תפארת יעקב על חולין חלק א רנד

הוכחה כלל דהא קאמר בהדיא סתם מחשבת כותי לע"ז ואפי' בלי הוכחה כלל רק שלא יהא הוכחה להיפוך כגון בכותי ששחט והלך לו ולא ידענו אי זרק או לא א"כ משמע כיון דבסתם סובר דאסור כ"ש כשיש הוכחה ואפי' בישראל דישראל זה ג"כ ככותי הוא כיון דחזינן שעובד ע"ז וממילא כ"ש שיש לנו לומר דמעיקרא חישב בשחיט' ג"כ לע"ז:

ובהכי ניחא לי מאד הא דאמרינן ואיכא דאמרי בשמעיני' דחשיב פליגי ויש לתמוה מאיזה צד קאמרי הך איכא דאמרי דפליגי בשמעיני' דחשיב כיון דע"כ פליגי וודאי בסתם מחשבת כותי לע"ז כמבואר לעיל די"ג וכן מפורש במתניתין בדברי ר"א א"כ מאיזה צד נחדש דפליגי בזה מחשב וזה עובד ואפי' בשמעיני' דחשיב, ועוד כיון דבהדיא קאמר ר"א דסתם מחשבת כותי לע"ז הוי לי' לומר דאפי' בשמעיני' דחשיב פליגי ומדקאמרי בשמעיני' דחשיב פליגי משמע דרק בהא פליגי, ולהנ"ל ניחא דהך איכא דאמרי ג"כ ס"ל דע"כ מתניתין דשוחט לכותי בשמעיני' דחשיב אח"כ בזריקה ובהקטרה דכיון שישראל שחט לכותי אי לא חישב אח"כ ולא זרק דם ולא הקטיר חלב לא הוי פליג ר"א דוודאי לאו לע"ז שחט וע"כ בשמעיני' דחשיב אחר שחיטה עכ"פ, רק הך איכא דאמרי ס"ל דהוכיח סופו על תחילתו אמרינן וע"כ טעמייהו דרבנן דזה מחשב וזה עובד לא אמרינן ור"א ס"ל דסתם מחשבת כותי לע"ז בלי הוכחה כלל כל כמה דליכא הוכחה להיפוך, ונ"מ אי שחט כותי ולא נודע לנו מה עשה אח"כ בזריקה והקטרה לר"א ג"כ אסור דסתם לע"ז רק מתניתין דישראל שחט ע"כ בשמעיני' דחשיב ולזה ר"ח דהכא הוי ס"ל דרבנן ס"ל דלא אמרינן הוכיח סופו על תחילתו ור"א דסובר אפי' סתם בלי הוכחה כלל הוי לע"ז כ"ש בהוכחה שיש לדון דשחט לע"ז דלא גרע הוכחה בישראל כשאנו רואין אותו עובד ע"ז מסתם כותי, ואהא מדחה לי' דע"כ לא פליגי רבנן רק בלא שמעיני' דחשיב דהיינו דשחט והלך לו או שמת או שראה אחד ששחט הכותי והלך לו באופן שאין לנו הוכחה כלל לא לכאן ולא לכאן אבל בשחט וחישב אח"כ לע"ז מודו רבנן דהוכיח סופו על תחילתו [ומתניתין דפליגי רבנן אף ששחט ישראל בהמת כותי מ"מ או דמיירי ששחט ומת הכותי או הלך לו או דפליגי בזה מחשב וזה עובד], ור"א נמי אף דבכותי סתמו לע"ז מ"מ ישראל אפי' עובד ע"ז עכשיו מ"מ כל כמה דלא איתרע לא אמרינן דשחט לע"ז כנ"ל ועמ"ש בתוס' בד"ה עד כאן], ובהכי ניחא לי מה שאמרו משום כבודן דרבנן וכבודו דר"א במה נפשך אי לא ידעו להכריע היכי שייך משום כבודן כיון דבאמת מספקא להו ואי פשיטא הלכה כדברי מי היכן מצינו משום כבוד לא יפסקו הלכה והרי במתניתין פליגי ר"א ור"י ואמר לקמן להלכה למעשה הלכה כר"י להיתר, ולהנ"ל ניחא קצת כיון דרבנן ס"ל אפי' בכותי דבלא"ה יש בו חשש לע"ז מ"מ אפי' איכא הוכחה ג"כ מ"מ מתירין ואנן ניקום ונאסר בישראל שאין לו רק הוכחה בלבד, וכמו כן היתר לא רצו לומר דכיון דר"א סובר אפי' בסתם שאין לנו הוכחה כלל מ"מ סובר דאסור ואנן נתיר אפילו בהוכחה ולכך הוי שפיר איסור נגד כבוד רבנן לחלוק עליהם כ"כ וכן להיפוך נגד כבודו של ר"א לחלוק עליו כ"כ:

שם משום כבודו דרשב"ג. יש לדקדק כיון דנדחו דברי רבנן ור"א דמתני' דאין ענינם להוכיח סופו על תחילתו א"כ הוי לי' לרב שיזבי להזכיר רבנן ג"כ כמו ר"ח, מיהו בהא ניחא דדוקא ר"ח זכר רבנן משום דרבנן ור"א פליגי ותרווייהו הוזכרו אבל רבנן דרשב"ג לא הוזכרו כלל רק שאנו למידין כיון שהוזכר בשמו של רשב"ג ש"מ דרבנן פליגי עלי' ולכך לא זכר רק דברי רשב"ג וממילא ידענו דרבנן פליגי עלי' אבל בדברי רבונא דלקמן דהוזכרו רבנן ג"כ בפי' אי אפשר לומר כן ויתבאר שם בס"ד:

שם רצה לשחק בה. בספרי ת"י לגיטין בארתי משנה זו דאפי' כתיבת סופר לא מהני עד שיאמר בפי' שיכתוב לשמו ולשמה לשם גירושין והיינו שיהא מבורר בדבריו שרוצה באמת לגרש אבל באמרו כתבו גט לאשתי רצה לשחק בה וממילא אפי' אי אח"כ רוצה לגרש בעצמו לא מהני דלא חשיב כתיבה לשמה כיון דמעיקרא לא נתכוון לגירושין, מיהו אי נימא דזהו מצד שאין הסופר יודע שנתכוון לגרש א"כ יקשה מה יועיל הוכיח סופו על תחילתו וצריך לומר דאחר שנפל קודם שמת כתבוהו דכבר היתה הוכחה אף שלא שאלוהו שנית אי רוצה לגרש, ועוד נראה לי דעיקר הקפידא מחמת הבעל שהרי אפילו כתב סופר לשמה כגון שרואה תגר ויודע שהוסכם ביניהם לגרש בעינן שיכתוב בצוואת הבעל וכל שהי' כוונתו לשחק אין כתיבת סופר כלום רק בהוכחה שלא נתכוון מעיקרא לשחק שפיר מהני כתיבת סופר כיון דהוא כתב לשמה ובעל נמי נתברר לנו שציוה באמת לכתוב גט לא לשחק כנ"ל:

בתוס' בד"ה ע"כ לא קשרו רבנן וללישנא בתרא דלעיל וכו' דבריהם תמוהין דמה ס"ד להקשות ללישנא בתרא דלעיל דשם מפורש דפליגי בזה מחשב וזה עובד וכאן נסתפקו בהוכיח סופו על תחילתו, ונראה לי כוונתם דקשיא להו הא גופא מנ"ל דהי' הספק מכח הוכיח סופו על תחילתו דילמא לכ"ע אמרינן הוכיח רק דמיירי דאחר חישב עלי' אחר שחיטה דהיינו הבעלים ונסתפקו אי זה מחשב וזה עובד ושפיר לא אמרו איסור משום כבודן דרבנן או ר"י והיתר משום כבודו דר"א, לזה כתבו דכיון דקתני שחטה ואח"כ חישב, עלי' ש"מ דלאו מכח זה מחשב וזה עובד אתינן עלה רק הוא עצמו שחט אח"כ לעכו"ם ומכח הוכיח סופו על תחילתו אתינן עלה, ואפשר לומר עוד דהתוס' ג"כ מפרשים כמ"ש בגמרא דעיקר טעמו של ר"ח דהי' סובר דרבנן ור"א ע"כ פליגי בשמעיני' דחשיב אח"כ דאי לא חשיב אח"כ יש הוכחה דלא שחט לע"ז ולא הוי פליג ר"א, ואהא דחי דמיירי דלא שמעיני' דחשיב והיינו שאין אנו יודעין מה נעשה אח"כ דליכא הוכחה לא לכאן ולא לכאן אבל בהוכחה מודי רבנן, ואהא קשיא להו תינח במשנה שחיטת עכו"ם נבלה יש לומר דלא ידעינן מה נעשה אבל במשנה דלעיל בשוחט לכותי דישראל שחט בהמת כותי א"כ יודע הישראל מה נעשה שהרי מסתמא זורק תיכף ואי לא זרק לא הוי פליג ר"א ומהאי טעמא סובר איכא דאמרי לעיל דבשמעיני' דחשיב פליגי אלמא דפליגי רבנן אפילו בהוכחה, ואהא כתבו דלהך לישנא מודי רבנן דהוי הוכחה רק זה מחשב וזה עובד לא אמרינן אבל הכא הוא עצמו שחט כנ"ל:

בגמרא משום כבודו דרשב"ג דהכא דתניא הכותב נכסיו לאחרים וכו'. הרמב"ם ז"ל פ"ט מהלכות תרומות פסק כרשב"ג דאין אוכלין בתרומה וכן בפ"ב מה"ש פסק לחומרא דהוי ספק ולדעתי יש לתמוה בזה דהא חזינן דלא נקט רק משום כבודו דרשב"ג ולמה לא זכר רבנן כר"ח לעיל בשלמא רב שיזבי לא זכר רק רשב"ג דלא הוזכר גבי גט רק רשב"ג וממילא משמע דרבנן פליגי אבל כאן דבהדיא פליגי רבנן וס"ל מעיקרא דלא אמרינן הוכיח הוי לי' לומר לא אמרו איסור משום כבודן דרבנן ולא היתר משום כבודו דרשב"ג, לכן נראה לי ברור דאין להוכיח מהכא רק דרשב"ג אית ליה הוכיח סופו על תחילתו אבל דרבנן פליגי בהא לא מוכח כלל דהתם שאני דס"ל לרבנן כיון דשמע שזיכה לו ע"י אחר ושתק אי לא הי' רוצה הי' לו לגלות דעתו תיכף דהא זכין לאדם ע"י אחר וע"כ דמה שצוח אח"כ חזרה הוא ומעיקרא רצה אבל בשוחט לע"ז אין כאן שום תימה על מה ששתק דמה יש לו לדבר הרי עושה מעשה השחיטה לע"ז ושפיר יכול להיות דמודי רבנן דאמרינן הוכיח סופו על תחילתו, רק מרשב"ג וודאי מוכח דאפי' כאן סובר הוכיח כ"ש לעיל והא דלא אמרו איסור היינו משום כבודן דרבנן דגיטין דמה התם דאמר כתבו ס"ל דלא אמרינן הוכיח כ"ש בע"ז דלא אמר מעיקרא כלום, ולפי זה בהך דגיטין באמת קי"ל כרשב"ג כיון דאמר כתבו וכמו כן כאן הלכה כרבנן כיון דשתק מעיקרא והי' לו לגלות מעיקרא שאינו רוצה בהם אבל כאן בע"ז שפיר הוי ספק ולא אמרו איסור משום כבודן דרבנן דס"ל אפי' בכתבו לא מהני הוכחה ואנן נימא הוכיח בלי כתבו, וכמו כן לא אמרו היתר כיון דרשב"ג סובר הוכיח אפי' היכא דאיכא שאלה למה שתק מעיקרא ואנן לא נימא הוכיח אפי' היכא דליכא שאלה מעיקרא כלל, שוב ראיתי לרשב"ם ב"ב קל"ח דפסק כרבנן דהכא אבל לא ביאר הא בשוחט לע"ז לא אמרו איסור והיתר ולפי מ"ש ניחא, מיהו מתוך דברי התוס' בד"ה כי לא אתי לידי' מוכח כהרמב"ם כמו שאבאר בתוס' שם, ודע כי דברי הרמב"ם ז"ל בהלכות תרומות קשין לפע"ד בלא"ה דפסק שם דלא יאכלו בתרומה מכח ספק והיינו שמא מעיקרא לא רצה ולא הי' שלו מעולם והרי הוא פסק דמעוכב גט שיחרור אינו אוכל בתרומה א"כ אפי' אי חזר בו אח"כ ג"כ אינן אוכלין בתרומה דעכ"פ הפקיר אותם ומעוכב גט שיחרור אינו אוכל בתרומה וזהו קושיית הש"ס בכריתות שם הא קא אכלי זרים תרומה ומשני דס"ל מעוכב גט שיחרור אוכל בתרומה אבל הרמב"ם דפסק אינו אוכל בתרומה בין לרשב"ג בין לרבנן אינן אוכלין בתרומה, אבל באמת נראין לי דברי הרמב"ם בזה דהא בגיטין פרק השולח דמ"ב מיבעיא לן אי מעוכב גט שיחרור אוכל בתרומה ולמה לא פשיט מהך ברייתא דע"כ טעמייהו דרבנן דאוכל בתרומה, לכן נראה לי דהך סוגיא דהתם בכריתות לא אזיל בתר הך סוגיא דהכא דמוקמינן בזיכה לו על ידי אחר רק שקיבל ממנו בעצמו ואמר אי אפשי בה ולא ס"ל הא דאמר רבה הכא בשתק ובסוף צווח כ"ע ס"ל דקנה דאין זה ברור וכן מוכח הכא דאינו פשוט כ"כ דהא לא מקשה בתמי' רק ואפי' עומד וצווח והוי לי' להקשות ה"ד אי בעומד וצווח מ"ט דת"ק ואי בשתק ואח"כ צווח מ"ט דרשב"ג וע"כ דאין זה פשוט להקשות דיש לומר דרשב"ג ס"ל דכי יהיב אינש מתנה אדעתי' דלקבלי מיני' אבל זה כיון שתיכף חוזר בו ואינו רוצה אדעתא דהכי לא יהיב לי' שיחזור בו ולא יהנה ממנה כלום רק רבה ור"י קושטא דמילתא קאמרי דבהא אפי' לרשב"ג קנה דכל שקיבל ושתק קנה רק פליגי בזיכה לו על ידי אחר דלרבנן אמרינן מדשתק קננהו והשתא מיהדר קהדר בי' והיינו שרוצה לבטלה מעיקרא שאינו רוצה שיהא מקבל מתנה כלל משום ושונא מתנות יחי' כמ"ש רשב"ם בב"ב שם דקל"ח וכיון דאמרינן דאין חזרתו חזרה וע"כ המתנה היתה שלו מאיזה צד נימא דרוצה להפקיר כיון דע"כ הוי בגדר מקבל מתנה שוב אינו רוצה להפקיר ולא הי' דעתו רק שצא תהא מתנה מעולם ותחזור למרא, והשתא ממילא אוכלין בתרומה שאינן הפקר כלל כי לא נתכוון רק לחזור בו מעיקרא וחשב שיועיל כיון שלא קיבלם מעולם וכיון דאין חזרתו מועלת הרי הן שלו עד שיפקיר בפי' ושפיר סובר ת"ק מעוכב גט שיחרור אינו אוכל בתר