תפארת יעקב על חולין חלק א רמז

אחר לידה דהא כפפה ופשטה א"כ בעת כפיפה היתה נטולה נשמתה וקודם כפיפה חיתה וכל משך הלידה חיתה ולא הוי יוצא דופן רק יתום ואינו כשר לקרבן רק שיהא לו חיות גמור אחר לידה והיינו שלא כפפה ופשטה תיכף רק אחר לידה מעט כפפה ידה וידענו דקודם כפיפה חיתה אבל אי כפפה בגמר לידה עד אחר לידה ואח"כ פשטה ולא החזירה בידוע דבכפיפה הוי נטולה נשמתה כמו דלא מהני לרבא פשטה אחר שחיטה אפי' כפפה קודם בעת שחיטה משום דגם בכפיפה היתה נטולה נשמתה ואין הכפיפה ראי' רק דמעיקרא היתה חי' ואנן חיות בעינן כל משך השחיטה וכיון שפשטה אח"כ בידוע דגם קודם שפשטה נטולה נשמתה אבל לא קודם שכפפה וודאי היתה חי' דהא כפפה ופשטה אחר שחיטה וודאי מהני, והכי נמי במקשה לילד אי כפפה ופשטה אחר לידה ידענו דבעת שכפפה נטולה נשמתה וקודם כפיפה דהיינו בעת לידה היתה חי' והוי יתום ממש דהא לא חיתה ממש אחר לידה דממה שפשטה ראי דבעת כפיפה נטולה נשמתה וידענו ג"כ שאינה יוצא דופן דכפיפה ראי' דמעיקרא היתה חיה ואינה יוצא דופן, אבל למ"ד פירכוס בתחילה או באמצע ואפי' בגמר עכ"פ ע"כ צריך לומר דכפיפה ראיה דבעת כפיפה חיתה חיות גמורה הראוי לשחיטה א"כ היכי משכחת שנדע בבירור שהוא יתום ואינו יוצא דופן ואי אפשר לידע ע"י סימני פירכוס דאימת הי' הפירכוס הזה אי היה בעת לידה באמצע או בגמר הרי הפירכוס הזה ראי' אפי' על אח"כ דהא מהני באמצע שחיטה ואינו יתום כלל וע"כ דבגמר לידה ממש מתה ממש א"כ הדר אי אפשר לצמצם הלידה והמיתה ברגע אחת וכל שלא מתה ממש לא ידענו שמא חיתה אח"כ ג"כ דהא הפירכוס ראי' על לאח"כ, ונהי דנימא דפירכוס באמצע או בתחילה הוי ראי' על כל משך השחיטה דוודאי חיתה אבל לא. שייך לומר דאי אפשר שגם אח"כ חיתה, וכמו כן אי אפשר לומר דפירכוס באמצע לידה הוי הוכחה ברורה על כל משך הלידה דוודאי חיתה חיות גמור כל משך הלידה כמו כל משך השחיטה והוי ספק יוצא דופן ומכ"ש שאינו יתום בוודאי, אבל לרבא ניחא שאין הפירכוס סימן חיות בעת פירכוס רק קודם לו ולכך בעינן פירכוס אחר שחיטה שנדע דקודם לזה בעת שחיטה חיתה אבל פירכוס מעיקרא לא מהני אפי' פשטה ידה אחר שחיטה אמרינן דמעיקרא נטולה נשמתה בעת כפיפה א"כ שפיר משכחת לה יתום ואינו יוצא דופן דבגמר לידה כפפה ידה ופשטה דבידוע דנטולה נשמתה בעת כפיפה וקודם כפיפה חיתה ולא הוי יוצא דופן, והיינו דקאמר אי אמרת בשלמא בעינן חיותא בסוף לידה והיינו דאחר לידה בעינן חיות גמור דגבי יתום בעינן חיות גמור אחר לידה ולא מהני פירכוס אפי' כפפה דרק גבי שחיטה מהני זה דידוע דקודם כפיפה חיתה חיות גמור דלא בעינן שתחי' רק בעת משך כל השחיטה אבל שלא יהא יתום בעינן שתחי' אחר לידה וקאמר קרא דרק חיות בעינן אחר לידה אבל אי פירכסה כגון שכפפה ופשטה דכפיפה אינה חיות ואדרבא ידוע דהיתה נטולה נשמתה גם בעת כפיפה כיון שפשטה א"כ הוי לי' יתום אבל קודם כפיפה חיתה וודאי ולא הוי יוצא דופן, אבל אי אמרת לא בעינן חיותא רק מה שפירכסה הוי ראי' שהיא חי' גמורה ואפי' על אח"כ א"כ אין צריך למעט יתום דלעולם כל דהוי יתום והיינו שמתה ממש א"כ הוי ליה יוצא דופן דאי לא מתה ממש לא הוי ליה יתום ואי דמתה בגמר לידה ממש ברגע אחת אי אפשר לצמצם ודוק הוטב, ועכ"פ מוכח כאן דפירכוס בסוף שחיטה היינו אחר שחיטה כמו שביארנו:

בתוס' בד"ה או כשב פרט לכלאים תימא וכו' דשור ושה אי אתה יכול להוציא כלאים מביניהם וכו' ובכי האי גוונא משני במרובה גבי וטבחו או מכרו ע"כ. דברי התוס' הללו תמוהין מאד לכאורה דהיכי שייך לתמוה בתימה מה דהך קושיא ממש שהקשו הם הקשו אותה בגמרא פרק מרובה והתם קאמר או לרבות גבי וכי יגנוב איש שור או שה דאו לרבות כלאים ומקשה מהך או כשב דהא או למעט ומשני משום דגבי גניבה אי אתה יכול להוציא כלאים מביניהם והך או כשב דאתה יכול להוציא כלאים הוי או למעט ממש כמו שתירצו התוס' ומה נפקא מינה שור או שה של גניבה או שור או שה של או"ב ולא הוי להו רק להביא הא דאמרינן במרובה, והרי לקמן פרק או"ב במקומו דקאמר או לרבות כתבו התוס' אף דהכא או למעט הכא מענינא דקרא והכא מענינא דקרא כדאמר במרובה הרי דהך דמרובה הוי ממש הך דהכא שתירצו התוס' והיכי כתבו כאן לתמוה מעיקרא ולתרץ מלבם תירוץ ולומר ובכי האי גוונא משני במרובה דהא הך דמרובה מפורש הקושיא והתירוץ ואין כאן מקום תימה, גם הוי להו לומר כדאמר במרובה, ונהי דהי' אפשר לומר שחדשו כאן בהך דפלגס דהתם ג"כ ממילא אימעיט אבל למה זכרו בתמיהתם הך דאו"ב וכן בתירוצם דזהו מה שהקשו במרובה בגמרא ותירצו ממש כמו שכתבו הם:

ונראה לי כאשר נדקדק עוד בלשון התוס' שכתבו ובכי האי גוונא משני במרובה גבי וטבחו או מכרו וכפי הנראה לכאורה דחשבו דהא דאמר התם דאו לרבות כלאים היינו הך או דמכרו והא ותא דלא הוזכר התם הך או דמכרו כלל לענין כלאים רק לרבות השליח ולא שייך התם הך דאי אתה יכול להוציא כלאים מביניהם רק על הך או דכי יגנוב איש שור או שה הך או הוא לרבות כלאים, ואי באו התוס' להזכיר העניין דמיירי שם במרובה והיינו לענין ארבעה וחמשה לא שייך לומר גבי וטבחו או מכרו שזה הוזכר בכתוב ולא שם בגמרא והוי להו לומר גבי תשלומי ארבעה וחמשה:

לכן נראה לי דהתוס' מפרשים מה שאמרו שם הכא מענינא דקרא דשור ושה אי אתה יכול להוציא כלאים מביניהם והכוונה דוודאי כל או יש לנו לפרש שהוא מפסיק ומרחק בין שני הדברים שיהא או זה או זה לא שניהם כדאמרינן בעלמא או לחלק והתם דלא בעינן או לחלק דאי אפשר לומר שניהם דכתיב וטבחו או מכרו הרי על אחד חייב ומ"מ היה אפשר לומר שבא לחלק זה מזה להוציא המורכב משניהם ועל זה אמרינן דשור ושה אי אתה יכול להוציא כלאים מביניהם, והשתא כיון דהך או לאו להפסיק רק קאי על שה בעצמו א"כ ממילא אמרינן דלרבות כלאים אתי דהיינו מעז ושה אבל אי היינו יכולין להוציא כלאים משור ושה ע"כ הוי דרשינן או להפסיק לחלק אותם למעט המורכב מביניהם רק כיון דאי אפשר דלחלק שור משה לענין שלא יצטרך שניהם מוכח מטבחו או מכרו וכן נמי למעט היוצא משניהם אי אפשר שאין תולדה יוצא מביניהם כלל, אבל הכא דכתיב או כשב או עז נהי דמשור וכשב אי אפשר להוציא כלאים אבל מ"מ דרשינן או להפסיק בין כשב לעז ובעינן תרתי למעט נדמה ולמעט כלאים לכך כתיב או כשב או עז למעט תרווייהו, ולפי זה שפיר יש להקשות תינח בהך דגניבה דאין לדרוש להפסיק דכתיב וטבחו או מכרו וכלאים אינו יוצא מביניהם אבל הך שור או שה דאו"ב היכי קאמר או לרבות נהי דאין כלאים יוצא מביניהם מ"מ ראוי לדרוש או להפסיק דלא ניבעי תרווייהו שור ושה ובנו ולמה נדרוש לחלק מאותו ואינו נוהג בזכרים לימא דאו ע"כ להפסיק כמו בהך דהכא וממילא אותו לרבות זכרים, וכמו כן בהך או לאיל לרבות פלגס נימא דוודאי אתי להפסיק נסכי כבש מנסכי איל דהיינו למעט אותו שיש בו משניהם כגון בחודש השלשה עשר שעדיין אינו איל ומ"מ אינו כבש וכאילו הוא מעורב משתיהם והכתוב ממעטו דנסכים אלו אינן רק לכבש או לאיל לא בזמן שהוא משותף משניהם, ואהא תירצו התוס' דגבי פלגס וגבי אותו ואת בנו ג"כ יש לחלק דכיון דכתיב קרא רק ב' מינים אותן שאי אתה יכול להוציא כלאים מביניהם ממילא אי לאו או הוי ממעטינן כלאים אבל הכא דשלש מינים כתיבי דאתה יכול להוציא כלאים ממילא הוי מרבינן כלאים כתיב או למעט, וכן בפלגס בלי או הוי ממעטינן פלגס שאינו איל, ואהא כתבו דבכי האי גוונא משני במרובה גבי וטבחו או מכרו והיינו דלאו ממש הך תירוצא שכתבו הם רק בכי האי גוונא גבי וטבחו או מכרו דכיון דאי אפשר לומר התם או לחלק ממילא שם הכוונה כמ"ש קודם ומ"מ הוי כה"ג ושם דסגי בלא"ה מחמת וטבחו או מכרו תירצו בפשיטות כהנ"ל, וכאן שהקשו מאו"ב ממילא צריך לומר מכח דממילא אימעוט כיון דלא זכר רק ב' מינים שאין מוציאין תולדה כלל וזהו שלא הוזכר במרובה רק שור ושה אי אתה יכול להוציא כלאים ולא זכרו שם דממילא אימעוט דהתם לא צריך לזה כיון דכתיב וטבחו או מכרו, וגבי או"ב שפיר צריך לומר משום דממילא אימעוט והיינו דלקמן פרק או"ב כדאמר או לרבות כלאים כתבו התוס' סתמא דאף דדרשינן כאן פרט לכלאים הכא מענינא דקרא וכו' כדאמר במרובה והיינו דשם לא ס"ד כלל דאו בעי לחלק דבתר הכי הוא דמקשה האי או מיבעיא לי' לחלק א"כ אין כאן מקום להקשות כמו שהקשו כאן רק להזכיר מה שאמרו במרובה, אבל כאן הקשו מאו"ב לפי המסקנא דלמה נוקי אותו לחלק נימא אותו לזכרים ואו לחלק ובמרובה לא תירצו רק דשם כתיב וטבחו או מכרו דלא בעי לחלק אבל מהך דאו"ב ומפלגס קשיא והוצרכו לחדש דממילא אימעוט כנ"ל, ונראה לי שאותה קושיא שהקשו בתר הכי ג"כ הוא רק לפי מה שתירצו כאן דהעיקר תלוי אי ממילא אימעוט או ממילא איתרבי, דאי ממילא אימעוט או לרבות, ואי ממילא איתרבי או למעט א"כ כיון דאיתרבי כשב ועז הוי לי' למידרש למעט במקום דבלא"ה א תרבי ומעיקרא גבי כשב אכתי לא איתרבי, אבל לפי מה שאמרו במרובה לתרץ כפי מה שפירשתי דהכוונה היכא דאי אפשר לומר או להפסיק ע"כ לרבות א"כ ממילא דרשינן או ראשון לרבות ודו"ק:

מיהו בעיקר דברי התוס' בין אי נימא דכוונת התוס' לפרש הש"ס דמרובה נ"כ מכח דממילא אימעיט וממיל' איתרבי בין אי יפרשו כמו שכתבתי נראה לי דכוונת הש"ס במרובה בפשיטות והוא דשם פרק מרובה קאמר מעיקרא כלאים והא אמר רבא זה בנה אב כל מקום שנאמר שה להוציא את הכלאים ומשני או לרבות כלאים ופריך וכל או לרבות והא תניא או כשב פרט לכלאים ומשני הכא מענינא דקרא וכו' הכא דכתיב שור ושה שאי אתה יכול להוציא כלאים מביניהם וכו', ויש להבין מה בכך שאי אתה יכול להוציא מביניהם הרי שה עצמו כולל תרתי שה ועז ושניהם מיקרי שה כדכתיב שה כשבים ושה עזים ושפיר יכולין להוציא כלאים מביניהם, והתוס' שם הקשו למה לי' לומר דשור ושה אי אתה יכול להוציא כלאים הא בלא"ה שה בנין אב שאינו כלאים ותירצו דכיון דכתיב שור ג"כ [ומהרש"א