תפארת יעקב על חולין חלק א כה

בהדיא דאי אינו יודע לשחוט לא מהני אפי' גדול עע"ג, וכך כתבו התוס' שם בהדיא, ש"מ דלאו כללא הוא להתיר כל שאחרים רואין אפי' דיעבד רק ביודעין לשחוט, ואף כאן י"ל דלא התירו בחש"ו ברואין רק בגמירי, וכ"כ המרדכי להדיא ליישב דברי רבינו ברוך שפסק דמי שאינו יודע ה"ש אין מוסרין לו לכתחילה לשחוט אפי' רואין, דהא בגמ' קאמר זאת אומרת אין מוסרין להם חולין לכתחילה, ש"מ דאחר יכולין ליתן לו לכתחילה אפי' לא גמיר, ותירץ המרדכי דחש"ו קמ"ל אפי' גמירי, והרי הרבה פוסקים ס"ל דקטן מומחה ויודע לאמן מוסרין לו לשחוט לכתחילה, ש"מ דלאו מילתא פסיקתא הוא דחש"ו בוודאי לא גמירי:

ועוד נראה לפע"ד דאפי' נניח כדברי הרשב"א ז"ל דחש"ו דמתניתין בלא גמירי, ודכוותא בגדול דלא גמיר כ"ש דכשר ברואין, מ"מ נראה לי שאין מזה קושיא כלל, שאני אומר דאף דמוכח הכא דאי בדקוהו ולא גמיר אסור ברואין, היינו דוקא הכא דמיירי ששחט ולא ידעינן ליה כלל, ואח"כ אי בדקוהו ולא גמיר דין הוא שיהא אסור, דחיישינן בהא אפילו דיעבד דילמא לאו אדעתייהו שהם סומכין על השוחט ג"כ דמסתמא יודע ושוחט שפיר, רק אנן לא סמכינן על זה באמת אפי' דיעבד, הילכך אי באמת לא גמיר חוששין אפי' דיעבד דילמא לאו אדעתייהו דאחרים, והרי לכתחילה אין מוסרין לחש"ו משום דילמא לאו אדעתייהו דאחרים כמו שכתב הר"ן להדיא, א"כ דוקא בחש"ו דאחרים יודעין שאין לסמוך עלייהו כלל, מסתמא דקדקו היטב ומכשרינן עכ"פ דיעבד, אבל במי שלא ידענו מעיקרא מה טיבו ואחר שחיטה נודע שאינו יודע ה"ש לא סמכינן על אחרים אפי' דיעבד, מהאי חששא דילמא לאו אדעתייהו, רק בליתיה קמן למיבדקיה ואחרים רואין לא חיישינן כולי האי דהוא אינו יודע ה"ש, ואחרים לאו אדעתייהו, ומכשרינן דיעבד, והשתא ממילא לא קשיא כלל מהך דר"נ אמר רב דלקמן די"ב דפריך אי דידע דלא גמיר פשיטא, דהתם וודאי פשיטא דמותר, כיון דידע דלא גמיר הרי ראה ונתכוון לראות אם שחט יפה, משא"כ הכא דאחרי' בשעת שחיטה חשבו דגמיר ושפיר יש לחוש דלאו אדעתייהו, ובזה נראה לי לדחות ראיית רבינו ברוך מהא דקאמר בבודקין סגי ולא פריך הא שחיט לכתחילה, ש"מ דאין מוסרין למי שאינו יודע ה"ש לשחוט לכתחילה בעע"ג, ולהנ"ל אין ראיה דוודאי רבינא דמיירי במי שאין אנו יודעין אותו כלל, ויש סברא לומר דרובא איכא דגמיר, בהא לא סמכינן על אחרים לכתחילה, דילמא לאו אדעתייהו ויחשבו דמסתמא שוחט זה יודע ה"ש ולא ידקדקו כ"כ, אבל מי שיודעין בו שאינו יודע ה"ש ומוסרין לו לשחוט על סמך מה שאנו רואין, פשיטא דידקדקו אחריו שיודעין שאין לסמוך על השוחט הזה כלל, ובהכי ניחא לי הא דפריך בבודקין אותו סגי והדבר תמוה מאיזה צד פשיטא להו דבדיקה זו דבר קל הוא כ"כ, הא שפיר קאמר ברואין אין צריך בדיקה, ולהנ"ל ניחא דוודאי כיון דלכתחילה אין ליתן למי שאינו ידוע אצלנו אפי' רואין, דהא רק דיעבד מכשירין במשנה, והיינו משום דחיישינן דילמא באמת לא גמיר, והאחרים חושבין דגמיר ואינן מדקדקין, א"כ ממילא אפי' דיעבד כששחט צריך בדיקה על הלכות שחיטה דשמא לא גמיר ושחיטתו אסורה אפי' רואין, וע"כ דבדקינן ליה באמת וא"כ למה לי רואין בבדיקה סגי:

וכן מוכח להדיא מדברי הרא"ש דס"ל ג"כ דלרבינא בידע דלא גמיר לא מהני אחרים רואין, שכתב דמה שכתב הרי"ף ראה, הכוונה שראה מרחוק, דאי הוי דאחרים רואין, אפי' לרבינא נמי אי ליתי' קמן למיבדקיה שחיטתו כשרה, והדבר תמוה דמה זה שכתב בליתיה קמן הא אפי' איתיה קמן שחיטתו כשרה לרבינא באחרים רואין בלי בדיקה, ולא זכר רבינא באיתיה קמן רק בלי אחרים רואין, אבל ברואין מה צורך לבדיקה, אלא ברור דס"ל להרא"ש דבידע דלא גמיר אסור לרבינא אפי' רואין, והיינו דקאמר בבודקין אותו סגי דע"כ בעי בדיקה לרבינא דלית ליה רוב מומחין הן, דילמא לא גמיר ואסור אפי' רואין, וכיון דע"כ דבדקוהו למה לי רואין, ועל זה כתב הרא"ש דמ"מ בליתיה קמן דמיירי הרי"ף בהא פשיטא דאפי' לרבינא ברואין סגי, ומדברי הרי"ף מוכח דלרבינא אסור בהא וע"כ דראה מרחוק:

ובהכי ניחא נמי מה שיש לתמוה ברא"ש דמעיקרא כתב דראה דקאמר הרי"ף לאו דוקא, דהא הביא ראיה מתרנגולת שחוטה, וכתב אח"כ דראה הכוונה מרחוק דאי הוי דאחרים רואין אפי' לרבינא וכו', והשתא תיקשי הא כבר הכריח דהרי"ף לאו דוקא ראה קאמר דהא מייתי מתרנגולת שחוטה, ומה זה שחזר וכתב דאי הוי דאחרים רואין וכו', ואי כוונת הרא"ש להביא עוד ראיה דראה לאו דוקא, כך הוי ליה לומר חדא דהביא מתרנגולת שחוטה, ועוד בראה אפי' רבינא מודה, וברור דך כוונת הרא"ש דמתחילה הביא ראיה דלדינא ראה לאו דוקא דהא הביא מתרנגולת שחוטה, והתם מוכח אפי' נמצא בשוק, רק מ"מ היה מקום לומר דהרי"ף נקט ראה לאו מרחוק רק ראה השחיטה, וקמ"ל דאפילו בהא דוקא באזיל ליה לעלמא כשר, אבל באיתיה קמן צריך בדיקה, דילמא לא גמיר ולא מהני אחרים רואין להתיר, ועל זה דחה הרא"ש דהא ליתיה דאי מיירי בראה ממש באמת אפילו לרבינא כשר באזיל ליה לעלמא, והרי"ף קאמר הך דינא דוקא לדידן, א"כ ע"כ הך ראה דקאמר היינו ראה מרחוק, עכ"פ מוכח מדברי הרא"ש ג"כ דלרבינא דוקא בליתיה קמן כשר. אבל אי איתי' צריך בדיקה, דאי לא גמיר שחיטתו אסורה אפילו רואין וזה ברור בכוונת הרא"ש:

אמנם בעיקר הוכחת התוס' מהך דהכא דבידע דלא גמיר אסור אפי' רואין, וכבר בארנו דההוכחה הוא כיון דע"כ מיירי דוקא בליתיה קמן, דאי ידע דלא גמיר, לא הוזכר במשנה כלל, והיכי נקט במתניתין להכשיר באחרים רואין בליתא קמן מה דבאמת אפי' איתיה ולא גמיר כשר, אבל באמת אין זו ראיה כלל דעיקר הקושיא בבודקין סגי היתה דע"כ התנא בא להורות איסור בלי רואין, דאי היתר רואין, הא אפי' לכתחילה מותך ברואין, וע"כ דאיסור בא לאשמועינן דאפי' דיעבד אסור בלי רואין ואהא קשיא ליה דבלי רואין ג"כ אינו אסור דבבודקין סגי, ואהא משני דליתיה קמן דליבדקיה ושפיר קמ"ל איסור בלי רואין דלא תימא כיון דליתיה קמן כשר דיעבד בלי רואין, לכך כללו בוכולן דגביה נמי בעינן רואין דוקא, והשתא ממילא לא קשיא כלל, דאפי' אי ידע דלא גמיר כשר, מ"מ מה בכך, מ"מ ס"ד דבליתיה קמן כשר בלי רואין כדס"ל באמת הנך דפליגי על רבינא, מברייתא דתרנגולת שחוטה, קמ"ל דאפי' הכי בעינן רואין דוקא, ואי קשיא אי ס"ד דתנא איסורא קמ"ל הוי ליה להזכיר איסורא מעיקרא בלי רואין בהדי חש"ו, הא ליתא דחש"ו נקט לאשמועינן שאין מוסרין להן חולין לכתחילה ברואין, ואין בכלל זה מי שאין יודעין בו אי יודע ה"ש, דלזה מותר ליתן לכתחילה ברואין, (ומהאי טעמא נמי לא נקט מי שיודעין בו שאינו יודע, משום דבאמת אפי' אין יודעין אסור בלי רואין], ולכך נקט וכולן ולא ואם שחטו, כדי לכלול גם מי שאינו ידוע אצלנו, דבעי רואין דוקא בליתיה קמן, וכבר כתבתי לעיל ליישב דלמה לא משני בכותי לאביי דליתיה קמן, וקמ"ל דאפילו דיעבד אסור בלי רואין, ובאמת לא קשיא כלל דלעיל ע"כ לא בא התנא לאשמועינן איסורא דדוקא רואין בעינן, דבאמת לא בעינן רואין רק כל שעומד שם סגי בכך, דאף דיוצא ונכנס לא מירתת, אבל עע"ג מירתת, ואפי' לא ראה השחיטה כלל, ומדבעי רואין שמע מינה דבא להורות היתר, וקשה הא אפי' לכתחילה שחיט ע"ש שהארכתי:

וראיתי להתב"ש שכתב ליישב ג"כ קושיית התוס', דלא בעי לאוקמא בידע דלא גמיר, דבהא פשיטא דראה מותר ולא ראה אסור כדמקשה לר"נ לקמן די"ב, אבל בליתיה קמן קמ"ל דבלי רואין אפי' דיעבד אסור, והנה מה שכתב דבידע דלא גמיר פשיטא, אינו נכון דדוקא בגמרא דכבר הוזכר במתניתין היתר אחרים רואין בחש"ו, שפיר מקשה פשיטא, אבל במתניתין כמו דבא לאשמועינן היתר ברואין בחש"ו, כן בא לאשמועינן בידע דלא גמיר, תדע דהא ס"ד דתוס' במתניתין בד"ה ושמא דאפי' אי לחש"ו מוסרין לכתחילה ברואין, מ"מ לאינו מומחה לא, אלמא דס"ד דאינו מומחה גרע מחש"ו, דהא חש"ו אפי' בגמירי מיירי, א"כ פשיטא דצריך נמי לומר מי שאינו יודע ה"ש, כמו דחשיב שוטה, וחרש, וקטן, נקט נמי מי שאינו יודע ה"ש, וליכא למימר דחש"ו נמי איסורא קמ"ל דבלי רואין אסור, דפשיטא הוא דמרישא מוכח דקתני חוץ מחש"ו וקאי על שחיטתן כשרה דיעבד, ש"מ דע"כ היתר בא לאשמועינן, א"כ כלל נמי מי שאינו יודע ה"ש, אבל כל זה לפי מה שהבינו הם דקושיית התוס' היתה דלוקמא וכולן בידע דלא גמיר, אבל לפי מה שבארנו דהא וודאי ליתא, דאי אפשר לכלול בוכולן מי שלא הוזכר מעיקרא כלל, רק דקושיית התוס' דמשמע להו דמתניתין באה לומר היתר רואין לכולן כמו לחש"ו, והשתא היכי נקט התנא היתר רואין בליתיה למיבדקיה, מה דבאמת אפי' ידע דלא גמיר מותר ברואין, וע"כ דבאמת אסור אפי' רואין, ולפי זה שפיר י"ל דהא דנקט וכולן לכלול דליתיה למיבדקיה, לאו לאשמועינן היתרא רק לאשמועינן איסורא, דבלי רואין אפי' דיעבד לא סמכינן ארובא דרוב מצויין, אבל היתר רואין לא צריך כלל דכיון דלא ידעינן אי גמיר פשיטא דמותר ברואין, דאפי' לא גמיר וודאי מותר וזה ברור:

בד"ה אע"פ שאין מומחין פי' דלא ידעינן אי גמיר וכו' כדאמר ר"י לקמן וכו'. פי' אף דהוא מוחזק מ"מ מוכח מהך דלקמן דאפי' מוחזק כל שאינו יודע ה"ש אסור לאכול משחיטתו, דהא קאמר התם לא צריכא ששחט לפנינו ב' וג' פעמים ושחט שפיר, ש"מ אפי' מוחזק אסור לאכול משחיטתו, וכן פירש"י בד"ה ואע"פ שאין מומחין, אלא שיש לדקדק בדברי התוס' דלא כתבו כן לעיל בל"ק, דקאמר שאין מוחזקין ופירשו דאין הכוונה דבאמת אינו מוחזק, רק דלא הוחזק לפנינו ולא ידעינן אם הוא מוחזק, ומזה נראה דבל"ק ס"ל דאפי' אינו מוחזק באמת כל שהוא מומחה סגי בכך, ואין לומר משום דבמוחזקין לא היה להם הכרח על זה,