תפארת יעקב על חולין חלק א רס

חיים וקרקע מהני מעשה כיון דשלו הם ואין החסרון רק שאין בו תפיסה וכל שיש בו תפיסה אוסר אבל אם אינו שלו כלל לא מהני תפיסה כיון דמ"מ הכל אינו שלו כנ"ל בענין זה, ויש לומר עוד דכאן איכא תרתי בעלי חיים ואינו שלו ס"ד דבעינן מעשה רבה:

ודע שיש לדקדק במה שאמר כיון ששחט בה סימן אחד אסרה והוי ליה לומר אפילו לא שחט בה רק סימן אחד אסרה ולשון זה כיון ששחט מורה דבאמת שחט כולו רק האיסור מתחיל מששחט סימן אחד, ונראה לי אף דע"כ צריך לומר דבסימן אחד או מקצתו הוי תקרובת עכו"ם אבל ה"מ אי רצה לשחוט כולה אז מתחילה הוי תקרובת ע"ז אבל אי לא רצה לשחוט רק פורתא אין זה תקרובת ע"ז שאין דרך לשחוט לע"ז רק שחיטה גמורה רק כשנתכוון לשחוט שחיטה גמורה אף שאירע בנתיים איזה סיבה שלא גמר השחיטה כגון שלא הניחוהו לגמור מ"מ הוי תקרובת ע"ז, וכ"ש לפי מה שכתבו התוס' דהכא מיירי בסתם רק כיון שהיתה רבוצה לפני ע"ז דנין דלע"ז נתכוון א"כ אי לא חתך בה רק פורתא ולא גמר ולא רצה לגמור זהו מורה שלא שחט לע"ז רק אי נתעכב לאיזה סיבה אז אמרינן מששחט פורתא לע"ז נאסרה כנ"ל, ולענין מה שאמר רבוצה וכן מה שאמר לפני עכו"ם יתבאר בתוס' בד"ה רבוצה ובד"ה לפני עכו"ם:

שם סבר לה כי הא דאמר עולא אמר ר"י וכו' עשה בה מעשה אסרה. פירש"י ז"ל אף להדיוט וטעמא יליף במסכת ע"ז מכל הכלים וכו', מבואר מדבריו דמהך דאחז מוכח דאפילו להדיוט אסור והיינו כמו שפירש"י בע"ז דהיה להם להתיר לפדותם ולהשתמש להדיוט ע"ש, ולדעתי צ"ע בדברים הללו דמה זו ראיה במה שלא פדאו כלים של ביה"מ להשתמש בהם והרי כל הכלים כיון שבאו בה פריצים חללוה. ומ"מ הקפיד הכתוב על בזיונם ששימש בהם אחשורוש והיאך נידוק ממה שגנזום ולא פדאום להשתמש הדיוט בכלי ביה"מ ואין לך בזיון גדול מזה, ועוד אמאי לא מייתי הכא מהך דאחז ולמה לי לכדעולא, ועוד כיון דעולא מיירי לענין שעובד את הבהמה עצמה לא שעשאה תקרובת ועל זה אמר עשה בה מעשה אסרה והיינו שעשה בה מעשה שעבדה במעשה לא בהשתחואה בלבד והיינו שניסך לה בין קרני' ואין זו מעשה ושינוי בגופה לאסור להדיוט ואין זה רק מעשה כל דהו בלי שינוי כלל ואף דהוא עשה מעשה רבה אבל לא עשה בגופה רק מעשה כל דהו בלי שינוי כלל, רק דדייק כמו דסובר עולא לענין גבוה לחלק בין השתחוה לעשה מעשה אף דלא נעשה בגוף הבהמה רק שיכשוך היין והיינו מעשה כל דהו בלי שינוי א"כ ה"ה לענין הדיוט כל שעשה מעשה כל דהו דהיינו שינוי בגופה אסורה אפילו להדיוט, וכן כתבו התוס' בע"ז שם דעולא מיירי רק לגבוה רק כאן החליפו שיטתן ויתבאר בתוס' בד"ה כי הא ובגמרא לקמן דכל הסוגיא מתיישבת שפיר רק באופן זה דעולא וודאי בניסך לה בין קרניה מיירי וכל דהו וודאי קאמר עיי"ש:

בתוס' בד"ה רבוצה פירש בקונטרס לא מיבעיא וכו' ואין נראה וכו'. ולדעתי לא קשיא מידי לפירש"י דוודאי פשיטא דרק הגבהה על מנת להזיק או לגזול אז יש לו בה קנין להתחייב באונסין וכיון שיש לו בה תפיסה יכול לאסור כמו חמץ שיש לו אחריות עליו צריך לבער אף דכתיב שלך אי אתה רואה וה"ה דיכול לאסור דבר שיש עליו חיוב אונסין הילכך כאן כיון שהגביה על מנת לשוחטה נתחייב באחריות דאפילו אי לא יאסור סוף סוף הרי שחט בהמת חבירו הילכך ממילא אי הגביה לשוחטה נתחייב באחריות משהגביהה וממילא יכול לאוסרה אבל בהגביהה לנסך אי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו לא עביד מידי וממילא לא נתחייב משעת הגבהה באחריות, ועוד דמבואר בלשון רש"י ז"ל דרק רבותא קאמר לא מיבעיא אי יש עליו חיוב אונסין מחמת הגבהה ועשה מעשה ג"כ וודאי כיון דקנה לאונסין וגם עשה מעשה יכול לאסור רק אפילו לא הגביה ואין כאן רק מעשה בלבד הוי כשלו מחמת המעשה בלבד אבל בלא מעשה אין יכול לאסור מחמת שהגביה בלבד ולכך אינו יכול להקדיש ולא בא רש"י לומר רק דעכ"פ הוי רבותא טפי במעשה גרידא ממעשה עם קנין אונסין, אבל העיקר כמו שכתבתי דכל שהגביה לשוחטה ושחט פשיטא דחשיב שלו מעת הגבהה שהרי חייב לשלם עבורה במה ששחט בהמה שלו בלי רצונו משא"כ בהגביה לנסך דאי אין יכול לאסור דבר שאינו שלו לא עשה כלום וזה ברור, ומה שכתבו התוס' דקמ"ל אפילו לא עשה מעשה גדול הוא תמוה לפע"ד דאי ר"ה בא לאשמועינן להקטין המעשה ביותר הוי ליה לומר אפילו כל דהו ומדלא חש לבאר דאפילו פחות מסימן אחד פשיטא שלא חש לבאר מעשה דהגבהה ועמ"ש בדיבור שאחר זה. בד"ה לפני עכו"ם אין לפרש וכו'. ולפע"ד דוודאי יש לפרש כך והוא שיש לתמוה לכאורה בהך ברייתא דלקמן דנחלקו בב' דברים דבשלמא אי היה הדבר נעשה שאירע כך שייך לומר דהם התירו מב' טעמים אבל התם דינא קתני ולמה עריב להו בהדי הדדי דמה ענין מחלוקת אי בעינן לפני עכו"ם דזהו בשלו ג"כ לענין מחלוקת אי אדם אוסר דבר שאינו שלו או לא, לכן נראה לי ברור דלכ"ע נכרי שניסך שלו שלא בפני עכו"ם אסור כיון דחזינן דניסך רק לפי שאין דרך הנכרים לנסך רק בפני עכו"ם וזה שניסך שלא בפני' של ישראל אמרינן דלא נתכוון רק להקניט הישראל לא לנסך ממש, ועוד דאפילו יתכוון לנסך לא כל הימנו ות"ק סובר דאפילו שלא בפני עכו"ם בנכרי לא אמרינן להקניט מיכוון, [והיינו דקאמר עלה לקמן דאפילו ת"ק מודה בישראל דלצעורי מיכוון דעיקר המחלוקת בלצעורי הוא], והיינו דנקט הכא לפני עכו"ם דבישראל ושלא בפני עכו"ם וודאי לצעורי מיכוון לכ"ע ולכך בעלמא לא נקט השוחט לפני עכו"ם דבישראל השוחט שלו וכן נכרי בשלו לכ"ע אוסר אפילו שלא בפניה רק בשל אחר אמרינן כיון שאין דרך לנסך שלא בפניה וכן לשחוט לה שלא בפני' אמרינן דלא נתכוון רק לצעורי, ובברייתא דקתני חייב שלש חטאות אי לצערו נתכוון ליכא חיוב חטאת, ובלא"ה לא ידעתי מאי קשיא להו משוחט לע"ז בחוץ דמנא להו דחייב מיתה, ומה שכתבו כמו שוחט להר לא דמי דלח שייך בהא כלל הני תרי טעמי שזכרו לעיל בד"ה הא דאמר להר, מיהו מה שכתבו בתירוץ השני נראה לי נכון דקמ"ל אפילו שחט סתם רק מה שהוצרכו שיהא מומר אני חוכך דמילתא דפשיטא הוא לפע"ד כיון שאסרו לשחוט לתוך ימים ולגומא ואפילו שחט בחוץ ודם יורד לגומא בשוק חוששין לו וצריך בדיקה א"כ כ"ש כשהיתה רבוצה לפני ע"ז דפשיטא דאסור לשוחטה שם דהא נראה וודאי כשוחט לע"ז וכיון דעבר ושחט בוודאי חוששין לו דלע"ז שחט ואסורה, אבל מה שכתבו דאורחא דמילתא נקט אינו מובן דמ"ש דלא נקט בכל מקום אורחא דמילתא רק כאן, ומ"מ יש ליישב דלא היה שוחט של חבירו לע"ז רק לפי שהיתה רבוצה לפני עכו"ם חשב שהוא מרוצה בכך:

בד"ה כי הא דאמר עולא לא מייתי סייעתא וכו' דדילמא עולא מעשה רבה קאמר כדאמר בסמוך וכו' הוי ליה לפרושי. כל דבריהם צ"ע לפע"ד כיון דהך מעשה דקאמר עולא ע"כ הכוונה מעשה שעבד את הבהמה במעשה זו כמו משתחוה לבהמה דקאמר והיינו שניסך לה בין קרני' כדאמרינן בע"ז א"כ אי הא חשיב מעשה רבה היכי קאמר ועולא מעשה כל דהו קאמר דהא מעשה שעבדה בכך ע"כ רבה היא, ואי דניסך הוי מעשה זוטא היכי קאמר מאי מעשה מעשה רבה, גם מה שכתבו דאי סימן אחד בעי הוי ליה לפרושי והיינו דבשלמא כל דהו ורבה לא הוי ליה לפרושי דיש לומר סתם מעשה היינו כל דהו וכן להיפוך מעשה לא נקרא רק רבה אבל דרך ממוצע הוי ליה לפרושי, אבל מ"מ הוא תמוה בעיני דכיון דעל עולא אמרינן דאי סימן אחד הוי ליה לפרושי כ"ש ר"ה דמפרש סימן אחד שלא יסבור אפילו כל דהו:

לכן ברור לפע"ד דהך דעולא ע"כ מעשה זוטא וגרע מכל דהו דשחיטה דבניסוך אין בה שינוי בגופה כלל ור"ה סובר כיון דלגבוה אסור בשל חבירו בכל דהו בלי שינוי ממילא בשינוי יש לאסור אפילו להדיוט מכח תקרובת ע"ז, והיינו דקאמר בפשיטות לקמן ועולא מעשה כל דהו קאמר דע"כ כל דהו קאמר דאי ר"ה לא סגי בכל דהו אפילו יש בו שינוי כגון בשחיטה קצת א"כ אף סימן אחד לא מוכח מעולא וע"כ דסובר דהא בלבד יספיק להדיוט ג"כ מה שהוא כל דהו בשינוי והתם מייתי מאחז רק דאסור לגבוה וממילא ה"ה להדיוט בשינוי, והא דאמרינן לקמן מאי מעשה מעשה רבה לאו אדעולא אמרו רק כך הכוונה אי לאו דאמר ר"ה סימן אחד רק היה אומר כיון שעשה בה מעשה הוי אמרינן דמעשה רבה קאמר ומדמה לעולא דשם כל דהו לגבוה הכא רבה אפילו להדיוט אבל מדקאמר סימן אחד ע"כ כל דהו כיון דעולא כל דהו קאמר א"כ מה דאסור להדיוט בשחיטה הוא מכח שינוי ואפילו כל דהו דאי שינוי אינו מועיל רק בעינן גדול מכל דהו א"כ נימא דרבה בעינן כנ"ל ועמ"ש לקמן עוד בזה. בגמ' איתיבי' ר"נ לר"ה השוחט חטאת בשבת בחוץ לע"ז וכו' מחתך בעפר הוא. תמוה לי דהוי ליה להקשות ממתניתין דלקמן פרק או"ב דקתני השוחט לע"ז חייב משום או"ב ור"ש לא פליג רק משום דסובר שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה והשתא הא מכי שחט בה פורתא אסרה והשאר מחתך בעפר הוא ולמה יתחייב באו"ב מ"ש משחוטי חוץ דהכא דפשיטא לן דאינו חייב כל דנאסרה משום ע"ז קודם גמר שחיטה, והנה ראיתי בתוס' בב"ק דע"א דהקשו אהא דקאמר התם לר"מ למה יתחייב ד' וה' בשוחט לע"ז הא לאו דמרי' קא טבח תיפוק ליה דלאו שחיטה היא דעפרא בעלמא הוא ותירצו דעיקר הקושיא הכא רק משום שאינו ראוי לפתח אוהל מועד משא"כ לענין דו"ה הוי שחיטה לולא דלאו דמרי' קא טבח עיי"ש, ולפי דבריהם מיושב שפיר דלא פריך כאן ממתניתין דאו"ב דדוקא לענין שחיטה של חוץ פריך הכא לפי שאינו ראוי לאהל מועד משא"כ לענין או"ב שפיר הוי שחיטה, מיהו דברי התוס' דהתם לא נתבררו לי דלפי דבריהם למה לו לומר כאן דמחתך בעפר הוא דהיינו משום דשחיטה לע"ז אסורה בהנאה תיפוק ליה דאפילו אי לא היה תקרובת ע"ז אסור בהנאה מ"מ ליכא משום שחוטי חוץ דאינו ראוי לפתח אוהל מועד וע"כ כיון דבלא"ה כל ששחט סימן אחד בחוץ כשר נאסר ומ"מ חייב משום שחוטי חוץ לא איכפת לן מה דניתוסף בשחיטה זו איסור מחמת ע"ז ג"כ וכיון דבאותה שחיטה עצמה בסימן ראשון כבר נאסר לפתח אוהל מועד לא איכפת לן מה דנאסר ג"כ