תפארת יעקב על חולין חלק א רמח

הקשה למה קאמר מעיקרא מכח שה ואין זו קושיא דכוונת התוס' אי לאו או כיון דהוי כתיב שור ושה לא שייך בנין אב של שה אבל מעיקרא דכתיב או שה שפיר הוי בנין אב ועמ"ש פרק או"ב בזה] עיי"ש והוא דחוק, אבל באמת לק"מ וזהו כוונת הש"ס דוודאי ידע דשה אינו כלאים מכח בנין אב דרבא והיינו מדכתיב שה כשבים ושה עזים ש"מ דרק כשב בלבד מיקרי שה ועז בלבד מיקרי שה אבל מורכב משניהם לא מיקרי שה אבל מ"מ כיון דלא ידע דאין כלאים משור ושה אינו מועיל כלום דמה בכך דיש בנין אב דמורכב משה ועז לא מיקרי שה אבל מ"מ המורכב משור ושה מיקרי שור לזה קאמר דכתיב שור ושה ואי אתה יכול להוציא כלאים מביניהם א"כ ע"כ או לרבות לאפוקי מבנין אב דרבא דאי למעט לא צריך דמשה ועז לא מיקרי שה ומשור ושה אי אפשר להוציא, אבל הכא כתיב או כשב או עז דמורכב מיקרי כשב ומיקרי עז שפיר אמרינן או למעט, והשתא ניחא הא גבי כשב ועז ג"כ כתיב שור או כשב ואי אתה יכול להוציא כלאים מביניהם וע"כ שאתה מוציא כלאים מכשב ועז א"כ גבי גניבה נמי אתה מוציא כלאים משה שהוא כולל כשב ועז, ולהנ"ל ניחא דכיון דכתיב שה אימעיט מבנין אב דרבא משא"כ בכשב לא אימעיט מבנין אב דרבא ואף שאין להוציא משור וכשב יש להוציא מעז וכשב, ובהכי ניחא הא דפריך לקמן פרק או"ב דקאמר דנוהג בכלאים מהא דרבא זה בנה אב וכתבו התוס' דהוי מצי למיפרך דשור ושה אי אתה יכול להוציא כלאים מביניהם והוא תמוה לפי הנ"ל דמה בכך הא אנו דנין על כלאים משה ועז והרי שה כולל כשב ועז ויכול להוציא כלאים והוצרך להקשות מרבא דוקא משא"כ במרובה דידע מהא דרבא רק ס"ד למעט כלאים וקאמר כיון דבלא"ה אימעיט דהא אי אפשר להוציא כלאים שיהא שור, ושה אימעיט מבנין אב דרבא א"כ ע"כ קרא לרבות, וכמו כן כאן לא הוי להו לתוס' להזכיר דשור ושה אי אתה יכול להוציא כלאים דמה בכך הא אנן למעט כלאים דיכול להוציא ממעטינן והיינו מכשב ועז ועכשיו נמי דמרבה הך כלאים מרבה מה דיכול להיות ולא מה שאינו יכול להיות ומה בכך דשור ושה אין אתה יכול להוציא כלאים מביניהם רק הוי להו להביא הך דרבא דכל מקום שנאמר שה אינו כלאים ולא צריך למעט וע"כ דאו לרבות:

בד"ה אלא דמתה והדר ילידתי' והא דאמר פרק יוצא דופן דעובר מיית ברישא היינו היכא דמתה מעצמה וכו' אבל נהרגה לא. לא נתבאר בדבריהם אי נהרגה יכול הולד לצאת דרך בית הרחם ויחי' או דוקא לקרוע בטנה ולהוציאו חי, וכבר כתבתי בגמרא דמדברי רש"י ז"ל נראה בהדיא דרק לקרוע בטנה יכול לחיות אבל לא שיצא דרך בית הרחם מדפי' בד"ה אלא דמתה דכל שקרעוה והוציאו את ולדה וכו', דליכא למימר דסובר רש"י דכל שיצא דרך רחם אפי' מתה אמו לא מיקרי יוצא דופן דהא בהדיא מוכח בתר הכי דאפי' דרך רחם הוי יוצא דופן דקאמר אלא אי אמרת לא בעינן חיותא בסוף לידה למה לי קרא מכי יולד נפקא והתם בנולד דרך רחם עסקינן, וע"כ דסובר רש"י דוקא אי מתה בעת לידה ביציאתו מן הרחם אז יכול לחיות אבל מעיקרא דמיירי דמתה והדר ילידתי' אפי' נהרגה אינו יכול לחיות רק אי קרעו בטנה לא כשיצא דרך רחם:

אלא דקשיא לי בהך סוגי' דעירובין דאמרינן התם דאשה היוצאת ליהרג מכין אותה על בית הריונה שימות הולד משום ניוול ופירש"י דכיון שיש בו חיות חיישינן שיצא אח"כ ממנה ותבא לידי ניוול הרי מוכח להדיא דיכול לצאת כדרכו חי כל שאמו נהרגה ולא מתה, ונראה לי דלא קשיא כלל דוודאי אף דבנהרגה חמו מייתא ברישא מ"מ גם הולד אף שיש בו חיות לצאת אבל בוודאי כל שלא פתחו תיכף בטנה והוציאוהו לא יחי' אחר לידתו כדרך כל הולדות רק שיש בו חיות כדי לצאת דרך בית הרחם והרי אפי' מתה פעמים שמפרכס כדאיתא התם רק דהוא כזנב הלטאה, אבל כשנהרגה אי מוציאין אותו ע"י קריעה יכול לחיות ממש אבל דרך בית הרחם אין חיות שלו מספיק רק שיוכל לצאת אחר מות אמו אבל כבר נחלש עד שלא יחי' עוד ויגדל ולכך הכא דדנין אותו לקרבן הוכרח רש"י לפרש שקרעוה, וכבר כתבתי שדברי הש"ך בי"ד סי' י"ד צ"ע בזה ע"ש:

בד"ה אלא זה פירש למיתה וכו' אין להוכיח מכאן דאפי' בידי שמים אפשר לצמצם וכו' אם יבוא אליהו. כבר כתבתי דהא גופא הוי הוכחת רבא כיון דאי אפשר לצמצם ע"כ דבעינן פירכוס אחר שחיטה ושפיר משכחת לה דאחר לידה כפפה ידה ופשטה דידענו דמעיקרא נטולה נשמתה אבל קודם כפיפה ידענו דחיתה דפירכוס הוי סימן על מעיקרא דחיתה ולא בעת פירכוס כמ"ש לעיל, ומזה מוכח דפירכוס בסוף היינו אחר שחיטה, ואם הי' כוונת התוס' לעיל בד"ה אילימא כמו שהבין מהרש"א ממילא הוצרכו לתרץ כאן כמו שתירצו אבל כבר כתבתי בגמרא דע"כ מוכח מהך דהכא דפירכוס אחר שחיטה למ"ד בסוף שחיטה כפירש"י לעיל:

בגמרא בהמה דקה שפשטה ידה. ברא"ש הגירסא בהמה שפשטה ידה, ולכאורה נראה כן מדקאמר בתר הכי בד"א בדקה ואי דמ"מ הוי ס"ד אפי' גסה ואורחא דמילתא נקט א"כ מאי פריך מקמ"ל תנינא הא במתניתין לא קתני רק בהמה דקה ובברייתא קתני בהדיא בד"א בדקה אבל גסה לא וע"כ דכיון דקתני דקה ממילא מוכח גסה לא א"כ בברייתא למה קאמר בד"א וע"כ דלא גרסינן דקה, מיהו קשה הא פשטה ידה קתני ומ"מ קתני בד"א וממתניתין דייקינן יד אין רגל לא, לכן נראה לי דוודאי לא בא להקשות למה נקט רבא הברייתא הא מוכח במשנה דהא חזינן דתנא דברייתא נמי נקט מעיקרא בהמה דקה שפשטה ידה ומ"מ קתני בד"א ביד וכו' בד"א בדקה רק עיקר הקושיא מאי קמ"ל דקאמר הלכתא כי הא מתניתא פשיטא דהלכה הוא כיון דבברייתא קתני בהדיא בד"א מאיזה צד נימא דמתניתין פליגא אדרבא אי הי' כוונת התנא דאין חילוק פשיטא שלא הי' אומר יד דוקא ודקה דוקא, ואהא משני דעוף צריך לאשמועינן דברייתא נקט פירכוסין חדשים בעוף שלא הוזכרו במשנה כלל וס"ד דכיון דלא הוזכר במשנה פירכוס עוף אפשר דשוה לדקה קמ"ל דהלכה כהך ברייתא כנ"ל:

שם מאי קמ"ל כלהו תננהו. יש לתמוה הא לעיל קאמר שמואל היתה ידה כפופה ופשטה אין זה פירכוס ידה פשוטה וכפפה הרי זה פירכוס והקשו עליו מאי קמ"ל תנינא בהמה דקה שפשטה ידה ולא החזירה פסולה הא החזירה כשרה ומשני אי ממתניתין הוי אמינא עד דכייפה ופשטה והדר כייפה קמ"ל פשוטה וכפפה מהני, והשתא ע"כ צ"ל דממתניתין הוי ס"ד דכפיפה לא הוי פירכוס כלל דאי כפיפה הוי פירכוס הא זה ידוע שאין כפיפה הוצאת נפש דלאו אורח' בהכי כיון דבאמת מהני וכיון דקתני בהדיא במתניתין דפשטה לא מהני דהוי הוצאת נפש א"כ פשיטא דכפיפה שאין זה הוצאת נפש דמהני, וע"כ דס"ד כפיפה לא הוי פירכוס רק הפירכוס הוא מה שפשטה רק שצריך שתחזור להוציא מכלל הוצאת נפש אבל הכפיפה אינה פירכוס כלל, והשתא היכי מקשה הכא דממתניתין מוכח יד אין רגל לא דקה אין גסה לא הא לא שמענו רק היתה רגלה כפופה ופשטה וכן בגסה אפי' ידה כפופה ופשטה דברגל וגסה לא הוי הוצאת נפש אבל פשוטה וכפפה אין זה פירכוס כלל, ואולם בברייתא קתני בהדיא ברגל וגסה בין פשטה ולא כפפה בין כפפה ולא פשטה הוי פירכוס א"כ תרתי שמעינן חדא דברגל ובגסה מהני פשוטה וכפפה וכמו כן מוכח דבדקה נמי מהני כיון דשמענו דכפיפה בלבד הוי פירכוס א"כ מ"ש דקה דלא הא כל ההפרש דבדקה פשטה הוי הוצאת נפש אבל כפפה שאין זה הוצאת נפש ממילא הוי פירכוס כמו בגסה וברגל והוא תמוה לכאורה, ומזה נראה לי ראי' ברורה למ"ש לעיל דוודאי פשיטא לן דכפיפה הוי פירכוס טפי מפשטה רק דשמואל לטעמיה דפירכוס בתחילת שחיטה והשתא יש לומר דלכך קתני במתניתין פשטה לא מהני דהא לא מהני אפי' בסוף שחיטה דהוי הוצאת נפש אבל כפפה בסוף שחיטה מהני אבל בתחילת שחיטה בעינן דוקא דכייפה ופשטה וכייפה קמ"ל דכפפה בלבד הוי פירכוס גמור ומהני אפי' בתחילת שחיטה, אבל לרבא דסובר כל פירכוס בסוף שחיטה ובתחילה לא מהני א"כ ממתניתין גופא מוכח כיון דפשטה מהני לולא דהוי הוצאת נפש וברגל ובגסה מהני א"כ כ"ש דכפפה מהני:

שם עוף איצטריך לי'. בשלטי גבורים בשם ריא"ז כתב דלא מהני כשכוש זנב רק בעוף לא בבהמה, ונראה שכך דעת הרמב"ם שלא זכר כשכוש זנב בבהמה אף שהוזכר במשנה והיינו מדחזינן דברייתא לא נקטה פירכוס זה רק בעוף, ונראה דמהאי טעמא לא זכר גועה והטילה ריעי לפי שלא הוזכר בברייתא, מיהו יש לדקדק דלא קאמר דרבא קמ"ל דבבהמה לא מהני רק פירכוס ביד או ברגל לא כשכוש זנב וגועה והטילה ריעי, וצ"ל דוודאי ממה דנקט ברישא דברייתא פירכוס יד ורגל ולא נקט שאר פירכוסין אין ראי' דיש לומר דלא נחית בברייתא רק לאשמועינן דפשטה לא הוי הוצאת נפש וממילא הוצרך לומר שאין זה ברגל ובגסה ולעולם יש עוד פירכוס אבל עיקר ההוכחה מדנקטה הברייתא בעוף פירכוסין חדשים של הוזכרו ש"מ דבבהמה לא מהני זה וכיון דע"כ העיקר מכח סיפא דעוף נקט לה ממילא צריך נמי לאשמועינן בעוף עצמו דמהני אלו הפירכוסין וכולה דעוף איצטריך לי' בין גוף הדבר דמהני בעוף בין דיוקא דבבהמה לא כנ"ל:

במשנה השוחט לכותי וכו' אפי' שחטה לאכול לכותי מחצר כבד שלה פסולה. יש לי ספק בהך שחיטה לכותי דאסור לר"א רק שיש לו חלק בה אי אותו חלק אפי' בכזית בשר שאינו מטריף הבהמה בחסרונו כיון דסוף סוף אי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה והשחיטה מתפשטת בכל הבהמה וכיון שיש לכותי חלק באיזה מקום שהוא ומחשב לע"ז הוי מחשבת פסול בכל השחיטה, או דילמא דבעינן עכ"פ אבר שהבהמה נטרפת בחסרונו וכיון דהבהמה ע"כ צריכה לאותו חלק להכשר כולה ובלעדי אותו חלק היתה נטרפת כולה לכך ממילא אי מחשב הכותי מחשבת ע"ז אסורה כולה אבל אי אין לכותי חלק רק בכזית בשר שאפי' הי' ניטל לגמרי כשרה כולה א"כ ממילא אין חלק זה מקלקל כל השחיטה כיון שאין הבהמה צריכה לאותו חלק כלל להכשירה, ואי נימא כסברא בתרא יש לפרש בפשיטות מה שזכר לחצר כבד טפי משאר כזית בשר משום דס"ד דבעינן אבר שנטרפת בו מחמת עצמו אבל חצר כבד דחסרונו אינו פוסל מחמת עצמו רק מחמת סוף הכבד לינטל, ומהאי טעמא