תפארת יעקב על חולין חלק א כד

וכדומה, בוודאי אמרינן רוב מומחין הן כהך ברייתא דתרנגולת שחוטה, רק בליתיה קמן מיירי אבל איתי' במקום אחר, ולולא דאחרים רואין צריך לטרוח להדר אחריו ולבדקו, והיינו שחיטתן כשרה דמעיקרא ע"י בדיקה, ואפי' ליתי' קמן צריך לבדקו דוקא, ועלה קתני וכולן דבאחרים רואין שחיטתו כשרה בלי שום בדיקה ואין צריך להדר אחריו ולבדקו, ונראה לי שזאת היתה כוונת הראב"ן שהביא הש"ך בי"ד סי' א', וכבר כתבתי בחידושי גיטין שלי ראיה להראב"ן מהך משנה דפרק כל הגט, המביא גט והניחו זקן או חולה ע"ש, והנך אמוראי דפליגי על רבינא ס"ל דרובא מהני אפי' לכתחילה, ובהא קי"ל כרבינא דהוא בתרא כיון דברייתא דתרנגולת שחוטה אינה כנגדו כמו שביארנו כנ"ל, ומיושב ממילא קושית התוס' בדיבור שאחר זה, דדוקא בליתיה קמן שייך לאוקמא, דמעיקרא נמי בהכי איירי דאפילו אינו לפנינו צריך לטרוח לבדקו, אבל בלא גמיר דשחיטתו אסורה לא מצי לאוקמא כלל, דהא מעיקרא שחיטתו כשרה קתני:

בד"ה דליתיה קמן דליבדקיה תימא דמשמע הא איתי' קמן ולא ידע וכו' ולקמן פריך אי דידע דלא גמיר פשיטא. דברי התוס' הללו צריכין בירור ודיקדוק היטב, והנה מהרש"א ז"ל פי' דהוכחת התוס' מדמשני דליתיה קמן למיבדקיה ולא קאמר דאיתי' ולא גמיר וכן פירשו יתר מפרשים, אבל לדעתי שלא היה זאת כוונת התוס', מלבד דקשה דה"ל להקשות מעיקרא מאי קושיא בבודקין סגי נימא דבדקוהו ולא גמיר, אבל בלא"ה נראה לי שלא ירדו לעומק דברי התוס' כמו שאבאר, והנה בעיקר הקושיא מהך דלקמן פי' מהרש"ל דכוונתם על פי פירש"י, דהכוונה פשיטא דראה מותר ולא ראה אסור, ולכאורה תמוה דבפשיטות קשיא להו שפיר כיון דפריך פשיטא ולא פריך דעדיפא, ברישא למה מותר, ש"מ דהא ניחא ליה דראה מותר אפילו לא גמיר, רק סיפא בלא ראה דאסור קשיא ליה פשיטא, אבל באמת הא ליתא דאי נתכוונו התוס' להביא ראיה דראה מותר מר"נ דלקמן, למה להו למידק ממה דפריך פשיטא ולא פריך ברישא למה מותר, הא בלא"ה מסיק התם באמת דמיירי בידע דלא גמיר וכגון דשחט חד סימן שפיר, מוכח להדיא דבראה מתחילה ועד סוף מותר בלא גמיר, ועוד דהוי להו להביא מלקמן ד"ט, דמוקי הך דר"י א"ש כל טבח שאינו יוד ה"ש אסור לאכול משחיטתו, בשחט לפנינו ב' וג' פעמים שפיר, מדהאי שחט שפיר האי נמי קמ"ל אידך שמא דרס, מבואר להדיא דהנך דשחט לפנינו מותר אפי' אינו יודע ה"ש ולמה להו להביא ממרחק מה דמבואר מעיקרא להדיא, וברור דלא נתכוונו התוס' להקשות מר"נ ור"י א"ש רבינא, דאטו גברא אגברא קא רמית, רק כוונתם להקשות כיון דעכ"פ שמענו לרבינא דבלא גמיר אסור אפי' רואין, א"כ היכי ס"ד להקשות על ר"נ פשיטא [והיינו כמו שכתב מהרש"ל ע"פ פירש"י דהקושיא פשיטא דראה מותר] מה דרבינא סובר באמת דאסור, עכ"פ צריך ר"כ לאשמועינן דמותר, [והא דמשמע ליה לרש"י לפרש דהקושיא ארישא ג"כ, דילמא רק אסיפא דהא באמת לא משני רק אסיפא, היינו משום דכמו דלא משני רק אסיפא וניחא ליה דרישא אגב סיפא נקט, א"כ כמו כן אי על ראה לא קשיא ליה פשיטא, הוי ליה לומר דסיפא אגב רישא נקט, וע"כ דעל רישא נמי קשיא ליה פשיטא], וזה שתמהו דהכא משמע דבאמת אסור ולקמן לר"נ פריך פשיטא דמותר:

אלא דאכתי קשיא לי כיון דעיקר הוכחת התוס' דבידע דלא גמיר אפי' ראה אסור, הוא מכח מה דמוקי בליתי' קמן למיבדקי' ולא מוקי בידעינן דלא גמיר, כמו שפי' מהרש"א ז"ל, א"כ אכתי תיקשי דהוי להו להקשות בפשיטות ממימרא דר"י א"ש דלקמן ד"ט, ומסקנא בדף י"ב דס"ל בהדיא בראה מותר אפילו לא גמיר, ומאיזה צד מוקי הכא מילתא דרבינא בליתיה קמן למיבדקיה שיחלוק על ר"נ ור"י א"ש מה שאין צורך לזה כלל, ואין הכרח בדברי רבינא לזה, דהא מצי מיירי בבדקוהו ולא גמיר, ולא בליתיה קמן דוקא, והוא תמוה לכאורה, וליכא למימר דלא נתכוונו התוס' רק להגדיל התימה דמה דהכא ס"ל דאסור פריך התם פשיטא דמותר, דאטו יש להם הכרח גמור דארישא דמותר מקשה פשיטא, דאף דמסיק אח"כ דרק סיפא קמ"ל, לא דמי דוודאי אי ר"נ איסורא קמ"ל שפיר שייך למיתני דוקא ראה מותר ולא ראה אסור, וכולה מילתיה איסורא היא, אבל אי ר"נ היתר אתי לאשמועינן, וודאי הך ואם לאו מיותר לגמרי כיון דהא פשיטא, ועכ"פ טפי הוי להו להקשות ממה דמפורש דמותר בלא ראה, ולמה להו לאוקמא כאן מילתא דרבינא בליתיה דוקא כיון דאפי' איתי' מותר ברואין, ומנא להו דלרבינא אסור בידעינן דלא גמיר אפילו רואין:

ועור יש לתמוה בעיקר קושיית התוס', דהיכי אפשר לאוקמא בידעינן דלא גמיר, דהך וכולן אהנך דהוזכרו מעיקרא על חש"ו ועל אותן שנתכוונו בשחיטתן כשרה, לכל מר כדאית ליה, הילכך דוקא בליתיה קמן שייך לאוקמא דמעיקרא הוזכר שחיטתן כשרה בבדיקה, וקאמר דברואין כשר בלי בדיקה, אבל לומר במי שנבדק ואינו יודע, היכן הוזכר זה קודם דהא זה שחיטתו אסורה ולא כשרה, ואיש אחר הוא לגמרי שלא הוזכר קודם כלל, ואפי' בליתיה קמן כתבתי מקודם דיש להקשות דלא הוזכר קודם, רק בזה ע"כ צריך לומר דמ"מ לא נשתנה האיש, רק דאנן לא ידעינן ליה, וזה הוזכר קודם דשחיטתן כשרה במי שלא ידענו אותו דלכך רק דיעבד כשר ולא לכתחילה, ויש בו שני היתרים בדיקה ואחרים רואין, וזה או זה מתיר שחיטתו, אבל לומר במי שנבדק ואינו יודע היכן הוזכר זה, הא זה שחיטתו אסורה היא ולא כשרה, ועכ"פ היה לו להזכירו מעיקרא לאיסור ולומר אח"כ וכולן, תדע דלא מוקמינן וכולן לאוקימתא דמומר במי שאינו לא לתיאבון ולא להכעיס, להר"ן דמותר ברואין, וכן לפירש"י במומר להכעיס דמשמע דמכשיר בו ברואין, וע"כ דאי אפשר לכלול בוכולן איש אחר שלא הוזכר מעיקרא כלל, ויכול לומר שהלך לו, ומיירי שפיר באותו האיש דמעיקרא שאין אנו יודעין אותו ויש בו היתר דיעבד ע"י בדיקה או ברואין כשהלך לו:

ועוד יש לתמוה דאטו הך ואחרים רואין הוא תיקון ועצה לעשות עכשיו להתיר, רק כך היה שראו אחרים ששחטו, א"כ פשיטא שלא נבדקנו עכשיו, דמה צורך לבדקו כיון דבכל גווני כשר, ומעיקרא שהקשו בבודקין סגי, הכוונה בני אחרים ג"כ יש לו היתר בבדיקה, אבל שנוקמא דבדקוהו ולא ידע, זה אי אפשר, דכיון שיש כאן אחרים שראו פשיטא שלא בדקוהו ולא נבדקנו דמה צורך לבדקו, וא"כ היכי נוקמא דבדקוהו ולא גמיר דאטו בשופטני עסקינן שנבדקנו עכשיו בכדי כיון שכבר ראו אחרים ששחט יפה, ושפיר פריך כיון שישנו לפנינו למה לי היתר זה של אחרים, כיון שיש היתר של בדיקה, ומשני דליתיה למיבדקיה שהלך לו אבל לא שנבדק כיון דבאמת אחרים רואין בוודאי לא נבדק, ואי דנוקמא דבדקוהו קודם ששחט ולא גמיר, הא פשיטא דלא מיירי בכך מתניתין, דהא הכל שוחטין קתני בידענו דגמיר ואי לא ידענו לכתחילה אינו שוחט רק אי שחט כשר, א"כ ע"כ לא מיירי בנבדק קודם ששחט, דשחיטתו אסורה, ומתניתין שחיטתו כשרה קתני, וע"כ לא נבדק קודם וכששחט וראו אחרים פשיטא שלא נבדק אח"כ, והיה אפשר להקשות קושיא זו באופן זה, דמאי פריך בבודקין סגי אנן הכי קאמרינן, נהי דוודאי לא נבדק אבל מ"מ מאי קושיא בבודקין סגי, הא מ"מ הוצרך היתר רואין, דלולא רואין והיו צריכין לבדקו עדיין לא הוי ידעינן היאך יפול דבר אי גמיר אי לא גמיר, והשתא ברואין כשר ואין צריך שום בדיקה דאפי' אי באמת לא גמיר כשר, אבל באמת הא נמי לא קשיא כלל, דעכ"פ כיון דעיקר התירוץ הוא דלכך מועיל רואין דבהיתר בדיקה יכול להיות שלא יועיל א"כ מאי נ"מ אי תולה האופן שלא יועיל שילך לו ולא יהא כאן, או דלא יהא גמיר, אדרבא טפי קאמר, דע"י בדיקה עומד בספק אפילו אי גמיר, שלא יהא היתר לבשר כגון שילך לו, ולמה לו לתלות דוקא בלא גמיר כיון דאפי' אי גמיר באמת צריך רואין, דפעמים שאינו לפנינו לבדקו, [ולפי מה שאבאר לקמן ליישב קושיית התוס' מיושב גם זה בלא"ה]:

לכן נראה ברור דכוונת התוס' להיפוך, דוודאי אי אפשר לאוקמא מתניתין לפי פירושו של רבינא, רק בליתיה למיבדקיה, לא בנבדק ולא גמיר דלא הוזכר כלל במתניתין, והשתא ממילא מוכח ממתני גופא לפי פירושו של רבינא דבידע דלא גמיר אסור אפי' אחרים רואין, דאל"כ היכי קאמר התנא וכולן ששחטו דבליתי' למיבדקיה כשר ברואין כיון דאפי' לא גמיר וודאי כשר, ומקמ"ל מתניתין היתר רואין בליתיה למיבדקיה, כיון דאפי' לא גמיר כשר, ותנא ע"כ בליתיה למיבדקיה מיירי, דאי בידעינן דלא גמיר לא שייך וכולן, שלא הוזכר זה מעיקרא כלל, וע"כ דבאמת בידע דלא גמיר אינו כשר ברואין, ואהא תמהו התוס' דלקמן מקשה פשיטא מה דלפי פירושו של רבינא במשנה ע"כ אפי' רואין אסור בלא גמיר, וזהו שכתבו תימה דמשמע הא איתיה קמן וכו' והיינו כיון דע"כ רק בליתיה למיבדקיה מיירי, דאי לא"ה לא אתי שפיר וכולן דלא הוזכר מעיקרא איסור בלא גמיר עד שיאמר וכולן, א"כ משמע דרק בליתיה כשר ברואין ולא בלא גמיר, ומשמעות זה מוכח במשנה עצמה, כנ"ל:

ומה מאוד אני תמה על הרשב"א בתשובה סי' תק"ל שכתב שם וז"ל כתבת עוד משם הר"ר דן דמי שאינו יודע ה"ש אפילו אחרים רואין אותו אין שחיטתו כשרה. ודאיק לה מדרבינא דאוקי מתניתין בליתיה קמן למיבדקיה וכו', תשובה מה עשה לך הר"ר דן שאספת אל ספר טעות ושיבושין כאילו משמו, כי אילו אמרה לא ידע בשמעתא כלום ע"ש, ומעתה הלא דברי הר"ר דן הם דברי התוס' ממש שהניחו באמת בתימה מהך דר"נ דלקמן, אבל עכ"פ לרבינא דהכא פשיטא להו דכל דידעינן דלא גמיר לא מהני אחרים רואין:

ומה שתמה הרשב"א שם וכתב חדא דהא וודאי לא נפקי חש"ו מכלל וכולן ששחטו דקתני במתניתין וכו' וחש"ו בוודאי אין יודעין ה"ש וכו'. ודבריו תמוהין לפע"ד דאדרבא מילתא דפשיטא הוא דמתניתין מיירי בחש"ו היודעין ה"ש, דאל"כ מאי איריא דקתני רישא חוץ מחש"ו אפי' גדול שפוי שאינו יודע ה"ש שחיטתו אסורה, וליכא למימר דה"ק גדול מן הסתם מחזקינן ליה ביודע, אבל חש"ו בוודאי אינם יודעין, הא ליתא דתיקשי ליה לרבינא דלית ליה רוב מצויין, מאי איריא חש"ו אפילו גדול כל דלא ידעינן דגמיר אסור, וע"כ דחש"ו אפילו בידעינן דגמירי מיירי, וכן פירש"י ז"ל בהדיא בד"ה דאפי' דיעבד וז"ל ויודעין ה"ש לא דתמיד הם מוחזקין לקלקל שאין בהם דעת, הרי להדיא דבחש"ו היודעין ה"ש מיירי, תדע שהרי אמרו ס"פ לולב הגזול קטן היודע לשחוט מותר לאכול משחיטתו ומפרש רבינא בגדול עע"ג מוכח