תפארת יעקב על חולין חלק א רנח

באכילה ולכך צריך לאשמועינן דלא נימא דרק להתיר אינו יכול במחשבה זו וכל שיש היתר בלעדו כשרה קמ"ל דלענין אכילה נמי מיגרע גרע לה ואוסר במחשבת ע"ז שלו אבל אי שחט בעצמו אוסר בהנאה כתקרובת עכו"ם הך סיפא אין לה מקום כצל, אלא שיש לי לדקדק עדיין מ"ש דנקט בשנים אוחזין בסכין ושוחטין הוי לי' לאשמועי' בשחט ראשון רק מקצת קנה וחישב לאחד מכל אלו והשני גמר השחיטה כולה בהכשר מ"מ פסול דהא חזינן לקמן דמוקי לה בחצי קנה פגום ש"מ דאי הוא פגמו אוסר במחשבתו אף שלא עשה בה מעשה נבלה כלל א"כ ממילא ס"ד בהך דמתניתין דאינו אוסר בהנאה רק להתיר אינו יכול וכל שהישראל השני גומר כשרה והוי לי' לאשמועי' דפסולה דמ"מ אוסרה באכילה דבאכילה יכול לאסור אפי' במעשה קצת כמו דאוסר בהנאה בשוחט לכו"ם ממש, וצ"ל דמ"מ קמ"ל אפילו שחט הכשר עמו באותו שחיטה ששחט הוא מ"מ לא מהני, גם נראה לי דבמשנה יש במשמע גם כה"ג שהרי יש לדקדק דקתני שנים אוחזין בסכין ושוחטין דבשלמא לעיל דבא לומר דכה"ג מותר לשחוט שפיר קאמר שנים אוחזין בסכין ושוחטין אבל כאן דשחיטה פסולה היא הוי ליה למימר שנים שאחזו בסכין ושחטו פסולה, גם יש לדקדק כיון דשנים שחטו הוי לי' למיתני שחיטתן פסולה, לכן נ"ל דהכוונה לא שגמרו שניהם השחיטה רק אפי' אוחזין מתחילה ושוחטין וגמר זה שחישב לדבר כשר מ"מ שחיטתו פסולה מאחר שזה חישב מתחילה לשם אחד מכל אלו, ומ"מ אין זה דבר ברור לפע"ד אי לא שחט זה רק מקצת קנה אי פוסל את הבהמה כה"ג שאינו תקרובת ע"ז ממש רק אוסר באכילה ויתבאר בגמרא בס"ד בביאור דברי הרמב"ם, ומה שפירש"י ז"ל לשום דבר כשר שחיטה סתם אבל מדברי הרמב"ם מבואר להדיא שיש בזה רבותא דאפילו חישב זה להיפוך מזה ס"ד שנתבטלו מחשבת שניהם והוי כנשחטה בלי מחשבה קמ"ל דמ"מ פסולה, ולפי זה וודאי ניחא דקמ"ל בב' אוחזין דס"ד דמחשבתו של זה מבטלת של זה ואפי' אי הוי אסורה בהנאה ג"כ הוי שייך רבותא זו, ועמ"ש עוד בגמרא בזה:

בגמ' פסולה אין זבחי מתים לא ורמינהי. איכא למידק תיקשי להו במתניתין עצמה הא פשיטא דתקרובת ע"ז אסור בהנאה דילפינן שם שם ממרים כמו שפירש"י ואי אינו תקרובת ע"ז למה אסור באכילה, וצ"ל דידע דשוחט לשם הרים לא הוי תקרובת ע"ז, או כפירש"י משום דהר אינו נעשה ע"ז, או כמו שכתבתי לדעת הרמב"ם ואהא קשיא להו דשמענו בברייתא דאפי' כה"ג אסורה בהנאה, ומתרץ דבברייתא לגדא דהר, ולפי זה פשיטא דלא קשיא כלל קושיית התוס' לעיל בשוחט לכותי דכאן מדקדק שפיר כיון דבא לאשמועינן דאפי' להר שאינו תקרובת אסור משום גזרה א"כ אי אסור בהנאה פשיטא דהוי לי' לאשמועינן דגזרו אפי' בהנאה ומלשון פסולה אין הכרח הנאה, אבל התם לא בא לומר רק דזה מחשב וזה עובד ג"כ הוי כאילו העובד חושב וממילא כיון דע"ז גמורה היא אסור בהנאה, ועוד דהנאה תליא אי שחט להר או לגדא דהר ובאכילה לעולם פסולה ועמ"ש בסמוך:

שם הא דאמר להר הא דאמר לגדא דהר וכו' דומיא דמיכאל השר הגדול. פירש"י דלאו מחובר הוא, ולא ניחא לי' לפרש דומיא דמיכאל דהוי שר חדא דלשילשול קטן משמע דלאו לשר שילשול קאמר ועוד דמה דקתני בהדיא לא שייך לומר דומיא כמו דנקט להרים ולגבעות ופשיטא דגבעות אינו הר וכיון דקתני בהדיא למיכאל השר לא שייך לומר דומיא דמעיקרא נמי בשר רק הכוונה דאינו מחובר, והא דלא קאמר דומיא דחמה ולבנה דליכא למימר דאינהו באמת מחוברים דא"כ היכי קאמר דומיא דמיכאל דאינו מחובר הא חמה ולבנה, לא הוי דומיא דמיכאל ושפיר יש לומר דהרים דומיא דחמה ולבנה וצריך לומר דבחמה ולבנה לא מצי למידק דיש לומר דמחוברין מיקרי כיון שהם קבועים בגלגל כמ"ש התוס' רק דומיא דמיכאל דוודאי תלוש וממילא חמה ולבנה נמי תלושים נינהו, מיהו איכא למימר דבאמת סובר רש"י דחמה ולבנה עצמן מחוברים ולכך לא מצי לומר דומיא דחמה ולבנה דמנא לן דילמא הן עצמן מחוברין לכך נקט דומיא דמיכאל דע"כ תלוש וממילא חמה ולבנה נמי לגדייהו שהן תלושין, ואי קשיא למה לי' לרש"י לומר דלאו מחובר הוא הוי לי' לומר דשר הוא הא ליתא חדא דשילשול אינו שר ועוד דמה דקתני בהדיא לא שייך דומיא, וע"כ צריך לומר לענין דהוי תלוש מדמה לה וממילא חמה ולבנה לגדייהו, ומה שפירש"י אח"כ וראית את השמש ואי מחובר הוא א"כ מ"ש דלהר אין תקרובת נאסר הואיל והוא מחובר והרי שמש מחובר ותקרובתו נאסר לא קשיא דשאני שמש דאיקרי אלוה בפסוק משא"כ הר לא מיקרי אלוה רק העובדו חייב דקיבלו לאלוה אבל שמש התורה קראתו אלוה ואוסר תקרובתו, אך מ"מ מוכח ברש"י דשמש וירח עצמן תלושין דאל"כ היכי שייך לאוקמא לגדייהו כיון דבאמת הן עצמן אוסרין תקרובתן דמיקרי אלוה א"כ היכי קאמר דומיא דאינו מחובר הא חמה ולבנה מחוברין ג"כ אוסרין וע"כ דתלושין הן ומ"מ לא מצי אמר דומיא דחמה ולבנה דלא פסיקא לן שהן תלושין רק מכח דומיא דמיכאל ע"כ חמה ולבנה הוי תלוש אף שקבועין בגלגל ועמ"ש בתוס':

מיהו מה שכתב רש"י ובעלי חיים וכו' לא ידענא על מה קאי דאי על שלשול קשיא לי' מה זה שסיים וכתיב וראית את השמש ואי על שמש ולבנה קשיא ליה למה לו לומר ובעלי חיים הוי ליה להקשות דמ"ש להר דאין תקרובתו אסור לפי שההר אינו נאסר הא מיכאל וחמה ולבנה ג"כ לא נאסרו ואוסרין תקרובתן ולתרץ דהן נקראו אלהות בקרא, וצריך לומר דמהני לא קשיא לי' בלא שייך בהו איסורא כלל ואטו יאבד העולם מפני השוטים רק בהר דשייך בי' איסורא והרי אבניו אסורין למזבח ומ"מ מותר להדיוט לא חשיב לאסור תקרובתו, ואהא קשיא לי' מבעלי חיים ממש דאסורין לגבוה ושייך בהו איסורא ומ"מ מותרין ולמה אוסרין תקרובתן ומתרץ דנקראו אלהות ומייתי מתועבת מצרים, ומייתי עוד דחזינן שמש וירח איקרי אלהות אף דלא שייך בהו איסורא כמו כן בעלי חיים נקראו אלהות ומחמת דמקרא דתועבת מצרים אינו מפורש כ"כ דאיקרי אלהות והוי ס"ד לומר דדבר שאינו נעשה ע"ז אי אפשר שיקרא אלוה ואין ראיה ממצרים, על זה מייתי הך קרא דוראית דממילא יש לנו לומר דגם בעלי חיים איקרי אלהות מקרא דתועבת מצרים אבל הר לא מצינו דמיקרי אלוה כלל, ובהכי ניחא מה דקשה לפי מה שכתב הרמב"ם בהלכות דיעות דחמה ולבנה וכוכבים בעלי חיים נינהו א"כ הוי לי' לרש"י להקשות מחמה ולבנה ומרש"י משמע דלא מקשה רק משילשול או משום דלא קתני ברישא בעלי חיים דאי מחמה ולבנה פריך הוי לי' לאתויי תיכף קרא דוראית את השמש, גם לא הוי לי' להזכיר הוכחה מדאסור לגבוה דזה לא צריך רק בבעלי חיים ממש, ולהנ"ל ניחא דלא מצי להקשות מדבר דלא שייך בי' איסורא כלל כנ"ל ובעיקר מה שפירש"י ז"ל להר משום דהר אינו נעשה כו"ם נחלק עליו הר"ן ז"ל ופי' משמו של הרמב"ם ז"ל דלהר הכוונה ששוחט להר לרפואה ואסור מדרבנן משום דמיחלפא בע"ז ומ"מ אינו אסור בהנאה לפי שאין דרך העכו"ם לעבוד להרים ולגדא דהר אפי' לרפואה אסור מדרבנן אפי' בהנאה עיי"ש, ויש ראי' דלא כרש"י ממה דפריך לקמן משוחט בשבת לחוץ לע"ז וכיון דלרש"י יש ע"ז ממש שחייבין עליה מיתה וחטאת ומ"מ שוחט לשמו אינו אוסר תקרובתו רק מדרבנן א"כ משכחת לה הך ברייתא בע"ז כזו דחייב חטאת ולא הוי מחתך בעפר כיון שאינו אסור רק מדרבנן, מיהו יש לומר דאי ס"ד בע"ז שאינו אוסר תקרובתו מקמ"ל דחייב אטו חדת הוא לנו שהעובר עבירה שיש בה שלשה חייב שלשה ויש חורש תלם אחד וחייב בשמנה וכן הרבה בכריתות ולא נחלקו בכהאי גוונא רק מכח אין איסור חל על איסור, וע"כ דקמ"ל כאן לענין שבת אף דהוי מקלקל ולענין חוץ אף דהוי לע"ז ואי מיירי בע"ז שאינה אוסרת תקרובתה מקמ"ל ויתבאר עוד לקמן בס"ד בענין זה:

אמנם מה שכתב הר"ן ז"ל שכך פי' הרמב"ם ז"ל הוא דבר מתמיה לפע"ד דהמעיין ברמב"ם שכתב בפשיטות דשחיטתו פסולה ולגדא דהר הוי תקרובת ע"ז לאסור בהנאה ולא הוזכר שום רמז בדבריו דהכל רק מדרבנן ובכל מקום שפוסל מדרבנן כתב בפי' דפסולה מדרבנן כמו שכתב בשחיטת נכרי שאינו עובד כו"ם דגדר גדול גדרו דשחיטתו נבלה וכאן שכתב בפשיטות שחיטתו פסולה היכי ס"ד לומר דמדרבנן קא פסיל לה:

הן אמת שאני תמה בלא"ה דכללא כייל הרב ז"ל דבכל מקום שזכר שחיטתו פסולה האוכל ממנה לוקה משום נבלה והיכי יאמר בכאן שחיטתו פסולה ואפי' שוחט לע"ז ממש אין שחיטתו נבלה שהרי השוחט ונתנבל אין בו משום או"ב ואולם בשוחט לע"ז יש בו משום או"ב ותליא אי שחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה וקי"ל דחייב משום או"ב א"כ דשחיטה לע"ז ממש אפי' במקום שאוסר תקרובתו אין שחיטתו נבלה וא"כ הרב ז"ל סותר עצמו, ועכ"פ אם נתכוון הרב ז"ל רק לאיסור אכילה מדרבנן פשיטא שלא יאמר שחיטתו פסולה:

ומה שנראה לי בכוונת הרמב"ם ז"ל שהוא ז"ל סובר דשוחט לשם הרים אין זה תקרובת ע"ז שאין כוונתו לעבוד ההר לשחוט לו דזה לא שייך רק כשעומד לפני ע"ז ושוחט לה קרבן אבל שחיטה זו ששוחט בביתו ומכוון לשם הרים אין זו זביחה להר רק שדרך העכו"ם שמחשבין כך כששוחטין לאכילתם והוא ענין רפואה וכשפים שחושבין שיש להם תועלת במחשבה זו והיינו דקתני השוחט לשם הרים ולא קתני השוחט להר או להרים לשם ע"ז, וסובר הרמב"ם דכל שחיטה שדרך העכו"ם לשחוט במחשבה כזו וישראל שחט כך שחיטתו פסולה שנאמר וזבחת כאשר צויתיך והרי כתיב וקרא לך ואכלת מזבחו הרי אסרה תורה זבח העכו"ם ואפי' לא חישב לע"ז, וכמו כן ישראל השוחט במחשבת העכו"ם אי שחט לע"ז ממש הוי תקרובת ע"ז ואי לא נתכוון לעבוד הע"ז בשחיטה זו רק חישב כדרך העכו"ם השוחטין במחשבה כזו להשיג תועלת בדברי הבאי שלהם ג"כ שחיטתו פסולה במחשבה כזו והוי נבלה, ואי שחט למזל ההר אז העכו"ם כששוחטין כך מכוונים לעבוד המזל בשחיטה זו הוי תקרובת ע"ז ממש ואסור בהנאה ג"כ והכל מדאורייתא, ואי קשיא מ"ש דגבי או"ב חייב לא קשיא כלל ואדרבא מדקתני במתניתין השוחט ונתנבלה בידו והנוחר והמעקר פטור משום או"ב ולמה לי נתנבל ונוחר ומעקר והרי כלהו נבלה הן, ורש"י ז"ל פי' מדעת ושלא מדעת וגם זה אינו מובן מה נפקא מינה,