תפארת יעקב על חולין חלק א רנב

שם ומה במקום שמחשבה פוסלת במוקדשין בארבע עבודות וכו' פירש"י שחיטה וקבלה הולכה וזריקה באיזה מהן שחישב ע"מ לאכול חוץ לזמנו פיגול הוא אין מחשבה הולכת אלא אחר העובד ע"כ, ואיכא למידק כיון דמפיגול פריך בלא"ה לא קשיא לר"ל דר"ל מודה בפיגול דמחשבין מעבודה לעבודה דזהו עיקר פיגול ולמה לי' לשנויי מעיקרא לר"ל הא מקמי' דשמעה מר"י והא בתר דשמעה הדר בי' כפי פירש"י מקודם הא בלא"ה לא קשיא כלל וע"כ מדקתני פוסלת ולא מפגלת משמע ליה דלאו בפיגול מיירי כמו שפירש"י מעיקרא א"כ השתא נמי היכי מפרש מתניתין בפיגול, ונראה לי דכוונת רש"י דבשלמא לר"ל דליכא מעבודה לעבודה רק בפיגול שפיר קשיא דקתני פוסלת אבל לר"י דבאמת מחשבין במה שאינו פיגול רק פסול דהא בכולהו עבודות מחשבינן בהו פסול ובחולין רק בב' עבודות ממילא שפיר יש לפרש פיגול ופסול רק לפי שבא לומר החילוק במספר העבודות דבמוקדשין מחשבין בד' ובחולין בב' ובאמת בפסול חוץ פיגול מחשבין בה' דהיינו בהקטרה ג"כ אי הקטיר שלא לשמה בחטאת כמו שכתבו התוס' ריש זבחים דהא לששה דברים הזבח נזבח וילפינן מאשה ריח ניחוח והך קרא בהקטרה כתיב רק הש"ס נקט ד' עבודות דהני בכל גווני איכא אפי' בפיגול עכ"פ איכא ד', והק"ו הוא דמה במוקדשין דמחשבה פוסלת לעולם עכ"פ בד' עבודות משא"כ חולין דלעולם אינה פוסלת רק בב' עבודות אבל לא שייך למיתני מפגלת דוקא דהא פוסלת ג"כ מחשבה ואפי' בה' ולא הוזכר במתניתין מספר העבודות רק הש"ס נקט ד' משום דבפיגול ליכא רק ד' משא"כ לר"ל מעיקרא דנצטרך לאוקמא רק בפיגול שפיר קשיא רלא נקט מפגלת, ועמ"ש לקמן ע"ב מה שנראה לי בפי' סוגי' זו בתוס' בד"ה ר"ל אמר מותרת מודה ר"ל דחייב מיתה וכו' מידי דהוי אמשתחוה להר ואין לתמוה היאך נהרג הא דילמא מימלך ולא זריק וכו' אלך ואעבוד וכו' הכא וודאי לא מימלך כיון דעביד מעשה וכו' ועוד דהכא אפי' ידוע וודאי וכו' עע"ז בשחיטה זו וכו'. דברי התוס' הללו צריכין ביאור כי לכאורה יש לתמוה הרבה בדבריהם חדא היכי ס"ד לומר כתירוץ ראשון דלא חשיב עע"ז בשחיטה זו א"כ היכי ס"ד דחייב מיתה כיון שלא עבד כלל ע"ז וכי בשביל דוודאי יעשה אח"כ שיזרוק יהא חייב מיתה על השחיטה והיכי מדמה לה למשתחוה להר דעובד ההר בהשתחואה זו, ועוד במה נפשך אי זרק הדם הרי חייב על הזריקה ואי לא זרק אף שמיחו בידו שלא עלתה בידו לזרוק אבל עכ"פ היאך נחייבנו משום שהחליט בדעתו לזרוק שאם היתה עלתה בידו הי' זורק, מיהו בהא הי' אפשר לומר דכוונת התוס' דלמה יתחייב מיתה בהתראה בעת שחיטה דילמא מימלך ולא עביד והוי התראת ספק ולא הוי התראה לר"ל דסבר התראת ספק לא שמה התראה וממילא אפי' זרק באמת אח"כ אין לחייבו על זריקה זו בהתראה שהתרו בו כששחט על מנת לזרוק, ואהא תירצו כיון דעביד מעשה ששחט לא מימלך והוי התראה וודאית והדר תירצו דעע"ז בשחיטה זו על מנת לזרוק, אך מלבד דקשה לכוין דבר זה בתוס' דהתם גבי אלך ואעבוד לא משמע כלל מכח התראת ספק, ועוד כיון דחיובו הוא במה שזרק אח"כ מה ענין זה למשתחוה להר אפי' אי משתחוה להר פטור אבל כאן הרי זרק לע"ז והא לא מוכח ממשתחוה להר דבשביל דעביד מעשה לא מימלך והוי התראה וודאית וע"כ דהא מסברא ידעינן א"כ מאי מייתי ראיה ממשתחוה להר, ואי דבא להביא ראי' אף דהר מותר והכא נמי אף דבהמה מותרת מ"מ חייב מיתה הא ליתא דהכא על הזריקה חייב ומה שזרק וודאי אסור והבהמה אינה נאסרת כיון דלא עבד ע"ז בשחיטה ומה חידוש יש כאן מה שהבהמה אינה נאסרת והוא חייב מיתה דאטו אי יזרוק דם בהמה שחוטה אינו חייב מיתה והרי התוס' גופייהו ס"ל לקמן ריש ע"ב דבזריקה אין הבהמה נאסרת ופשיטא דמי שזורק דם לע"ז חייב מיתה ומה ענין הבהמה לזריקת דם עד שהוצרך להביא דמיון ממשתחוה להר, הן אמת דבלא"ה יש לתמוה בהך סוגי' דסנהדרין דקאמר מידי דהוי אמשתחוה להר דהר מותר ועובדו בסייף שהרי המשתחוה להר ההר הוא הע"ז שעובד אותה ולא נאסר משום דהוי מחובר אבל הכא אין הבהמה ששוחט אותה הע"ז רק הוא עובד ע"ז ממש שאינו הר ועובדה במה ששוחט לה הבהמה והבהמה נאסרת בעלמא מכח תקרובת ע"ז וכיון דלא נאסרה כאן ש"מ דמה ששוחט על מנת לזרוק אין זה תקרובת ע"ז וא"כ למה יתחייב מיתה דאי עבד ע"ז בשחיטה זו א"כ הוי תקרובת ע"ז וראוי לאוסרה, ואם באנו לחלק מסברא דאף דהבהמה מותרת מ"מ הוא נקרא עובד ע"ז אבל אין דבר זה נלמד ממשתחוה להר שהשוחט על מנת לזרוק הוי עובד ע"ז אף שאינו שוחט לע"ז רק לזרוק לע"ז, מיהו בהא אפשר לומר דעיקר הדמיון למשתחוה לה הוא דס"ד כיון דחזינן דהקפידה תורה בע"ז על העובד ועל הנעבד ועל הדבר שעבד בו שיהי' הכל חרם ואבד תאבדון כתיב על הכל והשתא ס"ד שאי אפשר שיתחלקו דכל שהעובד חייב מיתה ממילא הנעבד ודבר שעבד בו הם כמוהו במצות אבד תאבדון ואסורין בהנאה, והשתא הכא אי אפשר לומר דלענין איסור הנאה של הבהמה לא חשבינן לה תקרובת ע"ז ולענין לחייבו מיתה חשבינן שעבד ע"ז בשחיטה זו, ואהא מייתי שאין לתמוה בכך שהרי מצינו לענין הנעבד דמשתחוה להר דהנעבד אינו נעשה ע"ז לאוסרו והוא נהרג על שעבד ע"ז, וכמו כן אין לתמוה בכאן באיסור הבהמה דלענין לאסור הבהמה לא חשבינן כאילו נשחטה לע"ז ולענין חיוב מיתה חשבינן שעבד ע"ז, אמנם עיקר טעמא דמילתא בין במשתחוה להר בין בהך דהכא עיקר הכוונה דמ"מ הוא קיבלו לאלוה אף שאינו ע"ז ולא הועיל קבלתו לעשותו ע"ז מ"מ הוא נהרג על קבלתו לאלוה וכמו כן אי שחט על מנת לזרוק אף דבהמה לא נעשה תקרובת ע"ז ולא נאסרה מ"מ הוא נהרג על קבלתו שקיבל הע"ז לאלוה במה שהחליט בדעתו ושחט על מנת לזרוק לע"ז, ומעתה גם דברי התוס' נכונים דמעיקרא קשיא להו דחזינן באלך ואעבוד דאינו נהרג ולא חשיב כמקבלו תיכף לאלוה שאין זו קבלה בהחלט ולא דמי לאומר אלי אתה, ואהא תירצו דדוקא באומר אלך ואעבוד אין זו קבלה בהחלט דדילמא מימלך ולא הי' הדבר מוחלט בדעתו לעובדו ולא קיבלו עדיין לאלוה אבל כאן כיון שעשה מעשה ושחט על מנת להקריב הדם לע"ז הרי זה החלט גמור דקיבלו לאלוה להקריב לפניו, ותירוץ השני הוא דדוקא התם בדיבור אלך ואעבוד אין זו קבלה אבל כאן השחיטה הוא הקבלה בעצמה כי הוא עובדו תיכף בשחיטה זו על מנת לזרוק ואף דלענין תקרובת אין מחשבין מעבודה לעבודה ולא נאסרה אבל לענין מיתה הוי שפיר כאלו עבד תיכף בשחיטה זו כנ"ל. בד"ה אלא זביחה דעכו"ם קימא אי חשיב פיגול אף במחשבה וכו' שפי' בפי'. דבריהם תמוהין לפע"ד חדא דאי ס"ד דפיגול הוי במחשבה בלבד והיינו מדכתיב לא יחשב א"כ למה לי ללמוד בפרק הניזקין מכהן גדול ביוה"כ דדבר שבידו נאמן הא מכל פיגול מוכח דמועיל במחשבה והיאך יאומן שחישב וע"כ דדבר שבידו נאמן ומדהוצרכו להוכיח מכה"ג ביוה"כ ש"מ דפיגול בדיבור דוקא, גם מה דפשיטא להו דבע"ז בעינן שיחשב בפי' תמוה לפע"ד דהא לעיל במשנה דף י"ג דקתני שחיטת נכרי נבלה ומטמאה במשא מוקמינן מתניתין דלא כר"א דאמר סתם מחשבת כותי לע"ז והרי התם בוודאי מיירי בעע"ג דאל"כ פשיטא דחשיד לקלקל א"כ אי דיבר בפי' אפי' לת"ק יהא אסור בהנאה ואי שתק גם לר"א מותר בהנאה, ועוד עכ"פ למה לא מוקי לה דהיו אצלו מתחילה ועד סוף ולא שמענו דחשיב, ועוד אפי' אי מיירי מתניתין ששחט ולא ידענו אי דיבר אי לא דיבר מ"מ היכי מוקי לה דלא כר"א ע"כ לא שייך לומר סתם מחשבת כותי לע"ז דהיינו דמסתמא שוחט לע"ז אבל שנאמר מסתמא דיבר בפה לע"ז דאטו בנכרי השוחט לע"ז ג"כ סובר דלא מהני שחיטתו רק שיוציא בשפתיו ואין לנו לאוסרה בהנאה מספק, וברור דכל שחישב לע"ז אסרה בהנאה בלי דיבור כלל ועמ"ש בגמרא:

בד"ה פנים קשיא לר"ל פי' בקונ' וכו'. ולדעתי לק"מ דכיון דנקט ר"י מוקדשין וחולין ש"מ דבמוקדשין לבר חולין. פוסלת מעבודה לעבודה דאי דוקא בפיגול הרי במוקדשין ג"כ אין מחשב כמו בחולין דמחשבת ע"ז בחולין הוי כמו פסול קדשים שאינו פיגול ולכך הוי לי' לומר מפגלת ולא להזכיר מוקדשין וחולין ואולי גם רש"י נתכוין לכך:

בא"ד אבל קשה וכו' דמה לתרווייהו וכו'. עמהרש"א והנה דבריו הם קושיית הש"ס בזבחים שם, ונראה כוונתו שבא להקשות על התוס' דכיון דבהך פירכא עצמה נדחו דברי ר"ל בזבחים וכאן דאזיל ליישב דברי ר"ל היכי נימא דלכך לא מפרש בשינוי בעלים מכח הך פירכא דהא ר"ל לא ס"ל הך פירכא דאל"כ נדחו דבריו בלא"ה מכח ק"ו ומה במקום דאין מחשבה פוסלת באותה עבודה מחשבינן מעבודה לעבודה מקום שמחשבה פוסלת באותה עבודה אינו דין שתפסל מעבודה לעבודה:

ומטעם זה אני אומר דבלא"ה לא קשה קושיית התוס' מפיגול ושינוי בעלים שהרי ע"כ כיון דלא חייש ר"ל לק"ו דרב אשי זבחים דף י' וע"כ משום דסובר דוקא שינוי בעלים כיון שאין מחשבה פוסלת בשחיטה עצמה דאפי' שחט שלא לשמו כשר שפיר פוסלת מחשבה על זריקה דכיון שחישב על זריקה השחיטה ג"כ פסולה אבל היכא דמחשבה פוסלת באותה עבודה וע"כ הוא מחשב באותה עבודה לשמה ממש שוב אין דבר אחר פוסלת עבודתו כיון שנעשית לשמה כמצותה אינה נפסלת מכח שלא לשמה, וכללא הוא דלעולם מחשבה פוסלת היכא דפוסלת באותה עבודה אינה פוסלת מעבודה לעבודה והיכא דאינו פוסלת באותה עבודה פוסלת מעבודה לעבודה א"כ שוב אי אפשר לעשות ק"ו מפיגול ושינוי בעלים דאדרבא היינו טעמא דפוסלין מעבודה לעבודה לפי שאין פוסלין בעבודה אבל בחולין דהיא בעבודה עצמה אין כאן גריעותא שאין פוסלת מעבודה לעבודה דבקדשים נמי היכא דפוסלין בעבודה עצמה אין פוסלין מעבודה לעבודה, והי' אפשר לכוון קצת דבר זה בתוס' אבל לשון התוס' מורה שבאו לעשות פירכא על זה מחשב וזה עובד דהתם לא מהני לפי שאינו באותה עבודה משא"כ כאן וזה קשה כמ"ש מהרש"א דסוגי' דהכא לא אזיל בתר סברא זו דאל"כ דברי ר"ל מוקשין בלא"ה ולפי מ"ש ניחא ודו"ק:

בד"ה חוץ קשיא לר"י וא"ת ולימא דקאי ר"י כרבנן וללישנא בתרא