינן דאינו יכול לאסור במה שמחשב בתחילה על סוף והשתא דקתני חטאת לא שמענו דבר זה דיש לומר דשפיר יכול לאסור על סוף רק דמיירי בחטאת העוף ובעינן סימן אחד דוקא ויש לנו יותר לפרש כן מדנקט חטאת אבל אי קתני זבח דלא מיירי בעוף דלא מיקרי זבח כפירש"י לקמן שפיר ידעינן מה דבא התנא לאשמועינן דבאומר בגמר זביחה עובדה אינו אוסר דאל"כ לעולם אוסר דהא זבח בעי ב' סימני') והא לא שייך לומר דאכתי נימא דבעינן ב' סימני' לאסור דמאיזה צד נפרש ברייתא לקולא דבעי ב' סימני' לאסור, אבל השתא דקתני חטאת שפיר נפרש סימן אחד דוקא ובחטאת העוף מדפרט חטאת ותרתי נכלל בזה מאי אירי' דקתני חטאת וממילא לא שייך לומר דקמ"ל תנא באומר בגמר זביחה אינו אוסר דהיכי נידוק זה כיון דקתני חטאת דוקא נפרש ממילא סימן אחד דוקא וגם הוי לי' לאשמועי' זבח דאז לא נוכל לפרש בחטאת העוף כלל דלא מיקרי זבח ושפיר נשמע דמשום שאינו אוסר באומר בגמר זביחה עובדה מתחייב משום שחוטי חוץ והך קושיא דמאי אירי' חטאת מכרחת דסימן אחד דוקא דלא כר"ה דסובר אפי' כל דהו מהך דעילא, ולקמן דקאמרי ר"נ ור"ע ור"י דאין אדם אוסר כלל דבר שאינו שלו שפיר מקשה עלייהו מכח מאי אירי' חטאת ליתני זבח וע"כ דנקט חטאת משום חטאת העוף וא"כ מוכח דוקא היכא דאתי בהדדי אבל בלא"ה כבר נאסר קודם. שם כגון שהי' חצי קנה פגום [ואף דכתבו התוס' לעיל דכ"ח דאפי' לא נפרד רק העור הוי מום מ"מ לא הוי רק מום עובר, ועוד שאין תמות וזכרות בעוף] משמע בהדיא דהך כל דהו דקאמר אפי' לא נעשה בה מעשה נבלה כלל דאי עכ"פ מעשה נבלה בעינן מה צורך שהי' פגום אפי' היה שלם מ"מ עד חציו לא נאסר ובא הכל בהדדי וע"כ דאפי' במקצת קנה נאסרה מחמת ע"ז, אבל יש לדקדק מנא לן הא דלא בעי מעשה נבלה ואי משום דעולא אמר מעשה סתם וא"א לפרש רק או מעשה רבה או כל דהו מ"מ נימא דמעשה נבלה הוי מעשה רבה כיון דמתנבלה בכך, ונראה לי דהכי דייק דאי ס"ד מעשה דקאמר עולא היינו מעשה נבלה א"כ ממילא יש חילוק בין קנה לושט דאי שחט ושט אפי' במקצת סימן אסרה אבל קנה כולו או רובו והשתא כיון דר"ה אדעולא סמיך היכי קאמר סימן אחד ולא חילק בין קנה לושט דמשמע או סימן שלם או מקצתו ואין הפרש בין קנה לושט רק בסימן אחד איזה שהוא נאסרה א"כ אי אפשר לומר דסימן אחד היינו כל הסימן או רובו א"כ היכי נפרש מעשה דעולא דאי מעשה גמורה בעינן ב' סימנים ואי מעשה נבלה יש חילוק בין קנה לושט וע"כ מעשה כל דהו באיזה סימן שהוא כל ששחט בו נאסרה והיינו דקאמר ועולא מעשה כל דהו קאמר דאפילו מעשה נבלה אי אפשר כיון דר"ה קאמר סימן אחד, ובהכי ניחא בפשיטות הא דקאמר בתר הכי אי לאו דאמר ר"ה סימן אחד לא הוי חטאת תיובתי' דמאי מעשה מעשה רבה וקשה הא מעיקרא לא דייקינן דר"ה כל דהו קאמר רק מדעולא ועכשיו קאמר דהך דעולא נפרש מעשה רבה ורש"י ז"ל וכן התוס' לעיל פירשו בזה מה שפירשו אבל קשה לפרש מעשה רבה היינו כל השחיטה גמורה, ולהנ"ל הכוונה דהך דעולא מצינו לפרושי מעשה רבה והיינו מעשה נבלה רק לפי שאמר ר"ה סימן אחד א"א לפרש מעשה נבלה דהיכי קאמר סימן אחד הא חלוק סימן זה מסימן זה דושט במקצתו וקנה ברובו דוקא וע"כ מקצת סימן של כל אחד ואחד קאמר אבל שנאמר סימן אחד דוקא אפי' בושט לא שייך לסמוך אדעולא דאי מעשה רבה קאמר תליא בנבלה ואי גמורה קאמר בעינן ב' סימני' וע"כ מעשה כל דהו וסימן אחד היינו ששחט בסימן אחד ואפילו מקצתו ואפי' בקנה, והשתא נמי ניחא שפיר הא דפריך אי הכי מאי אירי' חטאת היינו דאי בעינן מעשה נבלה ניחא דנקט חטאת משום חטאת העוף ובקנה דעד חציו לא נאסרה וביותר מחציו בא הכל כאחד אבל השתא דמוקמת לה באומר בגמר זביחה דלא בעינן מעשה רבה דהיינו מעשה נבלה קשה מאי אירי' חטאת ומוקי בחצי קנה פגום דליכא רק כל דהו, וקאמר אח"כ דאי לאו דהוי אמר סימן אחד הוי מפרשינן מעשה דעולא מעשה רבה דהיינו מעשה נבלה ולא הוי חטאת תיובתי' ולא הי' צריך לאוקמא בפגום רק דבעינן מעשה נבלה ושחט רוב קנה כשהוא שלם ועד חציו אינו נבלה וביותר הכל בא כאחד, אבל לקמן דר"נ ור"ע ור"י סברי דאפילו מעשה נבלה לא מהני דאין אדם אוסר כלל שפיר מקשה דבברייתא דקתני חטאת מוכח עכ"פ דאדם אוסר דבר שאינו שלו עכ"פ במעשה נבלה:

ובהכי ניחא לי מה דיש להבין מה ביקש ר"פ בהא מילתא שאמר דאי לא הוי אמר הכי לא הוי חטאת תיובתי' דמה יתרון יש לנו בזה כיון שבאמת אמר כך והוי חטאת תיובתי', ולהנ"ל ניחא דר"פ בא לומר דעיקר הקושיא נובע ממה שאמר סימן אחד אבל לולא זה לא הוי חטאת תיובתי' חטאת דייקי והיינו אותה הקושיא שהקשה מאי אירי' חטאת והיינו דנוכל לפרש מעשה דעולא מעשה נבלה ולא צריך לאוקמא בחצי קנה פגום, והשתא כיון דר"ה ור"נ פליגי לר"ה אפי' כל דהו אוסר ולר"נ אפי' מעשה גמורה אינו אוסר א"כ ממילא כיון דלר"ה וגם לר"נ קשיא מאי אירי' חטאת ולא ימלט רק ברייתא בחצי קנה פגום בחטאת העוף לר"ה משום דיכול לאסור בכל דהו ולר"נ משום דבשאר קרבן כיון דאתי לכפרה כדידי' דמי רק בחצי קנה פגום דאתי כי הדדי א"כ ממילא יש לנו להכריע דמעשה רבה דהיינו מעשה נבלה אוסרת ואתי שפיר בחטאת העוף לי קנה פגום רק ששחט קנה כדרכו ודוקא חטאת וזבח אחר לא דנאסרה מעיקרא במעשה נבלה, וכמו כן קמ"ל במה דאי לא הוי אמר בהמת חבירו לא הוי חטאת תיובתי' לאשמועינן דחטאת לאו דידי' הוא, ולהנך דס"ל דאינו אוסר כלל אנו צריכין לומר דלכפרה חשיב כדידי' ולא מיתוקמא רק בחצי קנה פגום א"כ יש לנו לומר כר"ה רק לא סימן אחד דאז הכוונה כל דהו רק תלוי במעשה נבלה כנ"ל:

והשתא ניחא בפשיטות הא דקאמר מאי מעשה מעשה רבה וקשה מה יתרון הי' לעולא אי לא הוי אמר סימן אחד רק מעשה רבה דהא סוף סוף חזינן דאפי' לר"נ דס"ל אינו אוסר ג"כ הוי חטאת תיובתי' ולא מיתוקמא רק בחצי קנה פגום, ולהנ"ל ניחא דאי לא הוי אמר סימן אחד לא הוי עלי' תיובתא כלל דמאי מעשה מעשה רבה דהיינו מעשה נבלה ושפיר מיתוקמא בחטאת העוף ולא הי' פגום כלל ושחט קנה כדרכו אבל לר"נ שפיר הוי תיובתא ולא ימלט רק לומר בחצי קנה פגום וגם צריך לומר דכל קרבן הוי כדידי' לכפרה ולר"ה אין צריך לכל זה כנ"ל:

שם ר"נ ור"ע ור"י אמרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. פירש"י אפי' במעשה רבה ואית דמפרשי במעשה זוטא דוקא והקשה הוא ז"ל עליהם וסתר דבריהם דמאי פריך ממנסך הא הוי מעשה רבה, והנה אי בעינא אמינא דהנך אית דמפרשי ס"ל כדברי הר"ן דלענין אכילה לא שייך אין אדם אוסר דבר שאינו שלו דהוא הוא המתיר ולא שרי לה במחשבת ע"ז לזה ס"ל להנך יש מפרשים כיון דר"נ ור"ע סתמא קאמרי על הך דר"ה אין אדם אוסר משמע דלא אסרה כלל אפילו באכילה, ואהא כתבו דהיינו דוקא במעשה כל דהו דהיינו שאינו מעשה נבלה דעולא אוסר אפילו בהא ואינהו