תפארת יעקב על חולין חלק א רנט

ונ"ל לפרש דנתנבלה בידו הכוונה שמתה תחת ידו באמצע שחיטה דכיון שמתה אין שם שחיטה עלה כלל ואפי' שחיטה פסולה לא מיקרי וכן נוחר ומעקר אף דבהמה חי' והוא נוחר ועוקר סימני' מ"מ לא מיקרי שחיטה וקרא לא תשחטו כתיב אבל שחיטה לע"ז מיקרי שחיטה שהרי כתיב זובח לאלקים וכן וקרא לך ואכלת מזבחו אלמא דמיקרי זביחה רק זביחה פסולה היא לכך קרינן בה לא תשחטו, ואף דנכרי ששחט וודאי מותר לשחוט אחריו היינו דרק לישראל הזהיר שלא ישחטו או"ב שניהם ולא שישחוט אחד עכו"ם ואחד ישראל וכן אחר חש"ו למ"ד דמותר לשחוט אחריהם משום דמעשיהם מקולקלים ואינו זביחה כלל אבל כל דמיקרי שחיטה בעצמותה רק דבר אחר גרם אפי' גורם שתהא שחיטה פסולה ודינה כנבלה מ"מ חייב משום או"ב, ואף דמצינו דשוחט בשבת ויוה"כ שחיטתו כשרה וכן השוחט או"ב ביום אחד ולא אמרינן דשחיטתו פסולה דאין זה וזבחת כאשר צויתיך שהרי אסרה תורה לשחוט בשבת ואו"ב, ואף דילפינן היתר באו"ב מדגלי רחמנא איסור מחוסר זמן לגבוה היינו דאי לא"ה הוי אסרינן מלא תאכל כל תועבה אבל מקרא דוזבחת לא ס"ד כלל לפסול שחיטתו, הא לא קשיא כלל דגבי או"ב שחיטה זו האחרונה כתקנה היא לגמרי רק שחיטת הראשון גורם לאסור וכן שבת ויוה"כ יומא קא גרם אבל היכא דגוף השחיטה עצמה הוי במחשבה של עכו"ם לא מיקרי כאשר צויתיך ופוסלת השחיטה כמו שהשחיטה עצמה לא היתה כהוגן ומיקריא שחיטה פסולה, וגדולה מזו נראה לי דאפי' בשוחט לשם קדשים דכתב הרמב"ם שחיטתו פסולה אף שכתב בהדיא שזה כשוחט קדשים בחוץ מ"מ אין כוונתו דשחיטתו פסולה מדרבנן מאחר שלא כתב דמדרבנן פסולה, ולא עוד אלא דלא הוי לי' לומר אלא אסורה באכילה מדרבנן ולמה פסל השחיטה דאפי' אי אסורה באכילה מדרבנן אבל נבלה דרבנן למה הוי כיון דקדשים בחוץ עצמן אינו נבלה, לכן נ"ל דוודאי בשוחט קדשים בחוץ לשם קדשים לא הי' כאן מחשבה בשחיטה הפוסלת דקדשים נשחטין לשם קדשים רק המקום גורם שיהיו אסורין ששחטן בחוץ שלא במקום הראוי להן אבל אי שחט חולין במחשבת קדשים הרי גוף השחיטה אינה כמו שנצטוה שכאן שזה כשוחט קדשים בחוץ פשיטא דלא נצטווה לשחוט החולין לשם קדשים, וכן מבואר בלשון הרמב"ם פ"א מה"ש כאשר התחיל לומר זביחה זו האמורה בתורה וכו' וכפי הנראה הך פסול מחשבה נכלל בכיצד שוחטין, וביאר דאפי' זרק סכין לנועצה בכותל, אח"כ ביאר דמחשבה של ע"ז ושל קדשים פוסלת עיי"ש, ועכ"פ כל זה מכלל וזבחת כאשר צויתיך הוא וכל שלא שחט כך שחיטתו פסולה, ועמ"ש בתוס' בד"ה הא דאמר להר:

בתוס' בד"ה הא דאמר להר וכו' היינו לנדייהו שהם תלושין ומיהו בקונ' לא פי' כן. לכאורה אין מרש"י ראי' כלל דסובר דהן תלושין דאפי' הן מחוברין שפיר מייתי ראי' דחזינן אף דלא מיתסרי מ"מ מיקרו אלוה לאסור תקרובתן וה"ה בעלי חיים דמיקרו אלוה ולהר שאני דכיון דלא מיתסר ולא איקרי אלוה תקרובתו מותר, מיהו כבר כתבתי דרש"י ע"כ סובר דחמה ולבנה תלושין דאי מחוברין ומתניתין לגדייהו ומ"מ לא קאמר דומיא דחמה ולבנה דמנא לן דילמא הן עצמן ומחוברין ומכח דומיא דמיכאל מוכח דחמה ולבנה נמי תלושין והיינו לנדייהו, אבל באמת הא ליתא דכיון דסובר רש"י דשוחט לחמה ולבנה עצמה שחיטתו אסור בהנאה כמו שהביא מוראית את השמש דאיקרי אלוה אי אפשר לומר דמתניתין לגדייהו כיון דלהן עצמן באמת ג"כ אסור וזו היא כוונת התוס' וזה ברור. בא"ד וא"ת ומ"ש תקרובת הר מציפוי הר וכו'. כבר כתבתי דלדעת הרמב"ם כל שעבד בשחיטה זו ושחט להר תקרובתו אסור רק לשם הרים לא עבד כלל להר בשחיטתו רק חישב בדברי הבאי לרפואה או לכשפים א"כ התם דמיירי בעכו"ם העובדים את ההרים שפיר ציפוי אסור ותקרובתו ג"כ אסור ושאני הכא שאינו עובד בשחיטה זו כלל, מיהו עיקר קושיית התוס' לא הבנתי כלל דהתם שאני כיון דהציפוי עליהן ממש לכך אסור מקרא לא תחמוד כסף וזהב עליהן ומפרשי רבנן אפי' על אותן שאינן נאסרין מצד מחובר או בעל חי מ"מ כיון דהעובד נהרג רק שאי אפשר לאסור דבר שאין לו בו תפיסת יד אדם אבל הציפוי שיש בו תפיסת יד והוא עליהן ממש נאסר אבל תקרובת אינו עליו ממש, ור"י סובר דהך עליהן לא קאי רק על הנך דקיימי בשריפה אבל תקרובת ע"ז כל שהע"ז לא נאסרה אין תקרובתו אסור לכ"ע רק ציפוי שעליהן אסור לת"ק, ודברי התוס' בתירוצם לא נתבררו לי כלל דכיון דמיירי שעובדין לציפוי ופליגי אי בטל לגבי הר מאי מייתי רבנן קרא דלא תחמוד במה נפשך אי ס"ל דקרא אפי' בציפוי הר א"כ אפי' אינן עובדין לציפוי ואי דקרא לאו בציפוי מנ"ל מהאי קרא לאסור ציפוי הר דלא בטל לגבי הר ואי מסברא ס"ל דלא בטל למה להו קרא, ובאמת צ"ל דהתוס' נתכוונו לדבריהם במסכת ע"ז שם דס"ל לרבנן שיש לדמות ציפוי הר כשעובדין אותו לציפוי ע"ז תלושה כשאין עובדין את הציפוי ומלבד דהדבר דחוק מנין לדמות זה לזה אבל היכי שייך שיחלקו רבנן ור"י דרבנן מייתי מקרא לא תחמוד ור"י פליג אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם דהא לא פליגי בהא כלל ולכ"ע לא תחמוד בציפוי ע"ז תלושה מיירי רק בענין אחר פליגי אי יש לדעות ציפוי הר כשעובדין לציפוי כציפוי תלוש שאין עובדין או לא, לכן העיקר נראה לי כמ"ש ולהרמב"ם ניחא בלא"ה כנ"ל:

בא"ד וא"ת דמשמע בפרק כל האסורין דציפוי בעלי חיים מותרים להדיוט וכו'. תמוה לי דלא משמע התם הכי כלל ולהיפוך מפורש התם דהא קאמר יכול יהא ציפוי מותר ת"ל מן הבקר להוציא את הנעבד מבואר להדיא דהשתא דכתיב קרא מן הבקר דנעבד אסור עכ"פ לגבוה ממילא אף דנעבד מותר להדיוט היינו דבעלי חיים אינן נאסרין אבל ציפוי שאינו בעלי חיים אסור אף להדיוט וכן פירש"י שם להדיא, מיהו בלא"ה כתבו התוס' בתר הכי להוכיח מהתם דציפוי בעלי חיים אסור:

בגמ' אמר ר"ה היתה בהמת חבירו רבוצה לפני עכו"ם כיון ששחט בה סימן אחד אסרה. פירש"י לא מיבעי' שלו וכו' כדאמרינן בפרק ר' ישמעאל וכו', ואיכא למידק מ"מ כיון דאפי' בשלו צריך הך חידוש דבסימן אחד עשאו תקרובת ע"ז מאי ענין זה לאשמועינן בבהמת חבירו אי אדם אוסר של חבירו במעשה א"כ פשיטא דכל שעשה בו מעשה דמיחשב תקרובת עכו"ם מחמת מעשה זו ודיו בזה לאסרה בשלו ה"ה בשל חבירו איזה מעשה צריך יותר כיון שהקריב לע"ז שיעור שאוסר התקרובת, ואי דבא לאשמועינן הא גופא דסימן אחד חשיב קרובת ע"ז א"כ חידוש זה הוי אפי' בשוחט בהמה שלו, ואי נימא כפי הנראה לכאורה מלשון רש"י ז"ל דמתורת מוקצה אסור שהוקצה לתקרובת עכו"ם ואף דמוקצה מותר להדיוט אי הוקצה במעשה אסור אפי' להדיוט והשתא ס"ד דוקא שלו הוי מוקצה במעשה אבל של חבירו לא חשיב מוקצה אפי' במעשה, אבל באמת אי אפשר לומר כן כלל דאי ס"ד דעדיין אינה נקראת תקרובת ע"ז רק מתורת מוקצה אסרינן לה היכי שייך מוקצה דבשלמא אי מפריש בהמה לשחטה לע"ז חשיב מוקצה אבל היאך שייך לומר דשחיטה ששוחט בה הוי מוקצה כיון שאינו שוחט רק סימן אחד ולא ישחוט יותר הרי עבד בה גוף ההקרבה ואי נחשב סימן אחד תקרובת אסורה ואי לא נחשב סימן אחד לענין מה הקצה אותה:

מיהו יש לומר דסובר רש"י ז"ל דכל שוחט לע"ז דאסורה בהנאה לאו משום דשחיטה עצמה הוי תקרובת ע"ז דהקרבה אינה רק מה שמקריב ובוודאי דשוחט חייב מיתה דשחיטה אחת מארבע עבודות וזובח לאלקים יחרם כתיב אבל מ"מ אין שחיטה הקרבה שיהא נשחט אסור מכח תקרובת ע"ז והקרבה עבודה אחרת היא שמקריב גוף הדבר לע"ז, וסובר רש"י דטעם שוחט לע"ז דאסור מכח שהוקצה לע"ז דאף דמוקצה מותר להדיוט אבל הוקצה במעשה אסור אף להדיוט ובשחיטה זו הוקצה להקריבו לע"ז והשתא ס"ד דוקא שלו נעשה מוקצה ע"י מעשה אבל של חבירו אינו יכול לעשותו מוקצה אפילו במעשה קמ"ל דאפי' של חבירו עושה מוקצה בסימן אחד:

אבל מ"מ דבר ברור הוא מכמה טעמים שאי אפשר לפרש כן כוונת רש"י חדא דתחילת דברי רש"י ז"ל שכתב לא מיבעיא שלו דמיתסרא משום תקרובת עכו"ם וכו' הרי בהדיא דלאו משום מוקצה נאסרה רק דשחיטה זו עצמה הוי תקרובת עכו"ם, ועוד דאי ס"ד דמשום מוקצה אתינן עלה היכי מייתי ראיה מחפר בקרקע בורות שיחין ומערות והשתחוה להן דנאסרו דשאני התם דהשתחוה לקרקע וכיון שהוא חפר הבור ויש לו בו תפיסה שהוא עשאו יכול לאוסרו אבל מנ"ל שנאסר מחמת מוקצה בעשה מעשה כיון דמוקצה לא נאסר להדיוט, וע"כ דכוונת רש"י דשחיטה זו הוי תקרובת ע"ז רק דקשיא ליה כמו בעלי חיים שנעבדו בעצמן אינן אסורין להדיוט כ"ש שלא נאסרו בעלי חיים מכח תקרובת ועל זה מייתי ראיה דהא קרקע עולם שנעבד לא נאסר ומ"מ חפר בורות ועבדן נאסרו כמו כן תקרובת בעלי חיים אף שעדיין חיים כיון שעשה מעשה בהן נאסרו, השתא אכתי תיקשי אי לא ברירא לן הא מילתא דשחיטת סימן אחד הוי תקרובת ע"ז א"כ צריך לאשמועינן בשוחט שלו ג"כ דבסימן אחד הוי תקרובת ע"ז ואי פשיטא לן הא מילתא א"כ כיון דיכול לאסור במעשה כל שעשה מעשה דבזה הוי תקרובת ע"ז פשיטא דאסור ומ"ש דאיצטריך לאשמועינן סימן אחד בשל חבירו יותר משלו ואין כאן מה לאשמועינן רק שאוסר של חבירו ג"כ במעשה אבל מעשה כל דהו לא שייך לאשמועינן דמה צורך מעשה יותר ממה דסגי דליהוי תקרובת ע"ז, וצריך לומר דכוונת רש"י ז"ל דוודאי יש כאן שלשה דברים שאין נאסרין בעלי חיים וקרקע ודבר שאינו שלו ומ"ד אדם אוסר במעשה סובר כיון דכלהו הטעם שאין בהן תפיסת יד האדם וכן דבר שאינו שלו לפי שאין בו תפיסת יד האדם האוסר וכמו דמועיל מעשה לאסור בעלי חיים וכן מועיל חפירה בקרקע ואף דעדיין אין בו תפיסה בכולו שהרי כותלי הבור והקרקע סביביו אין לו תפיסה מ"מ כיון שיש לו ג"כ תפיסה במה שעשה הוא בידיו יכול לאסור הכל, וכמו כן מצד שאינו שלו כל שעשה בה מעשה ויש לו תפיסה בה במה שעשה הוא בה יכול לאסור והשתא ס"ד דדוקא בעלי חיים וקרקע כיון שיש לו תפיסה בהן בלא"ה מצד שהן שלו ובצירוף מעשה ג"כ יכול לאסור אבל דבר שאינו שלו כלל לא מהני רק שיעשה בה שינוי גדול מאד במעשיו קמ"ל דבהא נמי סגי במעשה כל דהו כל שעשה בה שינוי במעשיו יש לו תפיסה בה ואוסר, ומ"ד אין אדם אוסר אפילו במעשה סובר באמת לחלק דדוקא מצד בעלי