תפארת יעקב על חולין חלק א רנז

סמכא דעתי' כיון דמצי מדחי לי' ואי אלמא הוא אסור מדרבנן ואפי' למ"ד בפ"ב דבכורות דמשיכה בעכו"ם קונה ולא מעות ע"כ, דברי התוס' הללו צריכין בירור היטב כי לפום ריהטא נעלמו דבריהם מאד חדא מהו פי' דבר זה הכא לא סמכא דעתי' כיון דמצי מדחי לי' על מי נתכוונו אי על הישראל וכיון דמצי מדחי לי' דלאו גברא אלמא הוא לא גמר ומקנה כלל א"כ מלבד דלשון לא סמכא דעתי' לא משמע הכי כלל דאיזה סמיכת דעת שייך בישראל הא הכל בידו הוא אם לדחותו או לא ולשון זה לא שייך על מי שצריך להקנות איזה דבר בשביל שיקבל עבור זה איזה דבר וכל שאין הדבר ברור לו שישיג דבר זה לא סמך דעתי' שישיגנו ולא גמר ומקנה כגון הך לא סמכא דעתה באשה גבי קידושין וכן בהרבה מקומות משא"כ הכא בישראל שכבר קיבל הדינר והכל בידו היכי שייך סמיכת דעת רק כך הוי להו לומר דלא גמר והקנה כיון שיכול לדחותו, ועוד דמשמע דרק אי יכול לדחותו לא סמכא דעתי' אבל באינו יכול לדחותו כגון גברא אלמא באמת קנה א"כ למה כתבו בגברא אלמא אסור מדרבנן הא אסור מדאורייתא, ואי דאפי' בגברא אלמא לא גמר והקנה א"כ היכי כתבו לא סמכא דעתי' כיון דמצי מדחי לי' הא לעולם לא סמכא דעתי', ואי כוונתם כמ"ש הרשב"א ז"ל משמו של הרמב"ן דלא סמכא דעתי' דנכרי שיהא לו חלק בה כיון שהישראל יכול לדחותו והוא אינו תקיף למחות בידו וממילא אינו מחשב לע"ז א"כ פשיטא דקשיא למה בגברא אלמא אסור מדרבנן כיון דבאמת קנה ועיקר הטעם משום דהנכרי אינו מחשב ובגברא אלמא דמחשב הרי אסור מדאורייתא:

ונראה לי ברור דוודאי הא לא קשיא להו לתוס' דוודאי יש לומר אף דבעלמא מעות קונות הכא לא שלא נתכוין הישראל להקנות לו ולא קיבל הדינר רק שיהא הנכרי מוכרח ליקח ממנו בשר ויהא לו קונה על בשר אבל הוא לא שיעבד נפשי' שיהא מוכרח ליתן לו דבוודאי לא יפסיד בהמתו, או כמ"ש לעיל דכה"ג דמפסיד הרבה יכול להציל ממונו בממון העכו"ם כיון שמשלם לו ורק בישראל אסור כה"ב אבל בעכו"ם מותר, רק הכי קא קשיא להו דיש להכריח לכאורה דע"כ למ"ד אין מעות קונות קאי דאי למ"ד מעות קונות קשה במה נפשך אי קנה ויש לו חלק ע"כ אפי' אינו גברא אלמא יהא אסור ואי משום דמחמת הפסד לא גמר והקנה א"כ מה בכך דגברא אלמא הוא סוף סוף מן הדין לא קנה ולא מהני מחשבה לפסול השחיטה, ואי בגברא אלמא אסור מדרבנן אף דלא קנה מן הדין א"כ באינו אלם ג"כ יהא אסור מדרבנן כיון דמן התורה מעות קונות וע"כ משום דכאן אינן קונות דלא גמר והקנה א"כ באלם ג"כ הא לא גמר והקנה ובאלם אסור אפי' אי אין מעות קונות עכ"פ מדרבנן ובאינו אלם יהא מותר לגמרי אפי' אי מעות קונות, ואהא כתבו לחלק דאי אינו גברא אלמא לא סמכא דעתי' דעכו"ם כיון דמן הדין יכול הישראל לחזור בו מחמת הפסד וממיל' אינו מחשב וכיון דאינו מחשב כלל אפי' מדרבנן לא גזרו לאסור כיון דהישראל אינו מקנה כלל והעכו"ם אינו מחשב אבל בגברא אלמא נהי דהוא לא הקנה אבל עכ"פ הנכרי מחשב וכיון דהעכו"ם מחשב אסור מדרבנן אף דמן הדין לא קנה ואפי' אי אין מעות קונות אסרו מדרבנן כיון דעכ"פ הנכרי מחשב ונראה כשותף בבהמה, אבל באינו אלם כיון דמן הדין לא קנה והעכו"ם אינו אלם אינו מחשב כלל בהא אפי' מדרבנן מותר ואין להקשות כיון דנחתי התוס' להך סברא דהעכו"ם אינו מחשב דלא סמכא דעתי' כיון שאינו אלם דהישראל ידחנו א"כ הוי להו לפרש בפשיטות דאי אינו אלם מותר מהאי טעמא שאינו מחשב ואי אלם אסור מדאורייתא וכן פי' הרמב"ן באמת, הא ליתא דס"ל דאי ס"ד דכל שהישראל יכול לדחותו אפי' אינו מן הדין אינו מחשב היכי קאמר ואי לא א"ל רישך והר דהא לא מצי אמר לי' מן הדין רק העכו"ם חושב דיאמר לו רישך והר והכי הוי לי' לומר מימר אמר העכו"ם דיאמר לו רישיך והר וע"כ דכל שאין הישראל יכול לדחותו מחמת הדין שפיר סמכא דעתי' דנכרי ומחשב רק ע"כ מן הדין יכול לומר רישיך והר וכיון דיכול לדחותו מן הדין והוא אינו אלם ממילא אינו מחשב ג"כ, והוצרכו להך סברא דאינו מחשב דלכך מותר אפי' מדרבנן אבל באלמא דאף דמן הדין יכול לדחותו ואינו אסור מן התורה מ"מ העכו"ם סמכא דעתי' כיון דאלם הוא ומחשב עכ"פ לכך אסור מדרבנן, כללו של דבר דמן התורה אין איסור כיון דהישראל מפסיד לא קנה העכו"ם מן הדין ומדרבנן תליא אי אינו אלם א"כ לא סמכא דעתי' דעכו"ם שהרי יכול לדחותו מן הדין והוא אינו אלם להכריחו ליתן לו לקיים המקח א"כ אינו מחשב כלל ומותר אפי' מדרבנן ואי אלם הוא נהי דמן הדין יכול לדחותו מ"מ מצד אלמותו סמכא דעתי' ומחשב לע"ז אבל אי מן הדין קנה ואינו יכול לדחותו אפי' אינו אלם סמכא דעתו שלא ידחנו מחמת הדין כנ"ל ברור בכוונת התוס', ומה שכתבו אח"כ ואפי' למ"ד בפ"ב דבכורות דמשיכה קונה ולא מעות אף דמעיקרא כשזכרו למ"ד מעות קונות לא זכרו מקומו, גם למה האריכו משיכה קונה ולא מעות ולא סגי להו לומר ואפי' למ"ד מעות אינן קונות משום דנתכוונו לומר לא מיבעי' אי נימא דבעינן תרווייהו משיכה ומעות דהואיל דמעות נמי יש בהם צד קנין בצירוף משיכה גזרו רבנן כאן באלמא אלא אפי' למ"ד בפ"ב דבכורות דמשיכה בלבד קונה ומעות לא קנה כלל מ"מ כל שהוא גברא אלמא ומחשב גזרו רבנן כנ"ל:

במשנה השוחט לשם הרים וכו'. איכא למידק מ"ש דקתני השוחט לשם הרים וכו' הוי ליה לומר השוחט לע"ז ומ"ש דקתני לשם הרים וקא חשיב כל הני, וע"כ צריך לומר דמתניתין באה לאשמועינן דאפי' שחט לכל הני שחיטתו פסולה אף שלא נעשו ע"ז מכח מחובר ס"ד דלא הוי תקרובת ע"ז לאסור השחיטה קמ"ל דשחיטתו פסולה, ולפי זה ממילא לא קשיא כלל מה שהקשו התוס' לעיל בשוחט לכותי דמ"ש דהכא דייק פסולה אין זבחי מתים לא ולעיל לא דייק הכי, ולהנ"ל לק"מ כיון דעיקר בא התנא לאשמועינן דשחיטתו אסורה אפי' בהני דלא נעשו ע"ז א"כ פשיטא דהוי לי' לתנא לפרושי דאפי' איסור הנאה יש כאן אפי' שחט למחובר, תדע דהא באמת מחלקינן בהכי לקמן וכיון דלא קתני רק פסולה ש"מ דבאמת מותר בהנאה אבל לעיל דמיירי בענין זה מחשב וזה עובד א"כ במה נפשך אי יש שום סברא לחלק גבי זה מחשב וזה עובד דבהנאה אינו אוסר א"כ נימא באמת דפסולה היינו רק אכילה ולא זבחי מתים ואי אין סברא לחלק בכך לא הוצרך התנא רק לגלות דזה מחשב וזה עובד אמרינן וא"כ אסור ממילא בהנאה כמו שוחט לע"ז משא"כ כאן כיון דיש סברא לחלק הוי ליה לאשמועינן בפי' דאפי' בהנאה אסורה וע"כ דבאמת אינו אסור בהנאה וקשיא מברייתא דקתני זבחי מתים:

מיהו בעיקר לשון המשנה השוחט לשם הרים והוי לי' לומר השוחט להרים מזה נראה לי דלכ"ע אין זה שוחט לע"ז כי השוחט לע"ז עניינו שהוא מקריב קרבן לע"ז ושוחט לפני' אבל אין דרך לשחוט בהמה לאכילה ויתכוין לשם הרים דעלמא דהיינו שיתכוין להקריב להרים דעלמא, רק הכוונה כמו שכתב הרמב"ם שזה דרך רפואה וכדומה מדברי הבאי שהי' מוסכם אצל העכו"ם דאי יחשב לשם הרים בשחיטתו יועיל לו לאיזה ענין ואין זה שוחט להר כלל ומ"מ מחשבה זו פוסלת השחיטה, [ולקמן בגמרא יתבאר אי מדאורייתא פסולה או מדרבנן כמ"ש הר"ן] ואין זה עובד ע"ז כלל בשחיטה זו והיינו דלא מוקי הך ברייתא דשלש חטאות לקמן בשוחט להר דבמה נפשך אי שחט לשם הר אין זה עובד ע"ז ואינו מחוייב חטאת כלל ואי שחט להר ממש שעבד ההר בשחיטה זו ממילא אסור בהנאה כמו כל שוחט לע"ז, ויתבאר עוד בגמרא לקמן בס"ד, והנה רש"י ז"ל פי' לשם ימים שעשה הים ע"ז והוא לפי דעתו דמיירי שעובד הים בשחיטה זו ששוחט לו אבל לא ידעתי למה לא פי' כן מעיקרא לשם הרים שעשה ההר ע"ז בשחיטה זו, ואולי משום דדרך הנכרים לעבוד הרים וגבעות ולכך הי' דרכן להעמיד ע"ז עליהן כדכתיב על ההרים הרמים ועל הגבעות ויש מהן עבדו ההרים והגבעות עצמן אבל ימים לא מצינו שיהא ע"ז לכך פי' שעשה הים ע"ז:

דף מ' ע"א שם שנים אוחזין בסכין ושוחטין. פירש"י זה בראשו וזה בקתו, ונראה לי שלא בא הרב ז"ל לשלול דבב' סכינין וב' בני אדם כיון שהכשר שחט שחיטה שלימה בעצמו במקומו לא איכפת לן שחיטת הפסול במקום אחר דהא וודאי דאפי' בכה"ג נמי פסול דאפי' תימא דאי שחט הכשר קודם ושחט הפסול אח"כ במקום אחר לא איכפת לן כיון שכבר הוכשרה בשחיטתו של ראשון אבל כששחטו שניהם בבת אחת פשיטא דפסולה, רק כוונת רש"י דדוקא לעיל מפרשינן בב' סכינין וב' ב"א משום דקתני אפי' אחד למעלה ואחד למטה והכוונה שנים אוחזין בסכין זה בראשו וזה בקתו ואפי' אחד למעלה ואחד למטה אבל כאן דלא קתני רק שנים אוחזין בסכין אי אפשר לפרש רק זה בראשו וזה בקתו דאי כל אחד סכינו בידו ושוחט במקום אחר היכי שייך שנים אוחזין בסכין פשיטא שכל שוחט אוחז, בסכין ושוחט וע"כ דשחיטה אחת שוחטין שניהם ואוחזין בסכין אחד ושוחטין וקמ"ל אף דאותה שחיטה ששוחט הפסול שוחט הכשר מ"מ שחיטתו פסולה:

מיהו קשיא לי היכי ס"ד דיועיל שחיטת הכשר להתיר בשלמא בנכרי וישראל במקום שאינו שוחט לע"ז רק דאינו בר זביחה שפיר הוי ס"ד כיון דאין צריך לשחיטתו וישראל בר זביחה שוחט ג"כ כשרה קמ"ל דפסול אבל מחשבת ע"ז מחשבתו פוסלת שהרי אוסרת אפילו בהנאה, וכן תקרובת ע"ז אפי' יקריב דבר המותר לגמרי כגון בשר שחוט או לחם אוסרת בהנאה א"כ מה ס"ד שיועיל שחיטת אותו ששוחט סתם כיון שזה שוחט לע"ז, ונראה לי דקמ"ל דס"ד כיון דהך שחיטה אינה אוסרת בהנאה אפי' ישחוט בעצמו רק באכילה א"כ ס"ד דשחיטה זו אינה יכולה להתיר אבל לא להוסיף איסור מה שבלעדו היתה מותרת מחמת שחיטת הכשר קמ"ל דרק בהנאה אינו אוסר אבל לענין אכילה מקלקל הוא במחשבתו יותר מאילו לא הי' שוחט כלל, ולפי זה מוכח מהך פסולה דסיפא דע"כ זבחי מתים לא דאי שחיטה זו עושה זבחי מתים היכי ס"ד שיועיל מחשבת השני דלא נתכוון לע"ז להתיר כיון שזה במחשבתו מקריב לע"ז ואוסר בהנאה, והשתא פשיטא דלא קשיא קושיית התוס' לעיל בשוחט לכותי דלא דייק התם פסולה אין זבחי מתים לא דהכא דייק דבהכרח אין שחיטה זו אוסרת רק