תפארת יעקב על חולין חלק א רסב

כאן שחיטת קדשים בחוץ אבל לענין או"ב ודו"ה לא איכפת לן מה שנאסרה מקודם דמ"מ לא פקע שם שחיטת חולין מינה אבל שם קדשים פקע במה שנאסרה ונעשית עכו"ם, ובזה יישבתי דברי הר"ן שהקשו עליו מכאן וכן נראה מבואר בלשון רש"י ז"ל, אך לא נתבאר לי לשון רש"י ז"ל שכתב ולענין שבת דחיובי' אנטילת נשמה הוא דמיחייב אע"ג דלאו שחיטה משמע דוקא משום שבת דאפי' קטלה חייב אבל היכא דבעינן שחיטה כל שנאסרה משום ע"ז לאו שחיטה היא והרי באו"ב ששחט לע"ז לרבנן חייב, ונהי דלפי מה דמוקי הכא באומר בגמר זביחה עובדה יש לומר דהתם נמי בהכי מיירי אבל בס"ד דמוקי ברייתא בחטאת העוף תיקשי חדא דהמקשה הוי ליה להקשות ממתניתין דפרק או"ב ור"פ נמי לא הוי מצי לשנויי בעוף דליכא משום או"ב רק בשור ושה ובסימן אחד אסרה והשני מחתך בעפר הוא, ונראה לי דוודאי מודה רש"י ז"ל דרק שחיטת קדשים לא מיקרי דפקע במה שנעשית ע"ז רק כשבא ליישב על איסור שבת קושטא דמילתא קאמר דבאמת לענין שבת לא בעי שחיטה כלל רק כל דקטלה חייב דתיקן להוציא מידי אבר מן החי וחייב על נטילת נשמה, מיהו לא הבנתי מה שכתב רש"י ז"ל וכן משום עכו"ם דשחיטת עכו"ם הוא דהיכי ס"ד דלא יתחייב משום שוחט לע"ז משום שנאסרה מכח תקרובת ע"ז דהא משום זה חייב שהקריב לע"ז ושחיטה אחת מארבע עבודות והכתוב אומר זובח לאלקים יחרם, ואף שאפשר שכך באמת כוונת רש"י ז"ל דכך הוא חיובו לפי שהיא שחיטת עכו"ם ואף שאין זו שחיטה מ"מ ע"ז ועפרא בהדי הדדי אתי והוי השחיטה שחיטת עכו"ם, אבל שחיטת קדשים בחוץ לא הוי דכל שהיא שחיטת עכו"ם פקע שם קדשים אבל לא ידעתי מה צריך לאשמעינן דבר זה, ונידון מה שכתב רש"י מהך דלעיל דכ"ט כבר נתבאר שם באריכות:

שם דכלהו בהדי הדדי קאתי משמע בהדיא דשבת נמי אתי בהדדי עם שחוטי חוץ ועכו"ם דכיון דליכא רק ג' ואי שבת לא הוי בהדייהו לא שייך לומר דכלהו בהדדי רק תרווייהו בהדדי אתי, ולפי זה יש לתמוה על מה שכתב הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה לעיל פ"א דשוחט בשבת ויוה"כ דווקא בשוגג אבל במזיד מעיקרא הוי מומר משעשה חבורה בצואר טרם שנגע בסימנין ומחלל שבת שחיטתו אסורה עיי"ש ואף דמעיקרא לא תיקן כלום מ"מ הוי מקלקל על מנת לתקן כיון שגמר שחיטתו ומעיקרא מתחייב משום מחלל שבת א"כ תיקשי היכי קאמר הכא דכלהו בהדדי אתי הא משום שבת נתחייב מעיקרא כשעשה חבורה וע"ז ושחוטי חוץ הוויין ברוב סימן או כולו והוא תמוה לפע"ד ומה שנראה לי בישוב דברי הרמב"ם דה"מ דמחייב על חבורה לפי שהיא על מנת לתקן היינו אי בעל מנת לתקן תיקון גמור כגון הך דשוחט בשבת ויוה"כ דשחט להתיר באכילה אבל כאן דאפילו בגמר שחיטה אינו רק תיקון כל דהו דהא אסורה באכילה והנאה רק להוציא מידי אבר מן החי לבן נח וגם בזה פשיטא דאסור ליתן קדשים שנפסלו ונאסרו לבני נח רק מ"מ מידי אבר מן החי נפיק ואינו רק תיקון כל דהו כמ"ש התוס' לעיל, לכך בהא מודה הרמב"ם דאינו חייב משום שבת רק בשעה שחל התיקון לא מעיקרא כשעשה חבורה כיון שאינו רק על מנת לתקן תיקון כל דהו א"כ קלקול זה יותר מתיקונו רק בסוף כיון דבלא"ה נתקלקלה מעיקרא ובסוף מתקן תיקון כל דהו חייב על תיקון כל דהו ג"כ ודו"ק:

שם ועולא מעשה כל דהו קאמר. פירש"י דכיון דאמר ר"ה וכו', וצ"ל בכוונתו דאי אפשר לפרש מעשה דעולא רק או רבה או כל דהו אבל סימן אחד הוי לי' לפרושי וכיון דר"ה קאמר סימן אחד ע"כ סובר מעשה דעולא היינו כל דהו, ומלבד הדוחק שיש בדבר זה קשה היאך יאמר ר"ה בפי' סימן אחד ויהא כוונתו כל שהו כיון דאמרינן דעולא לא נתכוון לסימן אחד דהוי לי' לפרושי ולא לומר סתם כ"ש דלא הוי ליה לר"ה לפרושי סימן אחד ויסבור כל שהו, וכבר כתבתי מה שנראה לי דעולא וודאי כל שהו קאמר דהוא מיירי לענין שעשה את הבהמה ע"ז שהרי אמר אעפ"י שאמרו המשתחוה לבהמה לא אסרה עשה בה מעשה אסרה והיינו כדאוקמא התם בע"ז כגון שניסך לה בין קרני', והשתא הא מילתא וודאי לא הוי רק מעשה כל דהו והא דדייק ר"ה לענין תקרובת אף דעולא מיירי לגבוה משום דסובר דכמו דהתם מהני לגבוה מעשה כל דהו כמו כן לענין תקרובת מהני מעשה כל דהו רק לגבוה דעושה הבהמה ע"ז לא בעינן שיהא המעשה שינוי בגופה אבל לענין תקרובת לאוסר' להדיוט בעינן שיעשה מעשה כל דהו שינוי בגופה והיינו שיעשה מעשה התקרובת דהיינו קצת שחיטה, ולענין שיהא נעבד לאוסרה לגבוה סגי בניסך לה בין קרניה והיינו דקאמר דעולא מעשה כל דהו קאמר וע"כ סימן אחד דר"ה לאו דוקא דאי סימן אחד דוקא אינו ענין לדעולא דהא הך דעולא ע"כ כל דהו דבנעבד לא שייך מעשה רבה בגופה כלל רק שעבדה במה שניסך לה בין קרני' אבל שחיטה אין זה עבודת הבהמה עצמה רק תקרובת לע"ז אחרת, והא דקאמר לקמן אי לאו דאמר ר"ה סימן אחד לא הוי חטאת תיובתא דמאי מעשה מעשה רבה לאו אדעולא קאמר רק אר"ה דפשיטא אי ר"ה לא הוי אמר סימן אחד אלא היכי הוי אמר דאי הוי אמר בפי' ב' סימנים א"כ פשיטא דלא הוי חטאת תיובתי' רק הכוונה אי לא הוי אמר ר"ה סימן אחד רק עשה בה מעשה לא הוי חטאת תיובתי' דר"ה דמאי מעשה מעשה רבה, ואף דעולא מעשה כל דהו קאמר כיון דמיירי שעובד את הבהמה מ"מ נוכל לומר דסובר ר"ה כיון דלאסור לגבוה מהני מעשה זוטא להדיוט מהני עכ"פ בתקרובת מעשה רבה, אבל השתא דקאמר סימן אחד אי אפשר לסמכו לדעולא דכיון דעכ"פ אתה מחלק דלהדיוט סימן אחד בעינן ולא כל דהו כמו לגבוה א"כ יש לומר נמי דמעשה רבה בעינן להדיוט וע"כ דכוונתו סימן אחד ואפי' כל דהו כמו לגבוה רק שם לענין לעבוד הבהמה סגי בניסך בין קרני' ולענין תקרובת שינוי כל דהו בגופה:

ויש לי מקום לפרש עוד בדרך אחר בפשיטות סוגיא זו והוא דשם בע"ז דנ"ד כדמפר' שם בניסך לה בין קרני' כי הא דאמר עולא אף שאמרו המשתחוה לבהמת חבירו לא אסרה עשה בה מעשה אסרה קאמר עלה התם אמר להו ר"נ פוקו אמרו לי' לעולא כבר תרגמא ר"ה לשמעתיך בבבל דאמר ר"ה היתה בהמת חבירו וכו', ולא נתבאר מה ביקש ר"נ בדבר זה והיכי שייך כבר תרגמא כיון דעולא מיירי בניסך לה בין קרני' ולגבוה ור"ה מיירי להדיוט בתקרובת עכו"ם ועיי"ש בתוס', ונראה לי דר"נ בא לסתור מה שאמרו בניסך לה יין בין קרני' דאסרה לגבוה וסמכו אדעולא דהיינו הך עשה בה מעשה דקאמר ר"י הכוונה במה שניסך לה יין בין קרני', ועולא עצמו ג"כ הבין כך דברי ר' יוחנן ועל זה אמר להו ר"נ פוקו אמרו לי' לעולא כבר פירש ר"ה שמעתיך שאמרת משמו של ר' יוחנן בענין אחר דהך עשה בה מעשה אין הכוונה שעובד את הבהמה במעשה רק כך הכוונה אף שאמרו המשתחוה לבהמה לא אסרה אפי' לגבוה אבל לענין תקרובת ע"ז אי עשה בה מעשה אסרה אף להדיוט והיינו ששחט בה סימן אחד אסרה ולפי שאי בא לעבוד הבהמה לא שייך מעשה בגופה נקט הך עשה בה מעשה לענין תקרובת עכו"ם אבל ניסך לה בין קרניה לא חשיב לאסור כלל דלא הוי מעשה כלל והוי כמו השתחוה, והיינו דקאמר הכא מכדי ר"ה כמאן אמר לשמעתי' כעולא והיינו כדאמר לעיל סבר לה כי הא דאמר עולא דמפרש דברי עולא עשה בה מעשה ששוחטה לע"ז והשתא ע"כ הך מעשה היינו מעשה כל דהו דהא לאפוקי ממשתחוה קאמר שלא עשה בה מעשה כלל ש"מ דכל שעשה בה מעשה אפילו כל דהו אסרה דאל"כ לא שייך אף שאמרו משתחוה לא אסרה במעשה אסרה הוי לי' לומר אף שאמרו במעשה כל דהו לא אסרה אבל בסימן אחד אסרה וע"כ דכל דאינו כמשתחוה שלא עשה כלום רק עשה בה מעשה אסרה, והא דקאמר בסמוך אי לאו דאמר ר"ה סימן אחד לא הוי חטאת תיובתי' הכוונה דוודאי מה דדייק ר"נ דר"ה מפרש דברי עולא בשוחט לע"ז משום דר"ה קאמר דאסרה בסימן אחד ע"כ משום דמפרש דברי עולא בשוחט דלית לי' לאסור בניסך בין קרני' אפי' לגבוה ולכך דייק שפיר דלא בעינן מעשה רבה דהא לאפוקי ממשתחוה קאמר ואפי' מעשה כל דהו אבל אי עולא בניסך לה בין קרני' מיירי לא מוכח דיועיל לאסור להדיוט מעשה זוטא ומנא לי' לר"ה לאסור בסימן אחד, אבל אי ר"ה מעשה רבה קאמר שפיר יש לומר דמפרש דברי עולא בניסך לה בין קרני' ואסרה לגבוה ולהדיוט דוקא מעשה רבה, והא לא קשיא מנא לי' לר"ה שמא אפי' מעשה רבה לא מהני הא וודאי לא קשיא דהא מצינו תנאי דס"ל במנסך יינו של חבירו דאוסר והיינו ת"ק דר"י בן בבא ור"י בן בתירא לקמן רק אי סימן אחד סגי ומנסך הוי מעשה רבה וע"כ דמפרש דברי עולא עשה בה מעשה ששחט לע"ז ומדמחלק דמשתחוה לא אסרה רק במעשה ש"מ דכל מעשה סגי לאפוקי משתחוה שאינו מעשה כלל, ושפיר קאמר דאי לאו דאמר ר"ה סימן אחד רק הי' אומר עשה בה מעשה לא הוי חטאת תיובתי' דמאי מעשה מעשה רבה ולאו אדעולא סמיך רק את"ק דמנסך סמיך ועולא בניסך לה בין קרני' לענין גבוה אבל להדיוט בעינן מעשה רבה, ועוד נראה לי דאפי' נפרש מאי מעשה אהך עשה בה מעשה דעולא קאי גם כן אתי שפיר לפי הנ"ל והוא דהא בהא תליא דאי הך עשה בה מעשה דעולא היינו ניסך לה בין קרני' א"כ לא בא לומר שעשה מעשה בגופה דהיינו שחיטה רק שהוא עבדה לא בהשתחואה רק במעשה ומעשה העבודה שלו בניסך לה יין בין קרני' שפיר הוי מעשה רבה וכמו כן להדיוט בתקרובת ע"ז בעינן שיהא הקרבתו מעשה רבה, אבל כיון דר"ה סימן אחד קאמר וע"כ משום דמפרש דברי עולא דלא קאי הך עשה בה מעשה בעובד את הבהמה רק בשוחט לע"ז ומדקאמר לה היפוך ממשתחוה ש"מ דכל שאינו כמשתחוה רק עשה מעשה בגופה אסרה א"כ ע"כ מעשה כל דהו ושפיר קאמר אי לאו דאמר ר"ה סימן אחד הוי מפרשינן מעשה דעולא מעשה רבה כמו שפירשתי ודו"ק:

שם באומר בגמר זביחה הוא עובדה קשיא לי הא לר' יוחנן קיימינן הכא ור"י סובר לעיל דאפי' חישב בשחיטה על מנת לזרוק דמה לע"ז אסורה בהנאה ותניא כוותי' להדיא לעיל בברייתא דשחט על מנת לזרוק לע"ז הוי זבחי מתים ופירש"י לעיל בהדיא שלא רצה לעבוד בשחיטה זו רק בזריקה א"כ הכא נמי באומר בגמר זביחה הוא עובדה ג"כ למה יתחייב משום שחוטי חוץ הא מעיקרא נעשית תקרובת ע"ז ומחתך בעפר, ואפשר לומר דהא דהוי זבחי מתים לעיל במחשב מעבודה לעבודה לאו משום דהוי תקרובת ע"ז ממש דהא