תפארת יעקב על חולין חלק א כו

דמ"מ הוי להו לומר כמו דאין מומחין הכוונה שאין יודעין כמו כן אין מוחזקין, דמאיזה צד נחלק בלישנא דרבינא בין ל"ק ללישנא בתרא, ונראה לי דס"ל דללישנא קמא כיון שהוא מומחה וודאי, מעילא אפילו וודאי אינו מוחזק לא חיישינן, כיון שידוע שהוא מומחה, אי יתעלף יודיע, רק באינו מומחה בל"ב בעינן שיהא מוחזק וודאי שלא יתעלף, דאי אין מוחזק וודאי, חיישינן שיתעלף ולא יודיע שאינו יודע שזה אסור, רק במוחזק וודאי לא חיישינן כלל שיתעלף, או דבל"ק לא חייש רבינא לעלפויי כלל, אבל בל"ב אי אפשר לומר דלא חייש למומחה כלל, דמי שאינו יודע ה"ש אסור לאכול משחיטתו לכ"ע, לכך אפי' הוא מוחזק וודאי, מ"מ בעינן שיהא מומחה, רק דבל"ב סובר דדנין דמסתמא הוא מומחה, והיה אפשר לומר דגם בל"ב סובר דאין דנין מן הסתם שהוא מומחה, רק לפי שהוא מוחזק וודאי לכך דנין דהוא מומחה ג"כ, אבל אכתי יקשה דיעבד בלא שחט ג' פעמים למה סגי באומר ברי לי, הא אין דנין דהוא מומחה, ושמא אינו יודע ה"ש ובזה לא מהני ברי לי, ולפי זה ע"כ דבל"ב סובר דהוא מומחה מכח הרוב, וא"כ עדיין מה הפרש יש בין ל"ק לבתרא, כיון דבל"ב סובר דהוא מומחה ומ"מ בעי מוחזק, ולמה בלישנא קמא נימא דלא בעי מוחזק כלל, דיו שנימא דרוב מוחזקין הן, אם לא דנימא דכיון דלא ס"ל לרבינא בל"ק רוב מומחין, כמו כן לא ס"ל רוב מוחזקין דמ"ש, רק ע"כ סובר בל"ק דלא חיישינן לעילוף כלל, ובל"ב חייש לעילוף, אלא דאכתי יש לדקדק קצת כיון דבל"ב ס"ל לרבינא רוב מומחין, מ"ש דלא ס"ל רוב מוחזקין ולמה בעי דוקא שנדע שהוא מוחזק, מ"ש הא מהא דבמומחין אזלינן בתר רובא ובמוחזקין לא, כיון דצריך להיות מוחזק נימא דמסתמא הוא מוחזק:

לכן נראה בכוונת התוס' כך, דוודאי פשיטא דמהך דר"י אמר שמואל דלקמן אין להוכיח בידעינן דלא גמיר ושחט ואח"כ שואלין אותו אם אירע כך וכך והוא אומר ברי לי שלא שהיתי ולא דרסתי אין ראיה דאינו נאמן, אדרבא לכאורה יש להוכיח דנאמן, דאל"כ מאי מקשה פשיטא נימא דקמ"ל אפי' אמר לא שהיתי ולא דרסתי דחיישינן דלא רמיא עליה ולאו אדעתיה, וכן הקשה הרשב"א ז"ל שם באמת ותירץ שם דהא נמי פשיטא, והוא תמוה מאוד דהא חזינן דר"ש הוי סבר למימר בשבועות פרק הדיינין דהוחזק כפרן, והיכי נימא דהכא פשיטא ליה להקשות מקמ"ל, מה דר"ש פליג בהא, ועכ"פ אין הוכחה מהך דר"י אמר שמואל לאסור אפילו בשואלין אותו אח"כ ואומר ברי לי, רק כוונת התוס' להקשות כיון דקאמר דשוחט לכתחילה מוחזקין אף שאין מומחין, ע"כ הכוונה אפי' לא יאמר ברי לי כלל אח"כ, דאי צריך לשואלו והוא יצטרך להשיב שלא שהה ודרס, א"כ אינו שוחט לכתחילה, כמו באינו מוחזק שאינו שוחט לכתחילה לפי שיצטרך לומר ברי לי שלא נתעלפתי, וכ"ש באינו יודע ה"ש שיצטרך לומר ברי לי על כל ה"ש, וע"כ דשוחט לכתחילה בלא כלום, ושפיר הוכיחו התוס' דאין מומחין ע"כ שאינו ידוע אצלנו, אבל בידוע שאינו מומחה אינו שוחט לכתחילה בשום פנים, כיון דאסור לאכול משחיטתו בלי שאלה ותשובת ברי לי על ה"ש, אבל מ"מ לא אמרינן דסובר רבינא בל"ב רוב מומחין הן, רק הכוונה לפי שהוא מוחזק וודאי, בהא מודה דאזלינן בתר רובא דרוב מוחזקין וודאי מומחין הן, ואי אינו מוחזק אזיל ליה רובא לגמרי, ומ"מ מהני שיאמר ברי לי שלא נתעלפתי, דהא לא מוכח מר"י א"ש כלל דלא מהני ברי לי, דהא ר"ש סובר דלא אמרינן מילתא דלא רמיא לאו אדעתיה, ועוד דאפי' למאן דפליג התם לא דמי כלל להתם, כמ"ש בחידושי לגיטין, וכמו שפירש"י להדיא פרק הדיינין דמילתא דלא רמיא עליה דהתם הכוונה דעכשיו בשעה שאמר פרעתיך בפני פלוני לא שם לבו לזכור אם פרע בפני עדים או שלא בעדים כיון שאין צריך לפרוע כלל בעדים, אבל הכא בשעה שאומר ברי לי ע"כ צריך ליתן אל לבו ולזכור דהא כל האיסור תלוי בו, וא"כ שפיר י"ל דנאמן דרמיא עליה שפיר לזכור יפה, ועכ"פ פשיטא דאין מר"י א"ש ראיה לאסור אפילו בהא, ומעתה שפיר כתבו התוס' דהך שאין מומחין ע"כ הכוונה דאין ידוע, דאי וודאי אינו מומחה, אפי' תימא דמהני ברי לי אח"כ, אבל פשיטא דאינו שוחט לכתחילה, דהא באינו מוחזק מהני ברי לי, ומ"מ כל שצריך לומר ברי לי אינו שוחט לכתחילה, ומזה הוכיחו דע"כ שאין יודעין בו שהוא מומחה, ואי קשיא כיון דלא אמרינן רוב מומחין הן מה מועיל מוחזק הא הוי כאינו יודע ה"ש, ואי ס"ל רוב מומחין הן, א"כ למה לי מוחזק וכ"ש שיאמר ברי לי דיעבד, כיון דמומחה הוא יודיע לנו, ועוד אי ס"ל רוב מומחין, מה צריך שיהא מוחזק וודאי, לימא רוב מוחזקין הן, דכמו דאמרינן דכיון דהשוחט צריך להיות מומחה לא ישחוט בלתי שיהא מומחה כמו כן כיון שצריך להיות מוחזק לא ישחוט בלתי שיהא מוחזק, ואי סובר דאין השוחט צריך להיות מוחזק כלל, א"כ הרי סובר דמומחה אף שאינו מוחזק וודאי שוחט לכתחילה ואין צריך ברי לי כלל, א"כ כיון דסובר רוב מומחין למה צריך שיהא מוחזק לכתחילה, וכ"ש דיעבד למה צריך ברי לי, כיון דדנין דמומחה הוא ודו"ק, אבל באמת לפי הנ"ל ניחא דוודאי רבינא לית ליה רוב מומחין הן, רק היכא דמוחזק וודאי מודה דרוב מוחזקין בשחיטה מומחין הן ולכך שוחט לכתחילה, אבל באינו מוחזק שוב לית ליה רובא דהוא מומחה וחוששין לקלקול בשחיטתו, רק בברי לי סגי דבהא לא אמרינן דלא רמיא עליה, דאפי' תימא דהיכא דאינו יודע וודאי לא רמיא עליה, אבל עכ"פ במי שאינו ידוע אצלנו לחוש שמא אינו מומחה ושמא לא רמיא עליה כולי האי וודאי לא חיישינן, דנהי דלית ליה לרבינא רוב מומחין, אבל עכ"פ בברי לי סגי אח"כ, מיהו קצת יש לדקדק דמשמע דאין צריך ברי לי רק על עילוף, ובאמת כיון דלא אמרינן רוב מומחין יהא צריך שיאמר ברי לי על כל ה"ש, ודוחק לומר דחדא מינייהו נקט, לכן נראה ברור דנהי דלית ליה לרבינא רוב מומחין, היינו שאין דנין דהוא מומחה גמור עד שאם יארע לו סיבה ידע להורות אי כשרה או אסורה, אבל פשיטא דכל שמצוי אצל שחיטה יודע לשחוט כהוגן, באופן שאם לא יארע לו סיבה תהא כשרה, רק דחוששין שמא נתעלף ולא ידע שבזה יש חשש שהייה וסגי שיאמר ברי לי שלא נתעלפתי כנ"ל ולפי זה נראה לי דמה שכתב הב"י על מה שפסק הרמב"ם דאין צריך לשאלו אם נתעלף, היינו משום דאי היה מתעלף לא היה מאכילה לנו, וכתב דאף דרבינא סובר דחוששין לעילוף וצריך ברי לי דוקא, לא קי"ל בהא כרבינא, דהא כלהו פליגי עליה דלעלפויי לא חיישינן, ולפי הנ"ל אין צורך לזה, דרבינא מצריך ברי לי לפי שסובר דלא אמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, רק אי מוחזק וודאי, אז אמרינן רוב מוחזקין בשחיטה מומחין הן, אבל כיון דשואלין אותו על ה"ש והוא מומחה, פשיטא דלא חיישינן לעילוף, דכיון דיודע ה"ש פשיטא דלא היה מאכילה לנו, רק דצריך לשואלו על הלכות שחיטה משום דכל היכא דאיתיה קמן לא סמכינן ארובא, אבל כיון שיודע ה"ש שוב אין צריך שאלה בעילוף, ואף רבינא מודה דמומחה אין צריך שאלה, רק באינו מומחה צריך שאלה כל שאינו מוחזק וודאי וזה ברור לפע"ד:

בד"ה חולין שנעשו על טהרת הקודש האי טעמא הוי מצי למימר נמי ללישנא קמא. ולדעתי נראה לפרש בפשיעות דללישנא קמא לא מצי לומר האי טעמא, דאפי' תימא לאו כקודש, מ"מ ליכא לאקשויי מאי למימרא, דקמ"ל הא גופא דלאו כקודש הן, ואי משום דמאי ענין זה לשחיטה, בעלמא הוי ליה לאשמועינן בחולין שנעשו על טהרת הקודש לאו כקודש, מ"מ כיון דבלישנא קמא הכא עיקר, אמר להיפוך איידי דבעי למיתני טמא במוקדשין נקט טמא בחולין דיכול לשחוט דלאו כקודש, כמו בלישנא בתרא נקט טמא במוקדשין אף שאינו ענין לכאן וה"ה בל"ק, [ועור דאפי' אי לאו כקודש, מ"מ אי נגע בוודאי טמא, דרק שמירה אין צריך כמו לקודש, אבל כיון דקביל עליה פשיטא דאי נגע אסור, ושפיר ס"ד לחוש דנגע ולאו אדעתיה קמ"ל דלא חיישינן, רק דאין סברא לאשמועינן הא מילתא בעצמו, אבל כיון דבעי למינקט טמא במוקדשין נקט נמי חידוש פורתא טמא בחולין, וכ"כ התוס' כה"ג ריש פרק בהמה המקשה), לכך הוצרך לומר דלהך לישנא ס"ל דהתם עיקר, ולהך לישנא דהתם עיקר ס"ל דחולין גופייהו לא איצטריך כאן דלאו כקודש, כנ"ל:

בד"ה רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ושוחטין אף לכתחילה וכו' אבל אין לפרש וכו' אע"פ שאין אחרים רואין וכו'. דברי התוס' הללו צריכין בירור ודיקדוק היטב, א', בביאור דבריהם בעצמותן, שנית, אם יש מקום לדחות ראייתם, שלישית, מה שנראה בסוגית הש"ס בעצמו בזה:

ראשונה יש לחקור בכוונת התוס' אם נתכוונו לומר דשוחט לכתחילה בלי בדיקה, ואפי' איתיה קמן דיעבד אין צריך בדיקה, או דכוונתם דלכתחילה יכול לשחוט על סמך בדיקה באיתיה קמן, ומ"מ לא קשיא דלוקמא הכל שוחטין בהכי, דעל סמך תיקון לא חשיב לכתחילה, כמ"ש הרא"ש לדעת הגאונים, ולא באו רק לסתור אותו הדעת דלכתחילה אינו שוחט בלי בדיקה, דאז שפיר יש לפרש הכל שוחטין מומחין אף שאין מוחזקין, אבל אי אינו ידוע שהוא מומחה לא ישחוט, ודיעבד כשר בלי בדיקה בליתיה קמן, ומזה הוכיחו דשוחטין לכתחילה, אבל אי שחט ואיתיה קמן מודו דבעי בדיקה, רק לכתחילה שוחט על סמך בדיקה דאח"כ, והנה מדברי הרא"ש נראה להדיא דדברי התוס' אינם דברי הגאונים, דאחר שהביא דברי ר"י והוכחת התוס' כתב והגאונים מפרשים וכו' וקשה להאי פירושא וכו', מוכח להדיא דדברי הגאונים אינם דברי ר"י שבתוס', אבל הטור וב"י כתבו דדעת התוס' כדעת הגאונים, ודלא כרבינו ירוחם שכתב שדברי התוס' דעת שלישית בזה, מעתה ניחזי אנן מהו כוונת התוס' בזה:

והנה יש לתמוה לפי הבנת הטור וב"י בתוס' דס"ל כדעת הגאונים, א"כ מה שפתחו לומר ושוחטין אף לכתחילה, היינו על סמן בדיקה אחר שחיטה, א"כ מה זה שכתבו אבל אין לפרש וכו', דהא אפילו אי נפרש כן מאיזה צד לא ישחוט לכתחילה על סמך בדיקה דאח"כ, שהרי לעיל בד"ה בודק הקשו דרך קושיא בפשיטות למה לא נניח לכותי ולמומר לשחוט על סמך בדיקת סכין וכזית בשר אח"כ, ותירצו דחיישינן דאישתלי, אלמא פשיטא להו דהיכא דלא שייך דילמא אישתלי, כגון הכא דדיעבד כשר, מותר ליתן לו לכתחילה על סמך בדיקה, ואם נתכוונו לסתור דעת בעל העיטור דסובר דרוב מצויין