תפארת יעקב על חולין חלק א רנה

ולפום הך סוגי' דהכא לא קשיא ג"כ לר"ל דהתם דר"ל מיירי שנתן לו לעצמו וקיבל המתנה בהא פשיטא שאין דעתו לחזור בו מעיקרא כיון שקבלם בעצמו רק דעתו להפקיר אבל כאן שזיכה לו ע"י אחר אמרינן דהוא רוצה לחזור בו דחושב שיועיל כיון שלא קיבל מעולם וכיון דלא מהני חזרתו הרי הן הפקר, אבל שם הוי ס"ד דפליגי בקיבל בעצמו דפשיטא דקנה רק רשב"ג סובר אף דמעיקרא קנה מ"מ חבירו לא הקנה לו אדעתא שלא ירצה במתנתו ויפקירנה תיכף ולא יהנה ממנה לכך חזרה למרא, ואהא קשיא לי' לרבנן עכ"פ הפקר הן ולא יאכלו בתרומה והוצרך לתרץ דמעוכב גט שיחרור אוכל בתרומה, תדע דע"כ לא מוקי לה התם בזיכה על ידי אחר דא"כ הרי טעמא דרשב"ג דהוכיח סופו על תחילתו דלא הי' לו קנין מעולם במתנה זו א"כ למה לי' לומר דטעמו דכי יהיב איניש מתנה אדעתא דליקבלי מיני' הא כיון שלא רצה בו מעולם בלא"ה הוי של נותן, וליכא למימר דס"ד דכל שנתן מתנה אפי' לא רצה המקבל בה מעולם ראוי שיהא הפקר כיון שהנותן סילק עצמו עכ"פ הא וודאי ליתא דהא קאמר הכא בצווח מעיקר' כ"ע לא פליגי דלא קנה והרי פליגי דלרבנן הוי הפקר דנותן סילק עצמו ולרשב"ג לא הוי הפקר דלא יהיב רק אדעתא דליקבלי מיני' וע"כ דהך סברא דהתם לא שייכא רק בקיבל מידו ואח"כ אינו רוצה בה דלרבנן הוי הפקר ולרשב"ג אמרינן אומדנא דלא נתן רק על תנאי שיחזיק לעצמו לא להפקיר והתם דלא נחית להכי לאשכוחי רשב"ג לענין הוכיח סופו על תחילתו מוקי לה בפשיטות בקיבל מידו וטעמייהו דרבנן דמעוכב גט שיחרור אוכל בתרומה אבל רבה ור"י דהכא לא ס"ל הך אומדנא כלל לומר היכא דקיבל דמ"מ חזרה למרא דלא יהיב אדעתא דהכי רק כל שקיבל לא חזרה למרא רק פליגי בזיכה לו ע"י אחר ורבנן סברי דחזר בו ורוצה לבטל מתנה מעיקרא ולא מהני והן שלו דהפקר לא שייך דלא רצה להפקיר רק שלא יהי' שלו מעולם, ורשב"ג סבר דבאמת מעיקרא ג"כ לא רצה במתנה מכח הוכיח והדרא למרא וכל זה ברור לפע"ד, ודברי רש"י ז"ל בכריתות צריכין אצלי תלמוד שנראה מפירושו שם שכולל שתי הסוגיות כאחת ולפע"ד ברור כמ"ש וכפי מה דמוכרח בדברי הרמב"ם כמו שבארנו, ועמ"ש בתוס' בד"ה אם הי' רבו שני כהן:

בתוס' בד"ה אם הי' רבו שני כהן בפרק המביא אשם תלוי מפרש וכו' אוכל בתרומה. לא נתבאר מה בקשו התוס' בזה להזכיר כאן מה שאמרו בכריתות ולכאורה הי' נראה לי להוכיח דס"ל ג"כ כמ"ש מקודם לדעת הרמב"ם דמהך סוגי' דהכא מוכח דלא הוי הפקר כלל לרבנן כיון שזיכה לו על ידי אחר ולא הי' כוונתו להפקיר רק לחזור מן זכיית המתנה, ואהא כתבו דבפרק המביא אשם תלוי מפרש פלוגתייהו בענין אחר וטעמא דת"ק דהוי הפקר ואוכל בתרומה ורשב"ג סובר דחוזר לנותן דלא יהיב רק אדעתא שיקבל, אך אי אפשר לומר כן דא"כ לפום הך סוגיא דהכא לא מוכח כלל דמעוכב גט שיחרור אוכל בתרומה ומאי קשיא להו לתוס' פרק השולח דמ"ב דליפשוט מר"ל דמעוכב גט שיחרור אוכל בתרומה עד שדחקו לומר דלאו לר"ל מיבעי' לן וזה תימה דמ"מ תיפשוט מר"ל והא בעלמא פשטינן מר"ל ספיקי דאיבעי', גם מה שחילקו בין מעוכב מחמת הפקר למעוכב דעלמא אינו נראה כלל כיון שאמרו שם דרבנן סברי מעוכב גט שיחרור אוכל בתרומה ש"מ דלאו בהפקר דוקא דמיירי בי' קאמר ובאמת לא קשיא כלל דלפום מה דמוקי לה הכא ליכא למיפשט מידי לכן נראה לי דקשיא להו לתוס' כאן דכפי הנראה לכאורה לרבנן לא הוי הפקר כלל רק שלו הן א"כ מ"ש דנקט אי הי' רבו שני כה אוכלין בתרומה הא בישראל נמי פליגי לרבנן שלו הן ולרשב"ג של יורשין וממילא לרבנן דשלו הן כל מה דשייך לעבד שלו שייך בזה ומ"ש דנקט תרומה בכהן, ואהא כתבו דבכריתות מפרש דטעמייהו דרבנן דהוי הפקר אבל אינן שלו ואין נ"מ רק בכהן לתרומה דמעוכב גט שיחרור אוכל בתרומה, מיהו כבר הוכחתי בגמרא דהעיקר דהתם מוקי לה בקיבל בעצמו והכא בזיכה לו ולפום סוגי' דהכא לא מוכח כלל דמופקר אוכל בתרומה רק כאן הן שלו לגמרי וצריך לומר דלכך נקט כהן דס"ד דוקא לענין ממון כיון דחבירו נתן לו במתנה הוויין שלו אבל לעניין תרומה דעון חמור הוא במיתה ס"ד לחוש להחמיר כרשב"ג קמ"ל דאפי' עון מיתה מתירין רבנן כנ"ל:

בד"ה כי לא אתא לידי' אמאי אצווח הא דבעי בין לר"ש בין לרבנן וכו'. לכאורה משמע מדבריהם דהתם בעי לר"ש ע"כ לא קאמר ר"ש כאן אלא משום דלא אתא לידי' אמאי אצווח אבל התם מודה וכמו כן להיפוך לרבנן ע"כ ס"ל לרבנן כאן דלא אמרי' הוכיח רק מדשתק קננהו אבל התם קא חזי לי' רבנן ובאמת הא ליתא דא"כ הוי לי' לומר התם תיבעי לרבנן תיבעי לרשב"ג כיון דהאיבעי' אזיל בסברות הפוכות, ועוד היכי פשיט התם הך בעי' דפשיטא דלא נפשטה בין לרבנן בין לרשב"ג, לכן ברור דכוונת התוס' כך שאין ענין הך דהכא להתם ובעי' אחת בעי לתרווייהו והיינו דס"ל דרבנן ורשב"ג הכא פליגי בהוכיח סופו על תחילתו רק לכך בעי רשב"ג להך סברא כי לא אתי לידי' אמאי אצווח דאל"כ הוי הוכחה מתחילה להיפוך, ודוקא כה"ג דשוחט לע"ז דמתחילה אין כאן שום הוכחה לא לכאן ולא לכאן רק מבסוף אנו רוצין להוכיח על לכתחילה אבל כאן יש הוכחה מתחילה דלמה ראה שזה זכה עבורו ושתק כיון שאינו רוצה בהם משא"כ בע"ז מה יש לו לדבר כל ששוחט במחשבתו לע"ז דיו, ולזה הוצרך רשב"ג לומר דכי לא אתא לידי' אמאי אצווח וממילא דומה להך דשוחט לע"ז ורבנן ס"ל דוודאי אמת דאין הוכחה ממה דשתק דכי לא אתא לידי' אמאי אצווח אבל מ"מ ממה דצווח אח"כ אין להוכיח מסופו על תחילתו וכיון דלולא סופו זכה בהם הוכיח סופו על תחילתו לא אמרינן ורשב"ג אית לי' הוכיח סופו על תחילתו ולפי זה תרווייהו מודו בהך סברא דכי לא אתא לידי' אמאי אצווח רק פליגי בהוכיח סופו על תחילתו ולא שייך לומר כאן בלי הוכחה אין כאן הודאה דקנה דמה צורך להוכחה דקנה מאיזה צד נימא דלא רצה לקנות רק מחמת הוכחה שצווח אח"כ והוכיח מסופו על תחילתו לרבנן לא אמרינן ולרשב"ג אמרינן, והשתא בעי התם לכ"ע חד בעי' אי נימא דהך סברא דחזי לי' רבנן הוי כהך דהכא כי לא אתי לידי' אמאי אצווח א"כ ממילא לכ"ע התם מוציאין מידו אפי' לרבנן דלית להו הוכיח שאין אנו צריכין להוכחה דבסוף רק מתחילה תיכף אין כאן הודאה מחמת סברא דחזי לי' רבנן והתם צריכין להוכחה בתחילה דהא תקפה ממנו ע"כ וכל כמה דליכא הוכחה דהודה אין שתיקתו הודאה וממילא מוציאין ממנו, ואפי' אי לא אמרינן הוכיח סופו על תחילתו מ"מ כל שאין לנו הוכחה בתחילה דהודה הרי ידענו דבידו היתה ותקפה ממנו וצריך להחזיר משא"כ כאן אף דאין הוכחה דהודה דרוצה מ"מ בלי הוכחה מאיזה צד נימא דאינו רוצה בדבר שהוא זכות לו ואי אפשר לנו לבטל הקנין רק מכח הוכחה דצווח אח"כ ושפיר פליגי אי אמרינן הוכיח, אבל התם מצד עצמותו הרי תקפה ממנו ע"כ ואנו בעינן לשמוע ממנו הודאה שהוא מרוצה בחובתו וכל דחזי לי' רבנן אין לנו משתיקתו כלום ונשאר הדבר כמות שהי' שחטף ממנו וצריך להחזיר ואין אנו למידין מסופו על תחילתו, והא דבעינן שצווח אח"כ משום דאי שותק לעולם ע"כ מוחל לו או הודה גמי יתבע עבורו מה שהוא אינו תובע רק אי תובע אח"כ וחבירו רוצה להשען על שתיקתו מעיקרא אין זו סמיכה של כלום כיון שתקפה ממנו לפני רבנן לא הי' לו לצעוק, אמנם אי נימא דהך סברא דחזי לי' רבנן אינה סברא כמו הך דהכא כי לא אתא לידי' אמאי אצווח א"כ כיון שתקפה ממנו ושתק הרי יש הוכחה מתחילה דהודה לו ובוודאי לא מהני לכ"ע הוכחה דבסוף לבטל הוכחה דבתחילה שהרי אפי' לרשב"ג כאן דאית לי' הוכיח סופו על תחילתו צריך לבטל כאן הוכחה דשתיקה דלולא זה לא הי' דומה לשוחט לע"ז דבתחילה אין לנו הוכחה דלא שחט לע"ז שאין לו לדבר כלום אי שוחט לע"ז, משא"כ במתנה אי אינו רוצה היה לו לומר ולכך צריך כאן להמציא סברא כי לא אתי לידי' אמאי אצווח והתם גבי תקפה דלא שייך זה דהא זה חוטף ממנו הי' לו לצעוק וכיון דהך סברא דחזי לי' רבנן אינה סברא כמו הך דכי לא אתי לידי' אמאי אצווח ממילא לכ"ע לא אמרינן הוכיח סופו כיון דבתחילתו יש הוכחה להיפוך, והשתא ממילא האיבעיא הוא אי חשיבא הך סברה דחזי ליה רבנן לכ"ע מוציאין אפי' לרבנן דהכא ואי לא חשיבא לכ"ע אין מוציאין אפילו לרשב"ג דהכא וזה ברור:

ולפי זה לפי מה שהוכחתי בגמרא דרק לרשב"ג דשתק ולבסוף צווח נתכוון רבינא אבל מרבנן באמת אין ראיה כלל דהא טעמא קאמרי מדשתק קננהו אלמא דמכח הוכחה הוא דקסברי רבנן דקנה שהרי אמרו מדשתק, וכבודן דרבנן לאו הני רבנן אלא רבנן דרשב"ג דגיטין וכן מוכרח לומר לפי מה שפסק רשב"ם ב"ב קל"ח דהלכה כרבנן דהכא והרי בשוחט לע"ז לא אמרו לא איסור ולא היתר וע"כ משום דהכא שאני דאיכא הוכחה מדשתק מעיקרא דלית להו לרבנן כי לא אתי לידי' אמאי אצווח כיון דיש נ"מ לענין תרומה ולענין יורשין [ואפשר דהיינו דנקט אם הי' רבו שני כהן וקשיא לן כיון שאין הפקר רק מיהדר קא הדר למה לי דנקטו כהן ולהנ"ל יש לומר דרק בכהן ס"ל דלא אמרינן אמאי אצווח כיון שהדבר נוגע באיסור תרומה אבל בישראל אפשר דמודי], אבל בשוחט לע"ז אין ראיה דשתק דכיון שמחשב לע"ז מה צורך עוד לו לומר בפה שנשמע ממנו שמחשב לע"ז, ולפי זה יש להקשות מהך סוגיא דשנים אוחזין בטלית דכיון דר"ש ורבנן פליגי הכא בהך סברא אי אמרינן כי לא אתי לידי' אמאי אצווח א"כ הך בעי' דהתם למאן קאי, אי לרבנן כיון דלית להו הכא הך דאמאי אצווח כ"ש דלית להו הך דקא חזי לי' רבנן, ואי נימא דס"ד דהך סברא דקא חזי ליה רבנן עדיף ומודי רבנן א"כ לרשב"ג דאית לי' אמאי אצווח כ"ש דאית לי' קא חזי לי' רבנן, ואי הך בעי' לרשב"ג דדילמא קא חזי לי' רבנן גרע מסברא דאמאי אצווח א"כ רבנן דהכא דלית להו אמאי אצווח כ"ש דלית להו קא חזי לי' רבנן, ואי נימא דמספקא לי' לתרווייהו דילמא הא עדיף ודילמא להיפוך אידך עדיף א"כ לא נפשט בעיין לגמרי דאפי' יהא מוכח בברייתא דתקפה אחד בפנינו המע"ה ולא אמרינן קא חזי לי' רבנן איכא למימר דהיינו דווקא לרבנן דלית להו אמאי אצווח אבל לרשב"ג אכתי יש לומר דסובר קא חזי לי' רבנן, ועוד דהוי לי' לומר תיבעי לרבנן תיבעי לרשב"ג, וצריך לומר דבאמת רק לרבנן מיבעי' לי' אי נימא דחזי לי' רבנן עדיף מסברא דאמאי אצווח או לא עדיף אבל לרשב"ג פשיטא לי' דקא חזי לי' רבנן מהני ופשיט מברייתא דע"כ כרבנן דלרשב"ג כיון דאמאי אצווח אמרינן