תפארת יעקב על חולין חלק א רסא

באותה שחיטה מכח ע"ז וכיון דגמר השחיטה חייב על התחלתה דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף ולכך בעינן דוקא מחתך בעפר מחמת דאסור בהנאה והוי כלא גמר השחיטה כלל וא"כ אכתי קשיא מהך דר"מ דהתם דקאמר דלאו דמרי' קא טבח, וביותר אני תמה על דברי התוס' דעכ"פ בס"ד בקושייתם דכיון דנאסרה משום ע"ז לא מיקרי שחיטה כלל אפילו לענין דרה א"כ טפי הוי להו להקשות במשנה שלמה דלקמן דקתני השוחט לע"ז חייב משום או"ב והא לא גמר השחיטה כלל ועפרא בעלמא חתך, והתם לא קשיא להו רק למה לי טעמא דלאו דמרי' קא טבח הא בלא"ה הוי עפרא אבל במשנה קשיא טפי למה יתחייב באמת משום או"ב:

לכן נראה לי דלא קשיא כלל דדוקא לענין שחוטי חוץ קשיא לן כיון דהחיוב הוא על ששחט קדשים בחוץ ואפילו אי ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף מ"מ בעינן עכ"פ שיגמור שחיטת קדשים וכל שנאסרה משום ע"ז נפקע שם קדשים ולא הוי הגמר שחיטת קדשים כלל רק שחיטת עכו"ם, וכן ביאר רש"י ז"ל בהדיא מחתך בעפר הוא וז"ל כיון דנאסר משום ע"ז פקע שם קדשים מינה ונעשית של עכו"ם וכן סיים רש"י ז"ל בלשונו אבל לענין שחוטי חוץ לאו שחיטת קדשים היא והשתא זה לא שייך רק בחיוב שחוטי חוץ שהוא מחמת קדשים דוקא אבל או"ב או ד' וה' שאינו מחמת קדשים לא שייך דפקע שם חולין מחמת ע"ז ושפיר הוי עדיין שחיטת חולין וחייב משום או"ב או ארבעה וחמשה וזה ברור לפע"ד:

והנך רואה כי מה שהקשו על הר"ן ז"ל דסובר דאפילו למ"ד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו היינו בהנאה אבל באכילה אסורה דהיכי מקשה משוחט בשבת בחוץ לע"ז הא אפילו אי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו מ"מ כיון דבאכילה אסורה אין בה משום שחוטי חוץ, ולהנ"ל לק"מ דכיון דאינה אסורה רק באכילה לא פקע שם קדשים מינה והרי קדשים אסורין בהנאה מצד קדשים והרי עדיין אסורה בהנאה מצד קדשים דפשיטא דבשביל שנאסרה באכילה מכח ע"ז לא הותרה בהנאה של איסור הנאת קדשים וא"כ ע"כ לא פקע שם קדשים מינה רק אי אדם אוסר אפילו בהנאה עפרא בעלמא היא ופקע שם קדשים מינה וזה ברור, ועמ"ש באריכות בזה לקמן פרק או"ב שם בס"ד:

שם חייב שלש חטאות. פירש"י ומשום מקלקל לא נפטר וכו' וחטאת כי שחטי להם בעלים דבר שאינו שלו דשל גבוה הוי, איכא למידק כיון דסובר רש"י דאי חייב באחריות חשיב כשלו ואפי' התוס' דפליגי עליה היינו כיון דבאמת לא נאנס לא חשיב כשלו משום דאלו מתה או נגנבה חייב אבל כאן בחטאת ששוחט בחוץ הרי ע"כ חייב להקריב אחרת על חטאתו א"כ פשיטא דזה חשיב כשלו, ואף דפליגי ר"ש ורבנן בקדשים שחייב באחריות דלרבנן לא חשיב דידיה היינו ג"כ בגונב עולתו של חבירו או חטאתו ושחטה בפנים כדמוקמינן במרובה דאז ס"ל לרבנן דלא אמרינן כיון דאי מתה חייב אחרת תיהוי כשלו אבל פשיטא דאי נפל בה מום וחייב באמת הביא אחרת דלכ"ע זו חשיב כשלו:

הן אמת ראיתי לרש"י ז"ל פרק הזהב גבי אונאה דפליגי ג"כ ר"ש ורבנן בקדשים שחייב באחריותן אי יש להם אונאה ופירש"י התם דפלוגתייהו באומר הרי עלי עולה ונפל בה מום ומכרה אלמא דס"ל לרבנן דר"ש דאפי' נפל בה מום דחייב וודאי אחרת מ"מ אפי' אותה שנפל בה מום לא חשיב כשלו רק של הקדש ואין להם אונאה, אבל לא ידעתי מנ"ל לרש"י ז"ל הא דילמא לא פליגי רק באמר הרי עלי עולה וקנה מחבירו בהמה לחיוב נדרו ומשכה לשם עולתו ונתאנה וסובר ר"ש כיון דאי מתה ונגנבה חייב אחרת יש לה אונאה כדידיה ורבנן ס"ל כיון דאכתי קיימא ומיקרבא למזבח של הקדש היא ואין לה אונאה אבל בהמה שהפריש לעולה ונפל בה מום דחייב באמת אחרת ממילא זו חשובה כשלו ולכ"ע יש לה אונאה אי מכרה, ואף שאפשר לומר כיון דאפילו נפל בה מום אינה יוצאת לחולין רק בפדיון וכל כמה דלא פדאה לא חשיב דידיה רק של הקדש מ"מ מלבד מה דמכירה זו הוי כפדיון שהרי אצל חבירו יוצאת לחולין והכל בא כאחד א"כ חשיב דידיה אבל בלא"ה כיון דוודאי ברשותו הוא לפדותה ואין אחר יכול לפדותה כיון דהוא הפרישה לעולתו והוא פודה אותה בדבר מועט א"פ וודאי חשיב כשלו כיון שחייב להביא אחרת לחובתו וצע"ג לפע"ד, והרי לענין דו"ה דנחלקו פרק מרובה פירש"י דגנב עולת חבירו ושחטה בפנים ולמה פי' כאן דמכר עולה שנפל בה מום, ומ"מ נראה לי ליישב דברי רש"י ז"ל כאן דאפילו אי בעלמא כשנפל בה מום חשיב כשלו אבל כאן אף דבתחילת שחיטה כבר נפל בה מום ומחוייב להביא אחרת לחטאתו מ"מ לא חשיב כדידיה כיון שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים דהא נעשית נבלה בתחילת שחיטה, וליכא למימר דיפדה אותה קודם שיעור שהייה הא ליתא דהא קדשי מזבח לכ"ע היו בכלל העמדה והערכה ואי יעמיד ויעריך ואחר כך ירביצה לשחטה אין לך שהייה גדולה מזו והרי יפדה לכלבים א"כ ממילא של גבוה הוא ולאו דידיה:

ואף שכתבו התוס' לעיל פרק השוחט דכ"ח ע"ב סוף בד"ה אתא דהיכא דמפריד העור חשיב מום בקדשים א"כ הכא כשחתך העור ונעשה בה מום הרי מחוייב להביא אחרת לחטאתו וזו חשובה כדידיה כיון שיכול לפדותה לחולין לאכילה א"כ אכתי יכול לאוסרה אח"כ בתחילת שחיטה בסימנים לע"ז, מ"מ נראה לי דלא קשיא כלל דוודאי הוי הפרדת העור מום אבל אינו רק מום עובר ולא מום קיים לכך בקדשים שפיר כתבו התוס' דאי אפשר לבדוק הושט מעיקרא דאימת ישחטנו אי כשיתרפא עדיין יש לחוש שמא נעשה בו נקב אח"כ ואי אפשר רק שישחוט תיכף כשרואה שאין בו נקב וזה אי אפשר שהרי יש בו מום אבל פשיטא שאינו יכול לפדות לחולין במום כזה רק בנקובת הושט או פסוקת גרגרת ואז אין מועיל פדיון להאכיל לכלבים לכך לא חשיב כדידיה, גם יש לומר כיון דשחט בחוץ בלא פדיון כלל הרי איגלאי מילתא דשל גבוה שחט כיון דעכשיו אין מועיל פדיון לכלבים אבל דברי רש"י ז"ל בפרק הזהב וודאי צריכין אצלי תלמוד כמו שבארנו:

מיהו בעיקר דברי רש"י ז"ל יש לתמוה לכאורה דהא בפשיטות מקשה שפיר בשלמא למ"ד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ניחא דמצינן לפרושי ברייתא ששחט חטאת חבירו בחוץ דלא נאסרה בסימן אחד אבל למ"ד אפילו של חבירו אוסר בסימן אחד היכי משכחת לה חיוב שחוטי חוץ ולמה ליה לרש"י כל הטורח הזה דאפילו בעלים ששחטו אינן יכולין לאסור דהוי של גבוה, ונראה לי שהוקשה לו לרש"י ז"ל מה שהקשו התוס' דמקמ"ל דחייב שלש חטאות דאי מנינא אתי לאשמועינן איכא נמי יוה"כ וע"כ דקמ"ל רבותא דס"ד שלא יהא חייב והשתא בשבת קמ"ל דלא הוי מקלקל ובחוץ לע"ז קמ"ל דאינו אוסר דבר שאינו שלו ואפילו שחט לע"ז חייב משום שחוטי חוץ והשתא היכי קתני השוחט חטאת כיון דעיקר קמ"ל דאינו אוסר דבר שאינו שלו הוי ליה לומר דשחט חטאת חבירו וזהו שכתב דחטאת כי שחטו להם בעלים הוי אינו שלו רק של גבוה הילכך נקט סתמא השוחט חטאת וקמ"ל שפיר דאינו אוסר דבר שאינו שלו דשלו נמי הוי אינו שלו וזה ברור, ועמ"ש בתוס' בד"ה חייב:

בתוס' בד"ה חייב שלש חטאות לא נחת למנינא וכו' הוי חידוש כדמוכח בשמעתא. לכאורה קשה הא בדיבור לפני זה הוכיחו דאפילו שלא בפני עכו"ם נאסרה דאל"כ מאי מקשה משוחט בחוץ לע"ז לוקמא שלא שחט לפני עכו"ם והשתא תיקשי מאי חידושא דחייב שלש חטאות כיון דלא נאסרה כלל, וליכא למימר דהא גופה קמ"ל דשלא בפני עכו"ם לא נאסרה הא וודאי ליתא דמנ"ל דילמא לפי שאינו אוסר דבר שאינו שלו כיון שלא נתפרש ששחט שלא בפני' דוקא וצ"ל דקמ"ל דמ"מ חייב חטאת אף דלא הוי תקרובת ע"ז שתיאסר כמו עובד להר והא לאו מילתא דפשיטא הוא דדמי למשתחוה להר דהתם עבד בהשתחואה אבל כאן דלא עבד רק בשחיטה לע"ז והרי אין זו שחיטה לע"ז, ושני הטעמים שכתבו התוס' לעיל במשתחוה להר לא שייכי הכא, מיהו הא וודאי קשיא למאי דמוקי לה לקמן באומר בגמר זביחה הוא עובדה וכן למאי דמוקי לה בחצי קנה פגום מקמ"ל דחייב שלש חטאות כיון דאתי כלהו בהדדי והוי ליה למיתני נמי יוה"כ ויתבאר לקמן בס"ד:

בא"ד וא"ת וכו' הא אינו מתקבל בפנים וכו' ואע"ג דאו"ב וכו' ולפע"ד לא קשיא כלל דשאני או"ב דפסול זה נוהג בכל בהמה לעולם בכל יום דכל בהמה שהיא או"ב אסורה למזבח בכל יום כמו בהמה שנפל בה מום דכל בהמה שיש בה מום אסורה למזבח אבל מצד שבת אין זה נוהג בכל יום רק בשבת ואי אפשר שיהא שבת למחר ג"כ משא"כ או"ב נוהג בכל יום לכך לא נפיק מכח שבת מכלל שחוטי חוץ כנ"ל, ועוד דמחמת שבת אין זה חסרון בקרבן שהרי כל הבהמות אינן נקרבין בשבת משא"כ מחוסר זמן של או"ב רק בהמה זו יש בה חסרון זה לכך הוי אינה ראויה לפתח אוהל מועד:

בא"ד כדאשכחן פ"ב דביצה גבי כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן כוונתם דאמרינן התם דבשבת לא יזרוק הדם ואי זרק הורצה, אבל באמת אין זו ראי' דשאני כבשי עצרת דראויין להקריב בשבת רק הוא קלקל בכוונתו שלא לשמן ושפיר אמרינן דאי זרק הורצה אבל קרבן יחיד שהקריב בשבת לא שמענו דהורצה כיון שאין לו היתר להקריבו בשבת כלל, ונ"ל שגם התוס' ידעו בחולשת דבריהם שהרי הקשו אח"כ מאו"ב דפטור בחוץ והשתא במה נפשך אי או"ב בפנים אי זרק הורצה א"כ תיקשי בלא"ה מאו"ב על הך כללא דמרבינן פרק השוחט והמעלה דכל פסולין דאם עלו לא ירדו חייב משום שחוטי חוץ וע"כ דאו"ב באמת אי עלו ירדו א"כ מאי קושיא משבת דכיון דאי עלו לא ירדו יש בו משום שחוטי חוץ וע"כ דהכי קא קשיא להו דכיון דחזינן דמחוסר זמן אין בו משום שחוטי חוץ ושבת נמי הוי מחוסר זמן א"כ ע"כ דאין בו משום שחוטי חוץ ואי עלו באמת ירדו כמו מחוסר זמן דאו"ב דמ"ש, ואהא כתבו לחלק דשבת לאו מחוסר זמן הוא ולפי זה ע"כ דמהך דביצה לא הי' להם הכרח גמור דאי עלו לא ירדו כמ"ש לחלק ורצו להכריח חילוק זה ממחוסר זמן של או"ב וכבר כתבתי ליישב בפשיטות דלא דמי שבת למחוסר זמן כמו שכתבתי לעיל בדיבור הקודם:

ע"ב בגמ' מחתך בעפר הוא. כבר כתבתי דעיקר הקושיא דכיון דנאסרה בהנאה מכח ע"ז כבר פקע שם קדשים ואין