תפארת יעקב על חולין חלק א רנא

אינו מקריב והישראל אינו מקריב רק באכילה אסורה דאף שאין כאן תקרובת מ"מ יש כאן מחשבת ע"ז הפוסל השחיטה וה"ה הכא כיון שהישראל אינו מקריב דשחיטתו אינה רק שיזרוק העכו"ם לע"ז ובשלמא אי שוחט שיזרוק הוא עצמו לע"ז והוי לי' הוא עצמו כשוחט לע"ז דמחשבין מעבודה לעבודה הוי שפיר בשחיטתו תקרובת ע"ז אבל לא בשוחט שיזרוק העכו"ם דכיון שאינו חייב מיתה ולא הוי מומר לע"ז פשיטא שאין כאן תקרובת ע"ז והיינו דנקט פסולה אבל בברייתא לקמן מיירי דשחט שיזרוק הוא לע"ז ואי דהוי מומר קמ"ל דהוי זבחי מתים כנ"ל:

שם מחשבין מעבודה לעבודה וילפינן חוץ מפנים ור"ל אמר אין מחשבין ולא ילפינן חוץ מפנים. תמוה לי דמשמע דעיקר פלוגתייהו אי ילפינן חוץ מפנים, א"כ בין ללישנא קמא דלעיל בין ללישנא בתרא פליגי ר"י ור"ל בפלוגתא דתנאי דללישנא קמא רבנן ור"א ס"ל דילפינן חוץ מפנים ור"י נמי לא פליג עלייהו רק דסובר בפנים נמי לא ללישנא בתרא ס"ל לרבנן דלא ילפינן חוץ מפנים ור"א סבר דילפינן א"כ ללישנא קמא קשיא לר"ל מרבנן ור"א וללישנא בתרא הוי כתנאי. ונראה לי דר"י ור"ל פליגי בהני תרי לישני דלעיל דר"י ס"ל כלישנא קמא דכלהו ס"ל ילפינן חוץ מפנים רק ת"ק ס"ל סתם מחשבת כותי לע"ז לא אמרינן ור"ל סובר כלישנא בתרא דבשמעיני' דחשיב פליגי וסובר ת"ק חוץ מפנים לא ילפינן לכן ס"ל כת"ק דר"א, ובזה מיושב קושיית התוס' לקמן בד"ה חוץ כמו שאבאר שם וניחא נמי לישנא דר"י ור"ל דהוי לי' לומר דלא ילפינן ולהנ"ל ניחא דאהך דלעיל קאי ודו"ק:

שם אלא זביחה דעכו"ם דמיתסרא היכי משכחת לה. יש לתמוה בל' זה דהא בהדיא קאמר ר"י אין הכל הולך אלא אחר השוחט הרי מפורש בדבריו דמיתסרא ועל מה אנו דנין אי שחיטה לע"ז אינה אוסרת כלל, ורש"י ז"ל פי' דמיתסרא בהנאה והיינו דלא נפרש ק"ו לענין הנאה מה מוקדשין דמחשבה פוסלת בהנאה כ"ש חולין שאין מחשבה פוסלת בהנאה ועל זה מקשה היכי משכחת לה זביחה דאסורה בהנאה, אבל פירושו צ"ע מלבד דתקרובת ע"ז נסתפקו התוס' במרובה דאינו אסור בהנאה רק מדרבנן אבל בלא"ה קשה מאד לפרש מתניתין פוסלת בהנאה, גם היכי שייך להקשות כה"ג בלשון היכי משכחת לה רק הא מפורש דאסורה בהנאה במקומות הרבה. לכן נראה לי דוודאי יש לחקור בשוחט לע"ז דאסור באכילה ובהנאה אי איסור האכילה הוא מצד דמחשבת ע"ז מפסיד מעשה השחיטה והוי כלא נשחטה או דשחיטה מעלי' הוא רק מחמת שנעשית תקרובת ע"ז ואסורה בהנאה ממילא אסורה באכילה ג"כ והוי כמו אי הי' מקריב בהמה שחוטה (כהוגן ע"י אחר] לע"ז דאסורה באכילה והנאה אף דשחיטה וודאי אינה פסולה שכבר נשחטה בהכשר רק האיסור כמו אי היה מקריב דבר מאכל אחר, ודבר זה יש להוכיח מתוך דברי הר"ן לקמן דכתב דאפי' למ"ד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו באכילה אסורה דמישרא לא שרי לה והוא תמוה מאד כיון דמותרת בהנאה דלאו תקרובת ע"ז הוא מאיזה צד תהא אסורה באכילה מה בכך דהוא המתיר בשחיטתו מ"מ הא לא בעי כוונה לשחיטה ואטו אם ישחוט בהמה שלו כהוגן ויאמר בפי' דאינו רוצה להתירה פשיטא דמותרת כל שנשחטה יפה ומ"ש כאן דאסורה באכילה ולא שרי לה, וברור דסובר הר"ן דמחשבת ע"ז פוסלת השחיטה מלבד איסור תקרובת ע"ז דאף דחולין לא בעי כוונה אבל מחשבת ע"ז מחריב בה [ואף דלענין או"ב חייב למ"ד שחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה אף דשוחט ונתנבלה לכ"ע פטור היינו משום דכל ששחיטה עצמה כראוי רק דבר אחר גרם ליפסל חייב משום או"ב], והשתא בשוחט בהמת חבירו לע"ז לענין לעשותה תקרובת לאסור בהנאה אינו יכול שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אבל לפסול השחיטה כמו שלא נשחטה שפיר יכול לפוסלה במחשבת ע"ז דאי אפשר לחדש היתר במחשבה של ע"ז רק איסור אינו יכול לחדש בשל חבירו וזה ברור, ועמ"ש עוד לקמן בדברי הר"ן הללו:

ונראה לי ראי' ברורה להר"ן מדברי ר' יוסי דמתניתין דקאמר אין הכל הולך אלא אחר השוחט הרי בהדיא דבשוחט בהמה שאינה שלו הכל תלוי בשוחט בלבד וקשה הא שמענו לר' יוסי בהדיא פ"ז דכלאים משנה ד' דהמסכך גפנו על תבואתו של חבירו אין אדם אוסר דבר שאינו שלו וע"ש בתוס' יבמות דף פ"ג ריש ע"ב שכתבו דדמי לשוחט בהמת חבירו ועשה בה מעשה דאין אדם אוסר לפי שהוא דבר התלוי במחשבה וכלאים נמי תלוי במחשבה א"כ היכי קאמר אין הכל הולך אלא אחר השוחט הא בעלים נמי בעינן שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו וע"כ דמחשבת ע"ז פוסלת השחיטה מלבד התקרובת הילכך אפי' שוחט בעצמו בלבד חישב לע"ז פסלה דלא שייך לומר אין אדם אוסר כה"ג שיהא הוא המתיר במחשבה של ע"ז הפוסלת והשתא ניחא דס"ד לומר דבחולין באמת אין מחשבה פוסלת רק תקרובת ע"ז שנתחדש בה הוא האוסר באכילה ושפיר הוי ק"ו ומה התם דמחשבה פוסלת שאין דבר אחר הפוסל מ"מ לא מהני מחשבת בעלים רק מחשבת שוחט דוקא כ"ש בחולין שאין מחשבה פוסלת כלל רק מחמת תקרובת נאסרה כ"ש שאין ראוי שיועיל מחשבת בעלים לחדש תקרובת ע"ז ביד השוחט מה שלא הקריב לע"ז כלל, ואהא קאמר דאי מחשבה אינה פוסלת בחולין כלל היכי קאמר איך הכל הולך אלא אחר השוחט דאי שחט לע"ז אסרה הא כיון דהנאה ליכא הכא דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו א"כ שוה שוחט לבעלים דכמו דבעלים אין אוסרין כמו כן השוחט והיכי קאמר אין הכל הולך אלא אחר השוחט הא שוחט לא עדיף מבעלים רק תרווייהו בעינך שיחשבו לע"ז ודו"ק:

שם אלא פשיטא מעבודה לעבודה וכו'. תמוה לי דהוי ליה לומר דהק"ו כך הוא ומה מוקדשין בזריקה דבעינן שיזרוק לשם בעלים א"כ הי' ראוי יותר שיועיל מחשבת הבעלים לקלקל העבודה כיון שעבודה זו לשמם דוקא נעשית מ"מ אין הבעלים מקלקלין במחשבתך כ"ש שחיטה בחולין שאין צריך לשם בעלים כלל ואפי' יחשב לשם אחר פשיטא דכשר ואפי' מתעסק בעלמא וכיון דלא בעינן לשמם פשיטא שאין ראוי שיועיל מחשבת בעלים לקלקל שהם כאחר לגמרי בשחיטה זו ואין להם שייכות בה יותר מאחר דעלמא, והתוס' הקשו כה"ג לענין מעבודה לעבודה דפסול בשינוי בעלים אבל לפי מה שהקשיתי לא תירצו כלום, וצריך לומר דבשלמא אי נפרש מעבודה לעבודה שפיר הקשו התוס' דשפיר הוי ק"ו דבמוקדשין יש מחשבה הפוסלת מעבודה לעבודה כגון פיגול ושינוי בעלים ובחולין ליכא ולא הוצרך ר"י לפרש באיזה אופן פוסל מחשבה מעבודה לעבודה אבל אי נימא דהק"ו הוא כמו שכתבתי העיקר חסר בדברי ר"י דמה התם שהבעלים שייכין בעבודה אינן פוסלין כ"ש חולין דאין להם שייכות בשחיטה כנ"ל:

שם מקום שאין מחשבה פוסלת בחולין מעבודה לעבודה וכו'. יש לתמוה מנא לי' לר"י בפשיטות דבחולין מעבודה לעבודה לא דהא חזינן לענין זה מחשב וזה עובד דבקדשים נמי לא אמרינן מ"מ הוצרך ר"י ללמוד בק"ו דבחולין לא אמרינן כ"ש מעבודה לעבודה דבקדשים אמרינן כ"ש שצריך ק"ו דבחולין לא אמרינן ומ"ש דמעבודה לעבודה בחולין פשיטא לי' דלא אמרינן בלי ק"ו כלל אף דבקדשים אמרינן דמחשבין מעבודה לעבודה, ועוד היכי יאמר ר"י ק"ו בפשיטות דעיקרו הוא דבקדשים מחשבין מעבודה לעבודה ובחולין לא מה דבר פלוגתי' כמו דסובר דילפינן מקדשים דבעלים מפגלין ה"ה בחולין אף דבקדשים כתיב קרא והקריב המקריב דגלי קרא דבעלים בקדשים הוי מקריב מ"מ ילפינן חולין א"כ ממילא כ"ש מעבודה לעבודה כיון דמחשבין בקדשים ה"ה בחולין, מיהו לא קשיא היכי מתחיל לומר אין הכל הולך אלא אחר העובד הא לבר פלוגתי' במוקדשין נמי אמרינן זה מחשב וזה עובד, דכבר כתבתי לעיל דמ"מ כיון דעיקר טעמי' דבר פלוגתי' משום דכתיב והקריב המקריב שפיר דייק ק"ו דמה במוקדשין מצד הסברא לולא קרא הכל הולך אחר העובד כ"ש בחולין דליכא קרא דראוי שיהא הכל אחר השוחט רק אינהו ס"ל דקרא דמוקדשין ילפינן מיני' לחולין ג"כ ובהא פליג עלייהו ר"י דאין ללמוד חוץ מפנים וממילא איכא ק"ו ור"י נקט סתמא אין הכל הולך אלא אחר העובד ולא זכר לולא קרא משום דבהא נמי פליג דבקדשים נמי בעלים לא הוו מקריב אבל הנ"ל קשיא לכאורה. לכן נראה לי דפשיטא לי' לר"י דבחולין אין מחשבין מעבודה לעבודה לכ"ע דבשלמא בקדשים כיון דבעינן בהו העבודות וכלהו לעיכובא והוי כלהו כחדא עבודה וכל שחישב בשחיטה על זריקה הוי כמו שחישב על שחיטה עצמה או בזריקה עצמה דכלהו על כרחך מישך שייכי להדדי, אבל בחולין היכי שייך מעבודה לעבודה כל שלא זרק אין כאן עבודה של זריקה דמאיזה צד נימא דיזרוק דם לע"ז ויעבור איסור מיתה וכל כמה דלא זרק לא שייך מחשבה על זריקה דלא יזרוק כלל, ומ"מ דייק מק"ו דהא חזינן במוקדשין שפוסל במחשבה על עבודה שאינו עובד אז בשעה שמחשב ומ"מ לא מהני מחשבה על עבודת חבירו כ"ש בחולין דלא מצינו כה"ג כלל מחשבה על עבודה שאינו עובד בשעה שמחשב כ"ש דלא מהני מחשבה על עבודת אחר כנ"ל, ועמ"ש בתוס' בד"ה חוץ ליישב בזה קושייתם שם. שם הא מקמי' דשמעה והא לבתר דשמעה וכו'. פירש"י תמוה מאד כמו שתמהו התוס', ולפעד"נ לפרש בפשיטות דהכי קאמר דהא חזינן דר"ל קאמר חוץ מפנים לא ילפינן משמע דפנים מפנים ילפינן ובאידך מחלוקת בקדשים קאמר דפנים מפנים לא ילפינן וע"כ דמעיקרא קודם ששמע מדברי ר"י דילפינן חוץ מפנים לא הוי ס"ל רק חוץ מפנים לא ילפינן אבל פנים מפנים ילפינן והיינו מכח אותה הוכחה ממתניתין דע"כ ק"ו דר"י מעבודה לעבודה אבל בתר דשמע מר"י דילפינן חוץ מפנים ע"כ דר"י אינו מפרש מתניתין מעבודה לעבודה דא"כ מוכח דלא ילפינן חוץ מפנים, ואהא פליג עלי' טפי דאפי' פנים מפנים לא ילפינן כיון דע"כ סבירא לך דמתניתין לאו במעבודה לעבודה משתעי, והשתא ממילא אין כאן קושיא רק לר"י היכי מפרש מתניתין אבל ר"ל חזינן דהוי ידע הוכחה זו ממתניתין ולכך בפלוגתא ראשונה אמר חוץ מפנים לא ילפינן דמשמע פנים מפנים ילפינן רק בתר דשמע מר"י דיליף חוץ מפנים ע"כ דמפרש מתניתין לאו מעבודה לעבודה, פליג עלי' טפי באידך דאפי' פנים מפנים יש ללמוד וזה ברור לפע"ד ועמ"ש בסמוך